הפרופסור

עבור משה הוא היה תמיד 'הפרופסור', למרות שכבר זמן רב היחסים ביניהם היו הרבה מעבר ליחסי מורה ותלמיד. למעשה הוא היה עבור משה תחליף לאב שלא היה לו.

את אביו האמתי, גיבור המלחמה, רצחו הכפריים הערבים בישראל שלפני הקריסה.

בתקופה של לאחר הפנוי מישראל הקורסת, משה נכנס לדיכאון והסתגר בחדרו.

הוא לא יצא מחדרו אלא כדי לאכול וללכת לפגישות היומיות עם הפסיכיאטר הצבאי, יחד עם אמו, ומידי פעם לצפות במשחק הפוטבול האמריקאי שנערך במחנה הצבאי.

בחדרו קרא בעיקר בספרי הגות פילוסופיים עד מאוחר בלילה, כדי לעייף את עצמו ולהימנע מהסיוטים. הוא מצא כי הריכוז שדרשו התאוריות הפילוסופיות, משכיח ממנו את הדיכאון, ואף עוזר לו לאטום עצמו 'מהמתת' - השטף הזורם אליו ממוחות אחרים.

כך קרה שמשה, כאשר למד באוניברסיטה במסגרת המלגה, היה בעל ידע רב בפילוסופיה, עליו הוסיף את יכולת הניתוח הפנומנלית של מוחו החקרני. עד מהרה התבלט והיה לחביבו של הפרופסור לפילוסופיה.

הפרופסור הוא זה שהשיג למשה מלגת לימודים וכלכלה, במקום מלגת הספורטאי שנשללה ממנו בגלל שנעדר מאימונים והעדיף ללמוד.

עד אז משה חי בצמצום מהסכום הקטן שקיבל מצבא ארצות הברית כבנו של חלל מלחמה.

השיחות עם הפרופסור עזרו לגבר הצעיר, להתגבר על הכעס המתמיד בו היה שרוי ולהבין שאותם ערבים שהוא ראה בהם עד אז רק 'חיות אדם', לא יכלו להתנגד לתרבות המוסלמית האלימה שנצרבה במוחם. הוא עדיין לא סלח להם אך ממדי הכעס הנורא קטנו מעט לכדי כעס נישלט. משה הצעיר התבגר והשלים עם עובדות החיים הבלתי נמנעות.

בפגישות הראשונות בימי שלישי, לאחר שמשה סיים את לימודיו, ביקש הפרופסור לקרוא לו בשמו: "קרא לי אלברט, או אפילו מר שוייצינגר, אך אני כבר לא הפרופסור שלך."

טוב הוא התרגל, ומשה המשיך לקרוא לו 'הפרופסור'.

הפרופסור היה אדם שמנמן נמוך קומה, בעל משקפיים עם עדשות עבות כתחתיות בקבוקים, שגלשו מאפו הדק וגילו עיניים אפורות וחודרות. תדמית שהסתירה את ההומור המושחז, המלגלג על כולם, מאחורי דמות פרופסור מכובד מהספרים.

משה היה אחד מהמעטים שהפרופסור העריך. הוא ידע שכאשר משה מדבר מוטב להאזין.

לכן חשב שכדאי למשה להרצות על הספר שכתב.

'אנשים מעריצים את משה ברגע שמכירים אותו.'  חשב 'לכן הרצאות יקלו עליהם לקבל את רעיונותיו.'

אפילו הוא, הפרופסור הסקפטי, נטה לקבל את הרעיונות האלו.

הם ישבו בחדרו של הפרופסור כמנהגם בכל יום שלישי.

החדר דמה יותר לספריה מאשר חדר מגורים. שני קירות היו מכוסים במדפי ספרים. "את כולם קראת?" שאלה ליאורה בפגישתם הראשונה.

