לונדון

ראובן חגר את חגורת הבטיחות במושב, משתבח במזלו הטוב. המושב לידו ריק והוא יוכל להתרווח על שני המושבים.

הוא חש את רעידות המטוס המתחיל בנסיעה לתחילת המסלול. בעודו מביט אל בית הנתיבות המתרחק דרך החלון, הוא שלח יד למושב הפנוי שלידו כדי לקחת את הספר שהניח שם.

ידו נתקלה במשהו.

הוא הסתכל וראה את אסתי יושבת במושב שלידו. רגשות סותרים שטפו אותו. הוא לא רצה את האחריות לביטחונה של אסתי בפעולה המסוכנת שהוא תכנן, אך חלק אחר בו שמח לראות את העיניים הסגולות לצידו.

ראובן נאנח: "אפשר להגיד ברוך הבא לבלבול מוח, ושלום ולא להתראות, לשקט ושלווה. מה את עושה כאן? לא סיכמנו שאת תחכי לי בבית המלון?"

"אתה סיכמת. אני בדעה שאתה צריך זוג אוזניים מתפקד לביצוע המשימה." היא ירתה חזרה.

הוא עצר את עצמו מלהגיד 'כן, זוג אוזניים שאין ביניהם מוח שמבין אנגלית, יעזור לי רק לסבך את עצמי בלונדון': "זה לא משחק ילדים. החברה האלו מסוכנים. את חוזרת בטיסה הראשונה לארץ."

'האם אוכל לשכנע את העקשנית הזו שיותר מידי מסוכן להתעסק עם החבורה של הצלופח?' חשב.

ראובן קבל את התשובה מיד, בצרור ארוך של שטף דיבור מהיר: "אתה שוכח שחיים היה חבר שלי. זה התפקיד שלי לחקור אם החבר שלי נרצח על ידי אנשים שהאמנתי בהם, או אולי זו עוד הזיה של מוח חולני, שמנסה להצדיק פשעים שעשה בצבא. בכלל זו לא עבודה שמתרגם ספרותי נכה יכול לעשות לבד...."

"גברתי את חייבת לחגור את החגורה. אנו ממריאים בתוך כמה דקות." הדיילת אמרה בקול מוקפד, מתכופפת לעזור לאסתי לחגור. אסתי דחתה את עזרתה בכעס: "אני מסוגלת לחגור לבד."

ראובן הביט בדיילת חמורת הסבר בהכרת תודה על שקטעה את מקלחת הצוננים מכיוון אסתי. לא שהוא הבין כל מילה שצפה על הנהר השוצף של כעסה, אך הייתה לו תחושה ברורה למדי לאן הנהר זורם.

הוא ניצל את ההפסקה: "בוודאי, זו משימה לבחורה עדינה שמעולם לא החזיקה רובה ביד..."

"...ומתקשה אפילו לחגור את החגורה במטוס." אמר, תוך שהוא רוכן לעזור לה עם החגורה.

"עזוב, אני כבר מסתדרת." אמרה הנימפה הזועפת שלידו.

אך היא לא הסתדרה ובסופו של דבר הרשתה לו לעזור לה.

"הנה, מכוונים את הצד הזה מול השני וקליק, את חגורה... מעניין אותי, האם איך שרת בכלל בצבא אם את לא יודעת אפילו לחגור חגורה? "

נדמה שרוח הקרב שככה, וכבר לא ניפחה את מפרשי הכעס שלה: "לא הייתי בצבא.” אסתי ענתה בקול שבקושי נשמע, אך לגבי מי שלא שמע כלל זה לא שינה כמובן.

"איך השתחררת מהצבא. הצהרת שאת דתייה?”

"לא רציתי לשרת בצבא מטעמי מצפון, אך גם לא רציתי להיות בכלא. הורי שלחו אותי לשווייץ ללמוד נגינה... " היא אמרה באותו קול שקט וכנוע.

'יופי,' הוא חשב, 'הצלחתי לשנות את הנושא. '

"...כשחזרתי לאחר כמה חודשים, הצבא כבר ויתר עלי..” מעט מרוח הקרב חזרה אליה: "..אך עברתי את כל הקשיים של הצבא דרך הסיפורים של חיים. אתה לא יכול לספר לי שום דבר חדש."

