עימות בטלוויזיה

בסופו של דבר משה הלך לעימות.

האולפן לא נראה במציאות כמו מה שהצופים רואים בבית. צינורות וכבלים חצו אותו לרוחב ולאורך, השולחן והכורסאות עמדו על במה וברקע סדין סגול. הרברט המראיין, ידוען מפורסם, בעל פנים מדושנות, שיער מבריק משוח בשמן, מעוטר בעניבה צהובה בוהקת המכריזה על חוסר טעם מוחלט בביגוד, למרות חליפת המעצבים שלבש. הוא קם ממקומו ולחץ את ידו של משה בחיוך מזויף. משה הרשה לעצמו סריקה קצרה ומיד נרתע.

ברור היה לו שכל מה שהמראיין רוצה להוציא ממנו, הן כותרות, ולנסות להציג אותו כאידיוט.

משה שם לב לכתם החלש על מצחו. כתם הנגרם למוסלמים כאשר הם מתפללים תוך כריעה והצמדת המצח לרצפה. האיש מוסלמי בסתר. מאוחר יותר תמצא ליאורה לאחר חקירה שאכן הוא מוסלמי שמסתיר את דתו כדי לקדם את הקריירה שלו. הוא משתמש בסיסמאות ליברליות לקדם את האינטרסים של המוסלמים כפי שהם מגולמים 'באומת הנסיכויות'.

על השולחן היה מונח עותק מספרו של משה מלא פתקים צהובים, סימניות שאשת המחקר סימנה עבורו, והמראיין דפדף בו בהיסח דעת מחכה להתחלת השידור.

הבמאי מאחורי המצלמות, הצביע על המראיין, וספר ללא קול על אצבעותיו: 3, 2, 1 והנף יד המסמן שהשידור התחיל.

המראיין בחיוכו המזויף המרוח על פרצופו, הציג את משה. “סופר חדש שכתב ספר שנוי במחלוקת." פונה למשה הוסיף: "היום נדבר על הביקורת הקטלנית שלך עלינו, המדיה התקשורתית. מה יש לך נגדנו? האם אתה חושב 'שהתקשורת אשמה בכל?'” ובדברו עשה סימן מרכאות בידיו. “אינך חושב שאנחנו סך הכל ראי, המשקף את החברה."

משה הביט ישירות למצלמה ואמר בשקט: "אני לא מאשים אתכם. אני משוכנע שאתם עושים כמיטב יכולתכם, אין לי טענות לגבי הכישורים שלכם, ואני חושב שאין לכם ברירה אלא להציג את הדברים כפי שאתם מציגים. כך זה מוצג גם בספרי."

המראיין הופתע: "כך מוצג בספרך? תן לי לצטט.” פתח את הספר באחת הסימניות וציטט בנימת לעג: "הימים בהם התקשורת הייתה כלב השמירה של הדמוקרטיה וסמל חופש הדיבור, עברו ללא שוב. מטרות נעלות אלו נזנחו לטובת הערכים החדשים של התרבות המערבית – נהנתנות , ופרסום."

הרים את עיניו למשה ושאל: "להמשיך? בהמשך אתה בוטה עוד יותר."

משה נשאר שליו: "מה לא נכון בכך? אם תקרא בהמשך תווכח שלא האשמתי את התקשורת. להפך הראיתי שאין לכם ברירה."

המראיין לא הרפה והמשיך לצטט: " 'חופש דיבור', 'זכות הציבור לדעת', 'הגנה על מקורות העיתונאי' ועוד סיסמאות מהסוג הזה, הן רק תירוצים לשחרור מכל פיקוח, והגנה בפני תביעות."

הוא הרים את קולו בהדגשה פונה למצלמה בחיוך סרקסטי, שערו השחור מתנוצץ משמן: "ותראו מה הוא חושב עליכם צופים יקרים! ממש חומר לתביעת דיבה: " 'העיתונאים, כהני התקשורת, עובדים את אלוהי הרייטינג. בשם הרייטינג הם קובעים מה ואיך לשדר לזומבי על הכורסה."

סגר את הספר כשחקן על הבמה "'זומבים על הכורסה' זה מה שאתה חושב על הצופים?"