"זה היתרון של אדם זקן. יש לי זמן רב לקרוא ספרים רבים. הרבה יותר מהספרים שאת רואה כאן. הספרים שרכשתי הם רק אלו ששווה לקרוא אותם שוב ושוב".

הפרופסור ישב בהרגלו על הכורסה המהוהה ושני אורחיו על הספה מולו. על השולחן הקטן היה קנקן התה המסורתי ועוגה שהפרופסור קנה.

שמש האביב שרטטה ריבוע של אור על הרצפה החשופה. ליאורה הביטה בשקיקה החוצה דרך הדלת השקופה המובילה למרפסת הקטנה בדירתו של הפרופסור.

ניכר בליאורה שהייתה מעדיפה לטייל עם משה בגן הגדול של האוניברסיטה, מאשר לשתות תה בחברת הפרופסור, אך משה התעקש לקיים את המסורת של פגישות ביום שלישי.

הפרופסור החזיק בידו האחת מכתב ובידו השנייה דחף את משקפיו במעלה אפו: "הוזמנו לדיון על 'תפקיד התקשורת במאה עשרים ואחת'."

משה הרים את עיניו מהתה שעסק בבחישתו האטית תוך הרהורים שאף אחד לא היה שותף להם. “אנחנו מוזמנים? גם אני?”

הפרופסור היה מוזמן לעתים דחופות לקשט פנלים בדמותו המכובדת כפרופסור לפילוסופיה.

הוא אהב להצליף בבני שיחו למרות שהיה ברור שרובם לא הבינו את עקיצותיו.

"כן אתה. מתברר שהיחצן של הוצאת הספרים שלך משך בכמה חוטים כדי להזמין אותך לרגל יציאת הספר."

משה קם ממקומו והלך לכיוון מדפי הספרים, אומר תוך שהוא מציץ, בפעם המי יודע כמה בכותרות הספרים: "הם לא יאהבו את מה שיש לי להגיד. למעשה הם יכולים לדעת זאת מראש אם הם קראו את הספר."

התעניינותה של ליאורה ניצתה. משה שלה יהיה מפורסם.

רק הפרופסור קטן הקומה ישב במקומו, משחרר עוד הערה עוקצנית, ששיקפה את דעתו על העיתונאים - השדרנים והפרשנים: "אין להם זמן לקרוא ספרים, בשביל זה יש להם תחקירנים, גם אם הם היו טורחים לקרוא, איני חושב שהם יכולים להבין את הספר, הם בערך ברמה של קופים שיודעים לדבר." "כן" מלמל לעצמו "קופים שמרוכזים בקטיפת כותרות. תן להם כותרת עסיסית והם יהינו ממנה יותר משקוף נהנה מאשכול שלם של בננות."

"כן, אין סיכוי שהם יתפנו לקרוא ספר כבד כל כך." הסכימה ליאורה.

משה הסתובב להביט בליאורה, תוהה על הנימה המזלזלת שלה באנשי הטלוויזיה, שהיא בדרך כלל הגנה עליהם.

הפרופסור הרים את ידו, לאות שיש לו משהו נוסף לומר: "וזה עוד לא הכל, הערוץ המתחרה הזמין אותנו 'לדיון מעמיק' על 'ליברליזם היום'."

"היחצן היה עסוק מאד". הוסיף בנימה מרושעת.

משה חזר למקומו באותו צעד גדול ומתון אופייני, שוקל את מה ששמע בשתיקה.

לאחר דקה של שתיקה כאשר הפרופסור וליאורה מחכים לתגובתו, שאל: "יש טעם שאלך לדיונים אלו? שמעתי שאלו דיונים שטחיים שלא נותנים לאדם לפתח רעיון."

הפרופסור השיב בחיוך לגלגני: "או, כן כדאי שתלך, אולי אתה תוכל להשחיל משפט שהצופים יחכימו ממנו.” ובחיוך הוסיף "חוץ מזה אתה תעשה את מנהל ההוצאה לאור מאושר."

