משה וליאורה ישבו כמנהגם בכל יום שלישי בחדר האורחים הקטן של הפרופסור.
יום שלישי היה היום החופשי של הפרופסור. יום זה היה מוקדש 'לתענוג של שיחה עם חברים' כפי שהפרופסור אהב לכנות שיחות אלו.
כמו תמיד במרכז השולחן היה הכלי החשמלי הגדול ששמר על המים קרוב לנקודת הרתיחה. לידו הייתה תמיד אותו סוג עוגה שליאורה לא אהבה, אך לעולם לא אמרה זאת, ואילצה את עצמה לכרסם חתיכה קטנה מתוך נימוס.
משה לא הבין למה היא מתעקשת. “ לו רק אמרת לפרופסור הוא היה קונה עוגה אחרת. לא היה לו אכפת." אך מי מבין באמת נשים?
ממשל ניקי דאג שלא יחסרו להם נושאי שיחה.
בשבוע זה מלאו 100 ימי החסד לנשיאת ארצות הברית, עדיין הייתה מפזזת בערוצי הטלוויזיה ומדקלמת את מה שחבורתו של ג'ו שם בפיה.
זה מה שהיא ידעה לעשות, וזה מה שג'ו וחבורתו ידעו לעשות, הבעיה הייתה שלא היה שם אדם בעל ניסיון שידע מה לעשות כדי להנהיג מדינה.
התקשורת המשיכה לצדד בנשיאה המפזזת המביאה אחוזי צפייה גדולים, והתמוגגה מההברקות הלשוניות של הססמאות שנולדו במוחם של אנשי הצוות של ג'ו.
מי שהעז להעלות ספקות לגבי פעולות הנשיאה הוצג מיד בתכניות הדיבור (talk shows) כמסית טיפש, או גזען שונא נשים. בקיצור הוצג כדמוי 'משה פילוסוף' שהיה עדיין אב הטיפוס לאיש הרע.
טביעת אצבעותיו של ג'ו 'האיש החזק בממשל' נמצאו בכל מקום.
ברור שהוא יודע איך לשכנע אנשים, אך לא כל כך ברור שהוא גם יודע איך להנהיג מדינה.
העיתונאים התחרו בקשירת כתרים לראשה של הנשיאה.
יש אפילו שמועות על מעצרים של אנשים שאינם מסכימים עם הקו הרשמי.
חוסר הצדק הרתיח את דמו של משה. הוא ניסה להגיד לעצמו שהרוגז שלו נובע רק בגלל שמדובר בו. 'אדם קרוב אצל עצמו' .
למען בריאותו הנפשית הפסיק משה לקרוא עיתונים, אך אי אפשר היה להימלט מהחדשות שאפפו את כולם במין מצגת מתמשכת.
הפרופסור אמר מחייך תוך שהוא מוזג את המים לכוסות, שהוא סקרן לדעת איך יגיב הממשל הליברלי של ניקי על דרישת מקסיקו להחזיר לה את השטחים שנכבשו 'בהתקפה פרועה ללא כל פרובוקציה בשנת 1846 על ידי ארצות הברית'. “האם הממשל יפעל כפי שהוא מטיף לאחרים להחזיר שטחים כבושים?”
ליאורה שאלה באיזה שטחים מדובר והפרופסור, מגיש לה את פרוסת העוגה הדקה אמר כאילו דרך אגב: " או, לא הרבה רק את מדינות קליפורניה, נבדה, יוטה, אריזונה וויומינג, קולורדו וניו-מקסיקו"
ליאורה שתקה נדהמת.
משה קם ממקומו וצעד לכיוון מדפי הספרים, כמנהגו בכל עת שעלה במוחו רעיון חדש. עכשיו הוא סיכם את מהלך הדברים כפי שהוא ראה אותם: "דבר גורר דבר. מנהיגי מדינות רבות בעולם הבינו עד כמה בלתי מנוסים השרים הצעירים שבקבינט והעלו דרישות הולכות וגדלות מארצות הברית.
השגריר הוותיק של ארצות הברית באו"ם הפעיל את זכות הוטו של ארה"ב במועצת הביטחון שוב ושוב כדי למנוע החלטות שהגישו מדינות עוינות כנגדה. אך הממשל שלו לא עזר. אין פלא שתיאבון של מקסיקו התעורר.”