הטלוויזיה בתרבות המערב הביטוי העיקרי של תרבות המערב קיים בתקשורת האלקטרונית והכתובה. תרבות זו מדגישה את זכויות הפרט מול השלטון. מגמה זו מודגשת עוד יותר בשל אופי המדיה הטלוויזיונית, שמעצם טיבעה מעדיפה את הפרט המובן, המצטלם היטב על טובת מדינה ללא גוף שאפשר לצלם. מעצם טיבעה היא מעדיפה ססמאות על דיון מעמיק הדורש זמן ומאמץ מחשבתי. הטלוויזיה פונה לרגש ולא להגיון, ובהצלחה רבה. כל מניפולציה שתעלה את הרייטינג מתקבלת. הידיעות מסוננות, הדעות מוטות. הכל לטובת הרייטינג. גדודי יחצנים, המכירים את חולשות המדיה, מעלים ידיעות מפוברקות או מעוותות לקידום מטרות לקוחותיהם. אין לכוהני הטלוויזיה כל עכבות לשמש את מטרות האויב. הם אינם חלק מהמדינה, הם מעל כולם. רוב תחנות הטלוויזיה מתנהגות ונראות באותה צורה, למרות השוני של מפעיליהן והאינטרסים השונים של בעליהן. כיוון ההשפעה המתואם הזה נובע מעצם טיבעה של המדיה התקשורתית, ולא מתוך קונספירציה של קבוצת אנשים, ולכן אין את מי להאשים ואין במי להלחם כדי לשנות את דפוסי התנהגותה. זו לא דמוקרטיה, זו דיקטטורה של האנרכיה. (מתוך הספר "היום בו אמריקה הפכה מוסלמית.”)

משה עדיין שומר על שלווה כלפי חוץ, גם כאשר מבער הכעס הפנימי מתחיל לבעור, העיר: "מחקרים מדעיים הוכיחו את מה שאני אומר." ואז פונה אל המראיין "האם אתה לא חושב ברגע זה 'איך אני אשבור את האדם הזה ואשיג את הכותרת הרצויה'?"

זה השתיק לרגע את המראיין שחשב איך לכל הרוחות הוא ניחש?

ומשה המשיך "תודה שלא הובאתי לכאן כדי לדון בצורה מעמיקה על תפקיד המדיה, ואיך היא מצליחה לממש אותו", הרים ידו לעצור את המשפט המוחה שהיה על קצה לשונו של המראיין, "לא היו לי אשליות, באתי לכאן מפני שאני חושב שהמדיה הפכה בידי אויבי הדמוקרטיות לכלי נשק מסוכן, ואנו כאן במדיה שלנו עוזרים להם בלא כוונה."

המראיין חזר לטון המלעיג שלו: " הטלוויזיה כלי נשק? אתה לא מגזים?"

משה שלח ידו ושלה את הספר, פתח אותו וציטט "המדיה התקשורתית ובייחוד הטלוויזיה משמשת כלי נשק אדיר במלחמה של התרבות המוסלמית נגד הדמוקרטיות המערביות. הטלוויזיה בידיהם התפתחה מכלי המעוות את הצורה בה נראית המציאות, לכלי המעוות את המציאות עצמה.... "

הטלוויזיה כנשק בידי האויב אם הטלוויזיה המערבית מתרכזת בעיקר בתכניות עתירי רייטינג שיביאו את המפרסמים להעשיר את בעלי הערוץ, המדיה התקשורתית ובייחוד הטלוויזיה משמשת כלי נשק אדיר במלחמה של התרבות המוסלמית נגד הדמוקרטיות המערביות. הטלוויזיה בידיהם התפתחה מכלי המעוות את הצורה בה נראית המציאות, לכלי המעוות את המציאות עצמה. אם במערב המציאות שאנו צופים בטלוויזיה היא המציאות המסוננת כפי שנשקפת מבעד לעיני העיתונאי, הצלם והעורך, כאשר התוצאה ואני מאמין שהתוצאה היא בלתי רצונית, היא תמיכה באויביי הדמוקרטיות המערביות. הערבים הם אשפי הטלוויזיה. הם כבר לא מסתפקים בעיוות המציאות על ידי סינון העובדות, אלא יוצרים את המציאות עצמה, על ידי במוי ופברוק ידיעות, ללא קשר לעובדות. הערבים, ומצטיינים בכך הערבים הפלשתינים, ממדרים את הטלוויזיה המערבית על ידי שוחד ואיומים, מכריחים אותה להשתמש בצלמים ועיתונאים מקומיים המשרתים אותם, מביימים חדשות ושוטפים את המוחות בצורה שיטתית ושקרית. תרבות אורויליאנית במיטבה שהביאה לדה-לגיטימציה של ישראל ומאוחר יותר לחורבנה. (מתוך הספר "היום בו אמריקה הפכה מוסלמית.”)