ליאורה פתחה את עותק הספר שהיה מונח על השולחן: “כן זה יהיה מעניין. אתה לא כל כך סובלני לליברליזם ופחות מכך לתקשורת. לגבי התקשורת אתה אומר." ובקול דרמטי היא צטטה מהספר: "הימים בהם התקשורת הייתה כלב השמירה של הדמוקרטיה וסמל חופש הדיבור, עברו ללא שוב."

הימים בהם התקשורת (ובתכניות חדשות, פרשנות, וראיונות) הייתה כלב השמירה של הדמוקרטיה וסמל חופש הדיבור, עברו ללא שוב. מטרות נעלות אלו נזנחו לטובת  הערכים החדשים של התרבות המערבית – נהנתנות ופרסום. "חופש דיבור", "זכות הציבור לדעת", "הגנה על מקורות העיתונאי" ועוד ססמאות מהסוג הזה היום הם רק תירוצים לשחרור מכל פיקוח, והגנה בפני תביעות. העיתונאים, כהני התקשורת, עובדים את אלוהי הרייטינג. בשם הרייטינג הם קובעים מה ואיך לשדר לזומבי על הכורסה. אלוהי הרייטינג גומל להם בהכנסות פרסומת גבוהות, ומה שחשוב עוד יותר בפרסום אישי של המשמשים בקודש. (מתוך הספר "היום בו אמריקה הפכה מוסלמית.”)

חזרה לקולה הרגיל "לא בדיוק מחמיא להם.” פתחה את הספר במקום אחר "ולגבי הליברליזם אתה אומר", חזרה לקול הדרמטי, ממשיכה בתנופה: “לליברליזם מאפיינים של פולחן דת.”

לליברליזם מאפיינים של פולחן דת. ליברלים סוגדים ל- 'עליונות החוק' המקדש את פסיקת שופטים המשמשים ככמרים, אלו שופטים לפי ספר החוקים המקודש. החוקים שבספר החוקים נחקקו כפשרה בין מחוקקים בעלי אינטרסים אישיים שרחוקים מלהיות מלאכים. חשוב שיהיו חוקים, אך הנטייה לקדש את מערכת החוקים הנוקשה אינה מחליפה את הצדק הטבעי, השכל הישר, והחמלה המרכיבים התנהגות תרבותית. לצד פולחן החוק צצים פולחנים נוספים כמו פולחן ההרזיה, הערצת המפורסמים, הסגידה למותגים ועוד. פולחנים אלו קרובים יותר, לדעתי, לפולחנים פגניים מאשר להתנהגות תרבותית מוסרית כפי שהתרבות המערבית מתיימרת להיות." (מתוך הספר "היום בו אמריקה הפכה מוסלמית.”)

הפרופסור הנהן: "להגיד לליברלים המלוקקים בטלוויזיה, שבעצם הם מאמינים חשוכים כמו הדתיים שאותם הם שונאים, לא יעלה את הפופולריות שלך בהרבה נקודות."

"כן, אבל זה יכול להעלות את הפופולריות שלי בקרב הצופים המתוסכלים מהטלוויזיה.” העיר משה.

"אלו לא מסתכלים על התכניות האלו."

משה שתק מהורהר בוהה החוצה דרך החלון. פתאום נדמה היה לו שראש מציץ ונעלם מיד.

"ראית?" פנה לליאורה, הפעם גם ליאורה ראתה וחנית כפור עברה בחוט השדרה שלה. "אחרי שאמרת שעוקבים אחרינו בשבוע שעבר, שמתי לב שבאמת מסתובבים כל מיני אנשים חדשים בקמפוס בייחוד מסביב לחדר שלנו."

"מתאים לג'ו לחפש מידע שיאפשר לו ללכלך עליך." אמר הפרופסור, דבק בתיאורית הקונספירציה שלו. 

הקודם                                        הבא