חשיבות התרבות

מבוא

הקיום האנושי מתבטא בהתנהגות דואלית. בכל אדם יש עירוב של התנהגות פרטית/ייחודית מצד אחד והתנהגותו כתא בין תאים רבים אחרים היוצרים ישות חברתית. מצד שני. במאמר זה אני מנסה לבסס שתי טענות:           

• ההתנהגות של אדם כתא המרכיב יחד עם תאים רבים אחרים ישות גדולה יותר (חברה/עם/תרבות) אינה נובעת רק מיחסים חברתיים, אלא היא חלק מהמבנה הגנטי של האדם העובר מדור לדור דרך שהתפתח בשנים רבות של אבולוציה.           
•  אפשר להתייחס לחברה/עם/תרבות כגוף אוטונומי הנולד, חי, שורד בסביבת תרבויות אחרות ומת כמו כל גוף פשוט יותר.

תורת האבולוציה של דרווין מסבירה איך גוף האדם (וכל שאר החי והצומח) התפתח. חוקרי אבולוציה יודעים גם להסביר חלק מדפוסי ההתנהגות של הפרט הבודד בעיקר אלו הנוגעים לרצון להמשך הקיום באמצעות הצאצאים. אין בתיאוריה זו תשובה מספקת לשכלול של תכונות אברים שלא מעלים או מורידים לצורכי שרידות, ואין התייחסות רצינית להסברת התנהגות הפרט כתא בתוך התרבות (לשם הפשטות נכנה גוף כזה 'תרבות'). יש אמנם מעט חקר חברות חרקים כמו נמלים ודבורים, אך אין חקר של ממש של חברות/תרבויות כגופים אוטונומיים העומדים בזכות עצמם. 
כאן אנסה לחקור שני נושאים אלו:
1. התפתחות חברות.
2. התנהגות אנשים כתאים בתוך היישות הגדולה - התרבות.

הנטייה לקבל את תיאורית האבולוציה של דרווין כתורה המספקת תשובה מלאה לדרך בה התפתחו המינים, גרמה לרבים להתעלם מתופעות בולטות בהן הפרט לא מתפקד כישות עצמאית אלא רק כחלק מתוך החברה. הדבר דומה לחקר התנהגות התא הבודד בגוף תוך התעלמות מתפקוד הגוף כיחידה אוטונומית. 
כל אדם מכיר תופעות של רצון 'להיות כמו כולם'. זה מתבטא בלבוש אפנתי אחיד, השתלהבות של המון מוסת במסגדים הצועק כגוף אחד קריאות מתלהמות. אלו הן רק שתי דוגמאות המבטאות התנהגות המטשטשת את הזהות אישית של הפרטים בחברה והופכת את החברה/תרבות לגוף אחיד אוטונומי. 
הסיבה שהדואליות הזו בהתנהגות אדם/חברה לא מובנת, נובעת בחלקה מכך שאנו לא נותנים את הדעת לאינטראקציה בין תרבויות. קשה לנו להתייחס לתרבות כגוף אוטונומי אך אין ספק שהיא כזו. תרבויות נולדות מתוך תרבויות קדומות יותר, נלחמות עם תרבויות אחרות על אותם משאבים, מזדקנות ומתות. ממש כמו האדם הבודד. מכאן שאנו יכולים להשליך את עקרונות האבולוציה גם על חברות/תרבויות.

רק הבנה של ההתנהגות הדואלית האדם כישות נפרדת בחלק מהזמן וכחלק מתוך חברה, מאפשרת הערכה נכונה של הדרך בה האדם החי בתרבות מסויימת חושב ופועל. כמו גם הדרך בה תרבות מגיבה. 

המאמר הזה מנסה להשתמש בהגיון של תורת האבולוציה ובעקרונותיה כדי לחקור את  תופעת האבולוציה החברתית.