ראובן שתק. כן, אי אפשר לספר למי שלא חווה זאת, את המוראות של מלחמה. אין טעם להסביר לה מה קרה באמת בבית מחסוב. הוא כמעט הבין לרוחו של חיים שהציג תמונה שונה של הקרב.

הוא החליט שאסתי חייבת לחזור. היא רק תפריע לגלות את האמת, ויש לה תמונה מעוותת על הצדדים הלוחמים כאן, כמו שם בבית מחסוב.

בשתיקה שהשתררה, אסתי תהתה למה היא נסחפה לשתף פעולה עם ההזיות של האיש המוזר ויש להודות, המקסים הזה.

ראובן הביט באסתי שעכשיו הדקה את פיה בנחישות. עיניים סגולות או לא, זה לא יהיה כל כך קל לשכנע אותה לחזור. יש להודות שגם במצב רוח הלוחמני הזה נעים להיות במחיצתה.

הוא ידע שהדרך הנכונה הייתה לתת לרשויות האמונות על נושאים כאלו, לבצע את מה שהם התמחו בו. הוא כעס על עצמו איך הבחורה החמודה אך המבולבלת הזו שכנעה אותו להתערב. במחשבה שנייה, אולי הסיבה היא הריגוש שהיה חסר לו בשבועות של שעמום כאשר חיכה במשרד הריק ללקוח מזדמן. 'כאשר תתחיל להרגיש ריגוש תדע שזו תחילת ההבראה שלך' אמר לו הפסיכיאטר הצבאי.

הוא חשב על הספר שמונח בתיקו. הוא היה מוכרח להודות שהדרך בה חיים מצא לנכון להציג את קרב בית מחסוב יכולה להרגיז כל אדם הגון שלא יודע את העובדות, ובאותה עת מציג כיסוי מושלם לרמזים, שלא מעלה חשד אצל אנשים כמו הצלופח. אין ספק שחיים לא היה טיפש. למרות זאת הצגת האירועים בספר עדיין העלתה קבס בגרונו.

הוא נשען לאחור, ועבר במוחו על מאורעות הקרב כפי שהוא זכר אותו.

***

ראובן היה אז קצין אגם של הגדוד. לאחר שיואב הסכים שהוא יחליף את חיים הוא הלך בראש הסיור עוקף את שדה המוקשים ומתקדם בזהירות לעבר שלוחת ההר הצופה לכפר בית מחסוב. בשעה זו שליפני הזריחה עמדה צינה באוויר, אך מתחת לציוד הכבד שנשא על גבו ראובן הזיע.

הוא הניף את ידו לעצור את היחידה הקטנה שהלכה בטור עורפי מאחוריו, שלח צופים מצוידים במטולים לשני הצדדים. הסמל במאסף מצויד במכונת ירייה התמקם מעבר לקפל קרקע ואבטח אותם מאחור. ראובן חיכה עד שכולם יתמקמו ואז זחל קדימה והוציא את המשקפת לראית לילה. בפאתי המזרח השמים היו בהירים מעט, רומזים לזריחה הקרובה. אך מעליו השמים הבהירים נצצו במיליוני כוכבים, וחרמש הירח הצר של ט"ו בשבט האיר את ההרים הקרחים באור חיוור. הסלעים החשופים האפורים החזירו ברק לבן כספי ממשטחים חלקים מטל הלילה. חיילי הסיור שמרו על דממה. ובתוך הדממה הזו שנענתה בדממה של הלילה הוא שמע בברור רחשי צועדים. הוא הרים את משקפת אור הכוכבים ולעיניו התגלה כוח גדול של האויב מצויד בנשק, צועד לכיוון המוצב.

זה היה הסימן הראשון לקרב עקוב מדם שהתחולל מאוחר יותר.

***

"עכשיו נלך לברר מתי יוצאת הטיסה הבאה לישראל." אמר ראובן מעמיס את המזוודות על העגלה.

"תשכח מזה! אני נשארת כאן." אסתי כתפה את התיק הקטן שהיה תמיד צמוד אליה, והתחילה ללכת לכיוון היציאה בצעדי הסטקטו המהירים שלה, על העקבים הגבוהים.

