חוק פילוסוף

היה זה יום שלישי חורפי קר. ליאורה ישבה צמודה לתנור הישן בחדרו של הפרופסור מחממת את  ידיה, בוהה החוצה דרך החלון הקטן. היה ברור מארשת פניה שהיא מעדיפה לשכב במיטתה תחת השמיכה, מחבקת את משה.

משה עמד על כך שיבקרו כמדי יום שלישי את הפרופסור. הוא לא נרתע כאשר לליאורה ציינה שיש סערת שלגים בחוץ: "אנחנו לא גרים כל כך רחוק ואפשר ללכת ברגל.”

"כן ביום אביבי, אך לא בסערת שלגים!” היא צרחה עליו בתסכול.

"אני לא יודע למה את מתלוננת? הרי את נולדת בצפון דקוטה והיית צריכה להיות רגילה לקור ולשלג, הנה אני שנולדתי במדבריות ערב, לא מתלונן.” אמר משה באותו דיבור שקט המאלץ את שומעו לציית.

'הנה אני כאן, לעוד שעתיים של שעמום' חשבה.

הפרופסור מזג תה לספל החרסינה הדק והגיש אותו לליאורה, מעיר: "כנראה שצדקתי."

ליאורה משפשפת יד ביד לקחה בזהירות את הספל, מניעה בראשה בסירוב לפרוסת העוגה שהוגשה לה מיד לאחר ספל התה: "צדקת לגבי מה?"

הפרופסור בחיוך מר: "לגבי ההתנכלות של ג'ו למשה, הקונגרס עומד לחקוק חוק המאפשר לשלול את אזרחותו של משה."

"זו לא סיבה לחייך, האם באמת הם יכולים לעשות זאת?"

"או, כן העיתונים כבר קוראים לחוק זה 'חוק פילוסוף' ברמז למשה פילוסוף."

"אני לא חושבת שחוק כזה יעבור, ואני לא מאמינה שג'ו יזם חוק כזה, זה לא מוסרי וגם לא דמוקרטי. גם אם הקונגרס יעביר חוק כזה בית המשפט העליון ישלול אותו לפי התיקון הראשון בחוקה – חופש הדיבור."

משה העיר בלעג: " כן באמת, בית המשפט לחוקה לא מורכב משופטים הנוטים לליברליזם קיצוני שיאשרו חוק כזה.”

"מה תעשה אם ישללו לך את האזרחות?" שאלה ליאורה.

"כנראה שלא אוכל להצביע, בין כה וכה אין לי למי להצביע."

הפרופסור העיר שהם יוכלו לשלול ממנו את הזכות לגור בארצות הברית, או במילים אחרות לגרש אותו. "מה תעשה אז?"

משה, עדיין שקט, ענה שבין כה וכה זה נעשה פחות ופחות נעים לגור כאן.

"גרתי בכל כך הרבה ארצות בילדותי אני משער שאוכל לגור בארץ נוספת."

ליאורה נרתעה מהאדישות של משה: "אני לא הייתי רוצה לעבור לארץ אחרת." ואז הכתה בה ההכרה שבעצם זו תהיה פרידה ממשה.

הפרופסור הוציא את המקטרת הכבויה מפיו וניחם את ליאורה באומרו שעדיין מוקדם להסיק מסקנות.

החוק עבר מהר משציפו. היו שמועות על כך שאנשיו של ג'ו דחפו את החוק והתגברו על התנגדויות בדרך של שוחד ואיומים. ניקי הנשיאה חתמה על החוק בשמחה.

משה היה הראשון שנשפט לפי חוק זה.

עורכי דינו ערערו על ההרשאה של הערכה התחתונה והמשפט הגיע לבית הדין העליון שפסק לחובתו של משה.

הוא לא הופתע.

דובר רבות על שלילת אזרחותו, ולא היה עיתון אחד שהגן על זכותו לחופש דיבור.לא היה מאמר אחד שהביע אמפתיה. כולם התיישרו לפי הקו של 'פוליטיקלי קורקט'.

הקו שאסר לומר דברים בזכותו.

אזרחותו של משה נשללה, ואחריו נשללה אזרחותם של אזרחים רבים אחרים.