 הפילוסופיה של התרבות
'הפנים של האחר הם תמיד "מה שלא אני" ולכן, הם תמיד מסתורין ושאלה.' אומר הפילוסוף עמנואל לווינס. פילוסופים רבים הכירו בכך שתמונת המציאות שונה מאדם לאדם וקשה לאדם אחד להבין מה רואה אדם אחר, כאשר הם בוחנים אותה מציאות.
מחקרים מודרנים מצאו שהמוח מעוות את תמונת המציאות המגיעה להכרה. "למוח האדם יש ראש משלו" מסבירה הפסיכולוגית קורדליה פיין בספרה. מוח האדם התפתח באבולציה רבת שנים ליצירת תמונת עולם שעוזרת לאדם לשרוד. מסיבות שונות, כמו למשל הצורך להגיע להחלטות מהירות, המוח מסנן את המידע המגיע אליו מהחושים ובונה על סמך עובדות מסוננות ועל בסיס נתונים שעיקרו 'מערכת סטראוטיפים שהוטבעו במוח באלפי שנות אבולוציה, ושנלמדו מסביבתו התרבותית ומנסיונו האישי', תמונה המאפשרת לו להסיק מסקנות.
למערכת כזו קוראים בקיצור 'השקפת עולם' מבוססת תרבות.
הצרה היא שלאנשים מתרבויות שונות, בסיס נתונים שונה, ומערכת סינון שונה במוחם.
כדי להבין את 'האחר' חייבים להכיר את הסביבה התרבותית שלו. סביבה תרבותית זו היא שקובעת את תמונת המציאות שהוא רואה ואת סולם הערכים שלפיהם הוא פועל.
באתר זה אני מנסה להציג תיאוריה של פילוסופיה התרבותית כאשר אני משתמש בצורות בטוי שונות.
בהנחה שהאדם הוא בעצם מוחו, התיאוריה מתבססת על אבולוציה של מוח האדם.
הטענה שלי היא שקיימת באדם דואליות: הוא פועל כפרט עצמאי, אך הוא פועל גם כאבר השייך לגוף גדול המונה פרטים רבים – החברה. דואליות כזו קיימת גם בלא מעט חיים אחרים – הדבר בולט למשל אצל הנמלים.
לכן אי אפשר להבין התנהגות אדם כאשר בוחנים אותו כפרט בודד בלבד.
אנשים מתנהגים באופן שונה ובצורה אחידה בהיותם בקבוצה, כך שאפשר לראות את 'הקבוצה' כגוף אורגני אחד. זה לא כל כך חשוב אם השנוי הזה בהתנהגות נובע מהשפעות פסיכולוגיות או שהוא מוטבע בגנים. חשוב להבין את התרבות הקבוצתית של 'האחר' ועד כמה היא קובעת את התנהגותו.
הדיון בפילוסופיה תרבותית מחולק לנושאים הבאים (אפשר לתקתק כל נושא כדי לקרוא):

• מהי תרבות?
  
• חשיבות התרבות.

פילוסופיה תרבותית מוצגת גם בספרים העלילתיים שבאתר.
הספר "האיש שלא רצה להיות כבשה" מתאר בצורה אלגורית איך אדם מתנתק מהסביבה התרבותית שלו ובונה לו השקפת עולם בכוח המחשבה העצמאית שלו.
הספרים ב "חמש חומשי התרבות" מתארים סיפור התפתחות תרבות שתהיה לטעמי, ומבוססים על דמויות היסטוריות של אישים מהעבר ומהעתיד.
בקובץ המאמרים, בפרק 'תרבות' מאמרים הבוחנים אספקטים שונים של התרבות.
כל אמצעי הבטוי האחרים באתר הם נסיונות אומנותיים כגלויי תרבותי. 