ראובן דחף את עגלת המזוודות אחריה בלית ברירה, משתמש בידית העגלה כתמיכה להקל על רגלו הפגועה. כאשר הגיע אל מחוץ לדלתות בית הנתיבות, אסתי כבר ישבה במונית שחורה מסמנת לו לבוא.

הנהג יצא לקראתו והעמיס את המזוודות לתוך המונית המשונה. ראובן דחס את גופו הארוך למושב מול אסתי. הוא נשען לאחור והביט החוצה, נותן לנוף המנוקד בטיפות גשם לזרום מעבר לחלון.

הוא לא שמע את הנהג שמאחוריו ורק קרא את שפתי אסתי שאומרת באנגלית משובשת את שם המלון: "הי אסתי, מה פתאום אמרת לו להגיע למלון 'פארק פלאזה'? זה מלון פאר שיעלה לנו הון."

אסתי משכה בכתפיה: "מה אכפת לך? אני משלמת. מחוץ לכך כבר הזמנתי מהבית את המלון."

"הזמנת שני חדרים?"

"אה, אה" היא הנידה את ראשה לשלילה, עם ברק שובבי חשוד באותן עיניים גדולות.

"מה!?"

אסתי סלסלה בידה בתנועה מלכותית ואמרה רק מילה אחת: "סוויטה."

ראובן עיקם את פיו, אבל הוא כבר הכיר את הפזרנות של אסתי ולכן לא אמר דבר.

***

לאחר הרישום במלון, אסתי השתלטה על חדר האמבטיה.

ראובן רכן על מפת לונדון שקיבל מפקיד הקבלה, ועשה חישובים ותכנונים בעוד אסתי מבלה באמבטיה הגדולה.

"הי אסתי את חושבת לצאת משם מתי שהוא?"

"אני מכינה עצמי לקרב.” הייתה התשובה החצופה שהוא לא שמע.

הוא קם ודפק על דלת האמבטיה, בדיוק כאשר היא נפתחה ואסתי יצאה מדיפה ריח רענן מגבת עוטה את גופה.

"סוף, סוף, מה עשית שם במשך שעה?"

אסתי רק נקבה אותו במבט סגול והלכה לחדר השני להתלבש.

ראובן ניכנס למקלחת מהירה. פתאום הוא ראה את הדלת נפתחת ואסתי מציצה: "בן אדם לא יכול לקבל כאן מעט פרטיות?"

אסתי לא מיהרה. היא הביטה בגופו הגבוה והשרירי של ראובן, סוקרת אותו בלי בושה. מבחינה בצלקות שעיטרו את גופו ובחתך עמוק ברגלו הימנית. הצלקות רק עשו אותו יותר סקסי בעיניה. בתוכה היא התפעלה 'וואה, כמו אל יווני', אך היא הסתירה זאת בהתחכמות: "דפקתי, אבל אתה כמובן לא שמעת. מה אתה רוצה שאני אעשה?"

ראובן חיפש מגבת להסתיר את עצמו: "צאי כבר! תחכי בסבלנות רבע שעה, אני חיכיתי לך לפחות שעה."

"טוב, טוב, ילד ביישן, רק רציתי להגיד לך שאני יורדת לקנות משהו. רק כמה דקות. אני חוזרת לפני שתרגיש שעזבתי."

ובזאת סגרה את הדלת אחריה.

"חכי, אני כבר יוצא ונלך ביחד. זה מסוכן להסתובב לבד כאן."

אסתי פתחה שוב את הדלת, מאוכזבת מעט על שראובן הספיק לעטות עליו מגבת גדולה: "מסוכן ללכת ברחוב הומה בלונדון? אתה לא מגזים? אל תדאג, אני כבר חוזרת." ובזאת נעלמה.

ראובן הודה שמבחינה מתמטית 'כמה דקות' יכולות להיות גם 120 דקות. וזה באמת היה הזמן שלקח לאסתי לחזור מגיחת הקניות שלה. ראובן כבר מדד בהליכה את הסוויטה לאורך ולרוחב, אם היה נוהג לכוסס ציפורניים לא הייתה נשארת לו אפילו ציפורן אחת.

הדלת נפתחה ואסתי התפרצה לחדר עם לחיים סמוקות מהתלהבות, ראובן התכונן לנזוף בה קשות אך היא חבקה אותו ומסרה לו חבילה עטופה: "מתנה מאוחרת ליום ההולדת." נישקה אותו: "מזל טוב."