המראיין מאד לא מרוצה מהיזמה של משה, חטף ממנו את הספר "הקטע שקראת מראה עד כמה יש לך שנאה חולנית למוסלמים, זה אולי מובן בגלל שאביך נהרג במלחמה ע”י לוחמים ערבים, אך אין זה נותן לך את הרשות להשמיץ אומה גדולה רק בגלל דתה. בעצם אתה גזען!"

פונה אל המצלמה הוא אמר "אנו נצא להפסקת פרסומות הישארו איתנו."

המנורה האדומה במצלמות כבתה והמראיין פנה ברוגז אל משה, מוותר על מסכת החיוך שהייתה דבוקה כל זמן השידור לפניו. "איך אתה מעז? אתה המרואיין וצריך לענות על השאלות ולא ליזום ציטוטים שלא ברשות." כולו אדום מכעס המשיך: "אני דורש ממך להתנצל בפני, ובפני הצופים, ובעיקר בפני המוסלמים באשר הם."

"למה? בגלל שאני מנסה להזהיר את הדמוקרטיות בפני סכנה מאד מוחשית של התמוטטות מבפנים?, מה שכבר קרה לישראל."

"אם אתה לא מתנצל, אני מפסיק את הראיון מיד!"

הפרופסור מביט מעל המשקפים שבמורד אפו, חייך: "הסתכל על מודד הרייטינג, הוא שובר עוד מעט את השיא. אני לא חושב שיתנו לך להפסיק."

הבמאי חוזר על הטקס סימן חזרה לשידור.

המראיין מסתתר שוב מאחרי מסכת החיוך, פנה אל המצלמה והתנצל בפני הצופים והמוסלמים באשר הם. "אבקש שהצופים הרגישים לא ימשיכו לצפות בראיון קשה זה. נראה שלמשה, הסופר של הספר הזה, יש קיבעון ואולי גם רגש נקמה, על מה שקרה לבני עמו בישראל. כל אחד יודע שישראל הייתה טעות של האו"ם והמדינות הקולוניאליסטיות, שרצו למרק את הפשעים שלהם נגד העם היהודי בשואה, וגרמו לשואה של העם הפלשתיני."

הוא פנה למשה "האם לא נכון שהיית במדינת ישראל באותם ימים אחרונים של המדינה הגזענית, כילד וחווית טראומה שלא התאוששת ממנה אלא לאחר חודשים ארוכים?"

משה הסתכל על המראיין, ואמר בקול הבריטון החרישי שלו: "לא יעזור לך ולא לצופים המכובדים 'לטמון את הראש בחול'. לא ירחק היום וכל אירופה תהפוך מוסלמית, שם, נדמה לי, נחצה קו שאין ממנו חזרה, אני מנסה להציל את ארצות הברית." כאן פנה למצלמה מדבר ישירות לצופים. "יש ביניכם צופים המכירים באמת ויש רבים שאינם יודעים אותה כי התקשורת אינה טורחת לידע אותם. אני מציע שתבררו לעצמכם מה קרה באמת."

הפרופסור התערב שוב, מעיף עין על מודד הרייטינג אמר: "אני יודע שרבים מכם מתעניינים בנושא. כמנחה של משה עלי להעיד שספר זה מבוסס על עובדות, ונשענות על מחקר כפי שנדרש מעבודת דוקטור.” ובחיוכו הציני הוסיף:  "זו לא עבודה עיתונאית רשלנית."

משה קם ופנה למצלמות: "אתם הצופים יכולים לבדוק את העובדות ולנתח את המסקנות הכלולות בספר. את המדיה התקשורתית אי אפשר לשנות, אך אולי ימצאו כוחות מספיקים ללחוץ על הממשל לעשות צעדים שיאזנו במידת מה את הנטיות המסוכנות האלו של התקשורת הציבורית."

הייתה שתיקה כל זמן שמשה דיבר, משהו בקולו דרש תשומת לב וכבוד. רק הבמאי שעמד בצללים מאחורי המצלמות סימן נואשות בתנועת חיתוך על צווארו להפסיק את הראיון, אך משה הקדים אותו, ויצא את האולפן.

בכורסה מול הטלוויזיה בבית, נראתה תמונה מעוותת של מה שקרה באולפן. 

הקודם                                       הבא