מחשבות על אבולוציה

תורת האבולוציה נישענת על הרעיון 'המתאימים ביותר שורדים' ולכן יש למתאימים סכוי גדול יותר להתרבות ולהוריש לצאצאיהם את התכונות שעזרו להם לשרוד. כך משתכללות תכונות השרידות בכל דור. ומכיוון שיש יותר מדרך אחת לשרוד, מין שפנה לדרך אחת משתכלל בכיוון אחר ממין אחר. כאשר חלק מהפרטים של אותו מין נמצאים בסביבה שונה משאר פרטי המין, אלו יתפתחו בצורה שתתאים לסביבה החדשה ויכולים עם הזמן להיות שונים עד כדי כך שיחשבו למין שונה. תורת האבולוציה גם מסבירה ששנוי סביבתי יכול להיות שיכלול של מין אחר שמאפשר לו לטרוף (או לברוח מהטורף במקרה של שכלול המין הנטרף) טוב יותר וכך מכריח את הנטרף להשתכלל. נוצר 'מרוץ חימוש' בין טורף לנטרף.

תורת האבולוציה מקובלת כאמת שאין לערער אחריה וכל גלוי (למשל של חוליות חסרות באבולוציה) מחזק אותה. כך שמי שמעז לערער עליה או על חלקה נחשב לאדם פרימיטיבי השטוף בדעות קדומות – בקיצור דתי. אך האמנם אפשר להסביר כל תופעה ביולוגית בתורה זו? יתכן, שאפשר להסביר לפי תורה זו רבות, אך הבה ונעלה כמה שאלות שאי אפשר להסביר בעזרת העקרונות של תורת האבולוציה שפורטו למעלה.

אם מדובר על מנגנון המבוסס על עדיפות השורדים להגדיל את מספר צאצאיהם, למה יש גבול לאורך החיים? הגיוני היה שלא יתפתח מנגנון הזדקנות התאים (הקוצב את מספר הפעמים בהם הם יכולים להתחלק ולהתרבות.) פרט בו יתפתח מנגנון כזה (כמו גם מנגנונים מעכבים רבים אחרים) ישרוד פחות מכזה שאין בו מנגנון מגביל כזה.

ישנה כמובן הבעיה של אלטרואיזם – התנהגות פרטים שמוותרים על השרידות שלהם לטובת שרידות של אחרים. התופעה הבולטת ביותר היא כמובן אהבת אם המוכנה למות כדי להגן על הצאצאים, צריך גם להסביר את התנהגות הגיבור שזרק עצמו על רימון כדי להציל את חבריו או את ההתלהבות בה שהיד מפוצץ עצמו כדי להרוג כופרים.

הפרט המוותר על שרידותו כמובן שורד פחות, ולכן התכונה שלו תהיה פחות דומיננטית במין הספציפי והתופעה אמורה להעלם לפי עקרונות תורת האבולוציה. מהעובדה שתכונות אלטרואיזם אינן נעלמות ניתן לשער שתכונות אלו חשובות ומוטבעות בגנים.
יש בעיות נוספות בתורת האבולוציה הבסיסית כמו זו שהסבר התפתחות המינים שבבסיסו רק נושא שרידות אינו יכול להסביר את השכלולים הקטנים הקיימים בגוף שאין להם כל קשר עם שרידות, אך בנושא זה לא נעסוק כאן (ראה מאמר על מנגנון אבולוציה מהירה).
כל אלו מביאים אותי למחשבה שתורת האבולוציה אינה שלמה ויש להמשיך ולשכלל אותה. 
אחד מהכיוונים שכדאי לחקור הוא נושא האפשרות של דואליות - קיום כפרט מצד אחד וקיום כחלק מתוך ישות גדולה יותר – החברה/תרבות בה הוא חי.
הזדקנות, כמו גם אלטרואיזם הם מנגנונים משוכללים המאפשרים שרידות טובה יותר של הישות הגדולה (המכילה הרבה ישויות קטנות יותר - פרטים) בדיוק באותה צורה שתא בודד בגוף מוותר על שרידותו במידה מסויימת כדי שהגוף כולו יתפקד כהלכה. הפרט (האדם הבודד – האינדיוידואל בדיון זה) מוותר במידה מסויימת על טובתו האישית, ובמקרים קיצוניים אפילו על שרידותו ויכולתו להמשיך את זרעו, לטובת החברה. בכך מאפשר חיזוק החברה לטובת כלל הפרטים בחברה.