על העטיפה כתוב באותיות גדולות וברורות (ניכר שהיא עשתה מאמצים) 'מזל טוב ליום ההולדת' ראובן מגלגל את עיניו, “לא היית חייבת לתת לי מתנה."

אסתי רמזה לו בידיה שיפתח את המתנה.

“עכשיו?”

אסתי הנהנה במרץ גומות החן שהעמיקו עם החיוך הרחב שלה, איימו לעשות חור בלחייה, עיניה מבריקות מהתלהבות.

ראובן תהה מה מלהיב אותה כל כך, קרע את העטיפה ומצא קופסה מהודרת שבתוכה ספר.

'למד את שפת הסימנים ב 10 שעורים'.

שפת הסימנים? ראובן מסתדר בלעדיהם. מתוך הספר נשר פתק.

'רובי, למדתי את שפת הסימנים. תבטיח לי שגם אתה תלמד את השפה הזו, כך שנוכל לשוחח בחופשיות.' אסתי התחילה לקפץ: “תבטיח, תבטיח.”

ראובן משך בכתפיו: "מבטיח, מבטיח רק על תקפצי."

***

כמה שעות מאוחר יותר הוא מצא את עצמו עומד בחדר שהיה העתק של חדרו של הצלופח חכך בדעתו איפה יתחיל. 

הוא ניגש אל שולחן הכתיבה הכבד וניסה את המגרה השנייה. בדיוק כמו אצל הצלופח המגרה הייתה נעולה. הוא חיפש את סכין המכתבים כדי לפרוץ אותה, כאשר הוא הריח ריח זעה זר.

הוא הסתובב אל מול לוע אקדח מאיים שמאחוריו ג'נטלמן אנגלי מחייך חיוך דק: “שים את הידיים על השולחן כך שאוכל לראות אותן.”

הג'נטלמן הלך אחורה כמה צעדים כדי למנוע התנפלות נואשת של ראובן. כנראה הוא העריך יותר מראובן עצמו את תפקוד הרגל הפגועה.

ראובן ניסה להיראות אדיש. הביט ישר לתוך לוע האקדח המכוון אליו ביד יציבה: "דע לך שהשארתי מכתב מפורט שיימסר ל MI5 אם לא אחזור בעוד שעה.”

זה לא עשה רושם על הג'נטלמן: "עליך לדעת שאני מ MI5, לא היה שום מכתב ולכן אני כאן כדי שתספר לי מה אתה יודע.”

ראובן שהיה רגיש להבעות פנים העריך שהאיש דובר אמת.

אך ההגיון אומר שאיש הביון הנגדי לא יאיים עליו באקדח, אלא ייקח אותו אל חדר החקירות.

'לעזאזל מה אני יכול להפסיד?' חשב ראובן. 'החיים שלי לא שווים הרבה בין כה וכה.'

הוא נשען על השולחן ואמר באדישות: "אני לא מאמין שאתה איש MI5 ואני לא עומד לספר לך שום דבר לפני שיבוא מישהו מהשגרירות הישראלית.”

הג'נטלמן החליט ללחוץ עוד על הנכה העקשן שמולו: "בוודאי שאתה תספר כל מה שאתה יודע. החברה לקחנו את החברה שלך ממלון 'ריג'נט פרק' חדר 34 ועכשיו היא בדרך אל מחוץ לגבולות הממלכה. ואם לא תספר אני לא אחראי למה שיעשו לה.”

ראובן שתק מנסה לחשוב על איזו שהיא תכנית.

"...ולא מצאנו שום מכתב שלך. אבל אתה תכתוב מכתב התאבדות שימצא במלון כאשר ימשו את גופתך מהתמזה.” הוסיף בחיוך דק.

"אתה לא יכול לאיים עלי במוות. אני מת כבר הרבה זמן.”

"אתה תמות בייסורים תחילה אפגע ברגלך השנייה כך שלא תוכל ללכת בכלל.”

ראובן עצם את עיניו ואימץ אל לבו לפגיעה הקרובה. לעזאזל כן איכפת לו למות. אך ראובן לא הרגיש דבר.

הוא פתח את העיניים וראה את האיש מחזיק בידו שוטטת דם, עיניו פעורות באימה ואקדחו נופל על השטיח.