הפרופסור שהקפיד להיות מעודכן בחדשות סיפר לאורחיו: "הכל התחיל כאשר ניקי הכריזה על פתיחת הגבול עם מקסיקו 'לעזור לאנשים המסכנים מעבר לגבול' בהתאם להבטחות שלה במערכת הבחירות. אשד של מהגרים מקסיקניים וגם מארצות אחרות בדרום אמריקה שטף את המדינות הדרומיות. עד מהרה התפתחו מהומות של המהגרים חסרי כל בדרישה לספק להם עבודה ומזון.
רמת הפשע עלתה בצורה תלולה. התושבים המקומיים של המדינות הדרומיות ברחו על נפשם צפונה. מה שגרם שמרכיב ההיספנים במדינות הדרום עלה עוד יותר.”
ליאורה שאלה: "ומה לדעתך תעשה ניקי?”
הפרופסור ענה לוגם מהתה הרותח: "מה היא יכולה לעשות? היא לא תגיב והשגריר הנאמן באו"ם שוב יטיל וטו."
משה הניד את ראשו: "לא. הפעם אני חושב שניקי תסכים להחזיר שטחים, לפחות בצורה סמלית.”
"היא יכולה לקבוע משאל עם ואז יתברר שאף אחד לא רוצה לאבד אזרחות אמריקאית כדי להיות אזרח מקסיקני! לכל הרוחות הם הלו ברחו משם!” התפרץ הפרופסור שלא כמנהגו.
משה עדיין עמד על דעתו בטענה שממשל ניקי רוצה להיפטר ממדינות אלו שגורמות צרות צרורות שהם לא יודעים איך להתגבר עליהן. כך יצודו שתי ציפורים באבן אחת, גם יפטרו מהצרות וגם יראו כמתקנים את העוול שגרמו הנשיאים הקודמים.
שגרירה הוותיק והמתוסכל של ארצות הברית התכוון להטיל וטו נוסף, אך קיבל הוראה ממזכירת המדינה הצעירה לא לעשות זאת. השגריר התפטר.
לא עברה שנה מאז הבחירות וניקי וראש ממשלת מקסיקו החליטו בוועידת פסגה היסטורית להחזיר את השטחים למקסיקו. “חייבים לתקן את הפשע שעשו נשיאי ארצנו בעבר. האדמה היא אדמת מקסיקו בזכות ואסור היה לקחת אותה בתוקפנות. אני מתנצלת בפני העם המקסיקני בשם עמי."
בפגישה שלאחר ועידת הפסגה, ליאורה הייתה נסערת והשתתפה שלא כמנהגה באופן פעיל בוויכוח. “זה שיגעון! איני יכולה להבין איך מפקירים את אזרחי ארצות הברית.”
משה שותק הרהר על ההשלכות העולמיות לצעד כזה.
משה שהכיר מקרוב את תרבות המוסלמים היה מודאג יותר מהשתלטות המוסלמים על המערב, מאשר העברת שטחים בין מדינות המערב. מבחינתו העברת השטחים נראית למוסלמים כחולשה גדולה של ארצות הברית. מצבם של האזרחים שהועברו בניגוד לרצונם למקסיקו, פחות מדאיג מהסכנה המוסלמית לכל העולם המערבי. הייתה לו הרגשה שכבר היה בסרט הזה. הוא זכר איך ממשלות ישראל הפקירו את אזרחיהם היהודים, באותן נימוקים ליברליים נאצלים של סובלנות, ונרטיב של עם אחר התובע 'זכויות היסטוריות'. מתעלמים מהזכות הבסיסית ביותר של אזרחים אחרים, לחיות בבטחה.
הוא עמד שם באולם הגדול של המסגד צפוף בין כל האנשים שעמדו בדממה. הדרשן, איש עם זקן לבן עטוף בגלימה צחורה הרים ידו והושלך הס, נראה כאיש חביב וטוב, עד שפתח את פיו ומבעד לשיניו הרקובות זרמו קיתונות של ארס. הדרשה הארוכה הסתיימה בקריאות חוזרות ונשנות "איטבח אל יהוד" טבחו ביהודים. איך מרשים הסתה כזו בחסות הדת? בזוית עיניו ראה את שני הבחורים חומקים מבעד לדלת צדדית. הוא היטיב את הכפייה על פניו ופילס את דרכו לעבר הדלת. לפני שהיא נסגרה עוד הצליח לראות אותם מקבלים אקדחים וספר קוראן. השלטונות הישראלים נמנעו מלהיכנס למסגד, מכבדים את חופש פולחן הדת. האם הם יודעים על הפעילות? האין הם שומעים את ההסתה הנוטפת ארס ומשודרת בקולי קולות ברמקולים? |
No comments:
Post a Comment