ברמה של גוף אדם, תא סרטני מוכיח שתכונת אי הזדקנות של התא אפשרית. העובדה שזו תופעה פחות נפוצה מתאים נורמלים המזדקנים מוכיחה, שהתכונה הדומיננטית השורדת היא של הזדקנות התא לטובת שרידות הגוף כולו (מסרטן מתים!) הטענה שלי היא שבדומה לזה גם חברה לא תשרוד אם הפרטים בתוכה לא ימותו.

למה יש צורך לחקור אבולוציה של חברות

בניסיון להסביר את התפתחות המינים מוגדרים חוקי האבולוציה ובבסיסם:

ברירה טבעית - בתחרות בין הפרטים של כל מין ובין המינים, המתאימים ביותר שורדים.

תורשה – בכל דור נעשות מוטציות (טעויות בשכפול מדויק של DNA) והפרטים בעלי המוטציות המתאימות ביותר שורדים יותר ולכן מתרבים בקצב גדול מהאחרים ומורישים את תכונות השרידות המשתכללות לצאצאיהם.

כך המינים משתכללים וכך גם נוצרים מינים חדשים.

אם נפעיל עקרונות אלו לבן האדם המודרני נראה חוסר התאמה.

לפי תורת האבולוציה, אנשים המתאימים ביותר לסביבה מבחינת תכונותיהם הם אלו שישרדו טוב יותר וצאצאיהם שירשו תכונות אלו יתרבו בקצב גדול מהאחרים. העובדות מראות שדווקא הבלתי מתאימים (העניים והבורים) מתרבים בקצב גדול יותר.

לכן חייבים לבחון את התפתחות האנושות הן מכיוון השתלבות האדם הבודד בסביבת אנשים אחרים בחברה, והן מכיוון התפתחות חברות בתחרות מול חברות אחרות.– אבולוציה של חברות. יש דוגמאות רבות של מינים אחרים השורדים טוב יותר כאשר הם חיים בחברה למרות שכפרטים הם פחות מתאימים מהטורפים, מספר סוגי דגים, נמלים, דבורים הם כמה דוגמאות לחברות כאלו. לכן חקר התאמת מין לסביבתו אינו שלם אם לא לוקחים בחשבון התארגנות בקבוצות.  

אותי מעניין במיוחד חקר תרבות קבוצות אנושיות. אחת מהשאלות העיקריות שיש לחקור היא מה מנגנון שיתוף פעולה בין פרטים ליצירת גוף גדול המאגד אותם. שיתוף פעולה זה מוגדר על ידי חוקרי אבולוציה כ 'אלטרואיזם' – הנכונות של הפרט לוותר על זכויותיו על מנת לחזק את הקהילה.

אפשר להבחין בשלוש רמות של 'פרטים' הקשורים ביניהם בשיתוף.

•  רמת התאים הבודדים, היוצרים גוף תוך ויתור על עצמאותם למרות שבכל אחד מהם יש את כל האינפורמציה הדרושה ליצירת גוף שלם, אך רק תאי הזרע והביציות מתרבים.
• רמת הגוף הבודד המוותר על חלק מעצמאותו לטובת החברה.
• רמת החברות (משפחה, קהילות) היוצרות עם החי במדינה, תוך ויתר על חלק עצמאותם.

יש אפילו שיתוף פעולה בין מינים שונים (בכל הרמות), ולא רק בין פרטים מאותו מין, היוצרים סימביוזה לטובת כל הצדדים.

השאלה העומדת היא הקונפליקט בטבע בין ה "גן האנוכי" – הרצון של הפרט לשרוד ולהתרבות, לבין אלטרואיזם – התופעות של וויתור השרידות האישית למען החברה, (שקיים גם במינים שונים[1]).

לפי חוק המילטון, ובעצם גם לפי השכל הישר, האלטרואיזם חזק ככל שיש קרבה רבה יותר בין הפרט לקהילה. אפשר להסביר זאת ביצר שרידות מורחב – למשפחה הקרובה--> לקהילה---> לעם ----> לתרבות (שבדרך כלל זהה עם דת). עצם קיום חברה מלמד על קיום אלטרואיזם, כיוון שאי אפשר לחיות בחברה בלי לוותר על חלק מהעצמאות האישית.

כללי התנהגות (תרבות וחוקים) חיוניים כדי לאפשר חיים משותפים. בחברות גדולות. 
כאשר האנושות הייתה מאורגנת בחברות קטנות, היא הסתפקה בתקשורת דלה כמו תנועות וסימנים, וחוקים בסיסיים מועטים. הגזע האנושי הגיע להישגים גדולים יותר ככל שהתארגן בחברות גדולות. תקשורת (שפה, כתב וכ') איפשרה לפרטים לתרום ידע ולקבל ידע מאחרים, ולשמור אותו במאגר הידע של החברה כולה. 

בבואנו לחקור השתלבות אדם בחברה עלינו לבחון את הקונפליקט בין הרצון של כל פרט להתפתח בתחרות מול הפרטים האחרים – אגואיזם, לבין הנכונות של פרט לתרום לחיזוק החברה בה הוא חי - אלטרואיזם.

בניתוח התפתחות חברות עלינו לבחון את תכונות החברה כולה בתחרות מול חברות אחרות. גורמים המשפיעים על התפתחות החברה ויכולתה להתחרות בחברות אחרת הם הגודל שלה, והתקשורת בתוכה. חייבים לבחון את רמת האיזון בכל חברה בין היתרונות שמקבל הפרט מהחברה (אגואיזם), לבין מה שהוא תורם לה (אלטרואיזם).

לדוגמה, בחברה שלנו בישראל, השמאל מייצג את האגואיזם המנסה להגדיל את היתרונות לפרט, והימין מייצג את האלטרואיזם המדגיש את חובות הפרט לחיזוק הקהילה. בעבר שמאל וימין נתפשו, באופן פרדוכסלי בצורה הפוכה, הימין אופיין על ידי קפיטליזם המונע על ידי אגואיזם של הפרט, והשמאל הסוציאליסטי/קומוניסטי דגל באלטרואיזם (לפחות בתיאוריה). 'החלוצים' והמתנדבים הגדולים ליחידות הלוחמות היו מקיבוצי השמאל. הקיבוץ עצמו היה דוגמה לאלטרואיזם בו החבר הבודד נדרש לוותר על זכויות עבור הקהילה.

לא עוד.

גודל אפקטיבי של חברה

גודל חברה לצורך הערכת התפתחותה, נמדד, לא על ידי מספר הפרטים בחברה אלא על ידי מספר הפרטים המשתתפים בתרומה להתפתחות החברה. חוזקה של החברה נגרם על ידי תרומה מצטברת של הפרטים המרכיבים אותה. כל זאת כמובן רק בתקופות שהמשטר השולט בחברה מעודד (או לפחות סובל) שינויים. חברה סגורה כדוגמת דיקטטורה בה שכבה קטנה פעילה ותורמת והשאר מהווים רק כוח עבודה חסר מיומנות שתרומתו דלה, יוצרת חברה קטנה מחברה דמוקרטית פתוחה, שבה שכבה רחבה של אנשים משתתפים בפיתוחה. בראיה זו אין ישראל חברה קטנה מכל ארצות ערב ביחד.

תקשורת בהיבט של גודל החברה 

צבירת הידע האנושי ופיתוחו, התאפשרה על ידי אמצעי התקשורת בין בני האדם שהגדילו מאד את מספר האנשים המשתתפים בקידום החברה. ראיה זו מאפשרת לראות את ישראל כחלק מהחברה המערבית הגדולה. מה שמעצים עוד יותר את החברה הישראלית מול החברה המוסלמית. כמובן שיש גם מגמות סותרות המבודדות אותנו מהחברה המערבית ומחלישות אותנו, כמו גם מגמות חולשה של החברה המערבית כולה שמשתקפות גם אצלנו. עיקרי החולשה של התרבות המערבית, לדעתי, הן היותה של החברה בעלת אופי אגואיסטי הגורם לחוסר נכונות הפרטים המרכיבים את החברה לתרום למען הכלל. המדד הבולט ביותר ליכולת שרידות של חברה הוא, עד כמה יש  נכונות של פרטים המרכיבים את החברה למות למענה (אלטרואיזם קיצוני). בנושא זה החברה המערבית כולה מפגרת מאד לעומת החברה המוסלמית. 

בסתירה למגמת חולשה כזו, אין ספק שמהיבט הגודל של חברה המשפיע על שגשוג, אנו בצד החזק. התקשורת שפותחה במיוחד בחברה המערבית משמשת, אמנם את כל התרבויות, אך עדיין יותר פרטים בחברה המערבית משתמשים בתקשורת למען קידום החברה מאשר בחברה המוסלמית.

מכאן שהתקשורת חשובה. היא הגורם המעצים את גודל החברה ולכן גם את חוזקה. התקשורת התפתחה תחילה בשימוש בשפה המאפשרת העברת ידע בין אנשים הנמצאים ביחד באותו מקום ובאותו זמן. מאוחר יותר, הייתה קפיצת מדרגה על ידי שימוש בכתב שאיפשר העברת ידע גם לאנשים המרוחקים במקום ובזמן, והגדיל מאד את מספר האנשים התורמים לחברה תוך יצירת בסיס שימור מידע רחב. עם זאת הנגישות לידע הייתה מוגבלת ליכולת לקרוא ספרים שבהישג יד.

לבסוף, בימנו אנו, קפיצת מדרגה נוספת של קישור האנושות כולה ברשת אינטרנט המאפשרת דליה מהירה, מידית וקלה של המידע הנחוץ לנו, מתוך הררי הידע שהצטברו בכל מקום בעולם ובכל זמן, כך החברה האנושית גדלה עשרת מונים.
כמובן שמדובר רק בשימוש של רשת האינטרנט למען קידום החברה ולא שימושים אחרים כמו משחקים, או גרוע יותר, טרור.

האיזון בין מה שהפרט מקבל לבין תרומתו לחברה

יצירת חברות גדולות מתאפשרת רק על ידי כך שהפרטים בתוכן מוותרים על יתרונות אישיים מול הפרטים האחרים, כדי להתמודד טוב יותר ביחד. השוני בין האידיאולוגיות הוא בעיקר על השאלה עד כמה הפרט חייב לתרום לכלל, ועד כמה הוא יכול לקבל חזרה. לטעמי, חייב להיות איזון בין מה שאדם רשאי לצפות לקבל מהחברה - זכויות הפרט, לבין מה שהחברה דורשת ממנו להשקיע – חובות הפרט לחברה. יש לזכור שההשקעה של הפרט בחברה מקדמת את כל אזרחי המדינה כולל את אותו פרט.

אסטרטגיה נבונה לאזרח היא להשקיע במדינה אפילו תוך ויתור מסוים על זכויותיו כדי שהיא תשגשג והוא יחד איתה. הדבר דומה לבעל מפעל המשקיע חלק מרווחיו ברכישת מכונות חדשות שיגבירו את הייצור וכך גם את רווחיו העתידיים.

הבנה פשטנית של תורת האבולוציה טוענת שפעולות אדם (המוכתבות על ידי דורות של אבולוציה) הם כאלו שיתרמו לשרידותו ולהמשך זרעו. לדעת החושבים כך, אדם מטבעו רוצה לתרום כמה שפחות ולקבל כמה שיותר. אם זה היה כל הסיפור לא היו קמות חברות בני אדם וגזע האדם לא היה מתפתח כפי שאכן התפתח. יש כנראה מנגנונים נוספים בעלי מגמה הפוכה בה אדם רוצה לתרום לחברה (לבני האדם האחרים) אפילו אם הדבר פוגע בשרידותו או בהפצת זרעו. מנגנונים אלו גורמים לחיזוק החברה ואתה גם את הפרטים החיים בתוכה.

קיומם של מנגנונים כאלו של שיתוף פעולה בטבע הן ברמת תאים (רק תאי הזרע ממשיכים את קיומם למרות שבכל התאים הבונים את גוף האדם יש את כל הקוד הדרוש. התאים האחרים 'מקריבים את עצמם' לבניית גוף מתפקד (כל קבוצת תאים בתור אבר של הגוף) בדומה למבנה מדינה בה יש פרטים המתמחים במקצועם ותורמים לכולם.

התנהגות 'החברתית' של התאים מתבטאת בשיתוף התאים ואף בתקשורת ביניהם (למשל על ידי הפרשת חלבון מסוים לתאים האחרים). בצורה דומה גם לכל אדם גנים הגורמים לו להוות 'תא' בתוך החברה. דוגמה לכך היא התקשורת בין אנשים המוחאים כפיים בקונצרט ונכנסים במהרה לקצב אחיד, או אחידות בביוץ לנשים החיות באותו בניין בקמפוס.

אך הדוגמה הבולטת ביותר היא התקשורת המילולית והרגשית של פרטים רבים הנכנסים לאקסטאזה בעקבות דרשה נלהבת.

לכללים החברתיים הקובעים את היחס בין טובת הכלל לטובת הפרט, בין אגואיזם לאלטרואיזם אני קורא תרבות.

האם תרבות מאוזנת יכולה להתקיים?

דוגמה קיצונית לתרבות אלטרואיסטית היא התרבות המוסלמית. דוגמה קיצונית לתרבות אגואיסטית היא התרבות המערבית. אין היום דוגמה לתרבות המאזנת בין אלטרואיזם לאגואיזם. בעבר היו תרבויות שהתקרבו למצב כזה למשך זמן קצר.

האידיאל של אחרית הימים, הכולל איזון תרבותי ושלום עולמי, נשאר בחזקת אידיאל שלא מתממש גם היום 3000 שנה אחרי חזון אחרית הימים של ישעיהו הנביא.

אולי מוגזם לשאוף לאידיאל הנוגד את אופי האדם. לכן חברות אלטרואיסטיות כמו הברברים בעבר הרחוק, הקומוניסטים בעבר הקרוב והמוסלמים היום, לא שורדות לאורך זמן. גם חברות אגואיסטיות כמו האימפריה הרומית בעבר הרחוק והאימפריה האמריקאית היום לא שורדות כאשר האגואיזם מגיע לקיצוניות. אם כך, מה חייב להיות בתרבות מאוזנת שתשרוד לאורך זמן?

טבע האדם, שאינו משתנה כל כך מהר, דורש אתגרים כדי להתפתח, לכן השוויון והשלום הנשמעים כמו אידיאליים נעלים, אינם מתאימים לחברה מאוזנת, כי שניהם מביאים לניוון. הבה ונבחן מה כן מתאים לחברה מאוזנת.

בעולם המודרני אין לאדם כמעט תחרות עם החיות האחרות או עם איתני הטבע. נשארה לאדם רק התחרות בין בני מינו בלבד. זו הסיבה שתכונות שהיו טובות בעבר  (בעיקר תכונות פיזיות), לא מתאימות לשרידות בחיים המודרניים.

כאשר מדובר במדינה (או אימפריה) חזקה, בה הפרט אינו חש באיומים, תנצח המגמה של אנשים המעדיפים טובת עצמם על תרומה לחברה. בטווח הארוך צאצאיהם יסבלו כמו כל השאר מהחלשת החברה ועיכוב שגשוגה.

לעומת זאת במדינה חלשה הנאבקת על קיומה גובר הצורך בתרומה לחברה ואנשים מוכנים להשקיע יותר בחובות למדינה ומסתפקים בקבלת פחות זכויות. האלטרואיזם גובר.

זו הסיבה הבסיסית לכך שאצל חברות מנצחות שאין להם סיבה לפחד מתחרות של חברות אחרות, מופר האיזון בין טובת הכלל לטובת הפרט. הסכנה לחברה מנצחת היא מעצם היותה מנצחת. הסכנה מקבלת האצה כאשר הטכנולוגיה מאפשרת להגדיל את הפער בין הרוב לשכבה השלטת – אותם אנשים המעדיפים את טובת עצמם על טובת הכלל ולכן מעצימים את עצמם על חשבון אחרים. הפער החברתי הגדל, מוריד את הנכונות ואת היכולת של השכבה החלשה (הרוב) לתרום למען הכלל, הן מבחינה מוראלית, הן מבחינת אמצעים המחייבים את האנשים בשכבה החלשה לעסוק יותר בהישרדות עצמית, והן בשל יכולת תמרונם על ידי השכבה השלטת. בטווח הארוך, כאשר השכבה השלטת שקועה יותר בהשגת יתרונות אישיים, וחושבת פחות על שרידות הכלל, הדבר מביא לנפילת החברה.

כאשר עומדת חברה שחבריה מוכנים למות למענה, מול חברה שחבריה מקריבים את טובתה כדי לחיות טוב יותר, התוצאה בלתי נמנעת, רק חברה מאוזנת תוכל לעמוד בפני 'הברברים'.

כך קרה בעבר כאשר אימפריות קרסו מול 'ברברים', וכך יקרה גם לחברה המערבית מול 'הברברים' החדשים המסתמנים היום – המוסלמים, אם היא לא תשכיל להפעיל איזונים מתאימים.

אוטוקרטיות (כמו התרבות המוסלמית) המנצלות את הזכויות שהדמוקרטיות נותנות, ינצחו דמוקרטיות דוגמתיות, שבשם הסובלנות, מאבדות עצמן לדעת. במלחמת התרבויות, כמו בהרבה דברים, אפשר לזהות מגמות שונות שחלקן סותרות. אפשר להביא דוגמאות שונות למגמות סותרות:

• ממש כמו הקושיה בתלמוד 'זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי'. היתרון הוא לטוען הקיצוני על המוכן לחלוק - יתרון לתרבות המוסלמית על התרבות המערבית.
• מגמה סותרת היא משטר החופש של האדם בתרבות המערב המביא לפריחה בכל התחומים ויכול להשפיע על חלק מהמוסלמים (אלו הפחות פנאטים.)
• ההיסטוריה מלמדת כי האנשים הנמצאים בתרבות מדכאת, ימרדו בסופו של דבר להשיג מינימום של זכויות וחופש. יותר תרבויות מדכאות נפלו ממרד פנימי של אזרחיהם מאלו שנוצחו על ידי תרבויות חופשיות וחזקות יותר.
• תרבות מדכאת סופה שתעצור את השגשוג ותהיה חלשה מול התרבות חופשית פורחת.

אין לדעת איזה מהמגמות הסותרות תנצח.

יש אמת בסיסית בתיאוריה הרואה סכנה בהבדלי המעמדות, אם כי לא בהיבט המוסרי שניתן כבסיס לתיאוריות סוציאליסטיות, אלא בהיבט של תרבות מאוזנת של החברה. תרבות מאוזנת תשאף לכן, מצד אחד למנוע פער גדול מידי בין אנשים באותה חברה, ומצד שני לשמור על מידה של חוסר שוויון שימריץ אנשים להתאמץ.

התרבות המועדפת עלי, תדחוף אנשים לתרום לחברה, אך יחד עם זאת תשמור להם חירות, כפרטים החושבים בצורה עצמאית, בחברה.

התרבות היהודית שהיא בבסיסה תרבות מאוזנת, היא דוגמה של שרידות לטווח ארוך.

---

[1]           ראה סיפרה של ד"ר אילת שביט "אחד בשביל כולם?'