ליאורה

את ליאורה הכיר משה במסגרת התחקיר שערך עבור עבודת הדוקטור.

משה חיפש מה גורם להמוני אנשים להאמין בשקרים בוטים, שכל אדם הגיוני יכול להפריך.

מה גורם לאותם המונים לפתח שנאה כזו כלפי תרבויות אחרות, בהתבסס על אותם שקרים. תופעות הקיימות גם בתרבות המערב אך בעיקר בתרבות המוסלמים.

הפרופסור, הוא שהפנה אותו אל הסטודנטית המבריקה שעושה תואר שני באבולוציה חברתית.

הפרופסור מודע לבדידותו של משה, אמר: “תמצא אותה מתאימה לצרכיך." כפל לשון שהתבזבז על משה הממוקד בבעיה שלפניו.

כוונתו המלאה של הפרופסור התבררה למשה רק מאוחר יותר כאשר פגש את ליאורה בספריה.

ליאורה הייתה בחורה גבוהה ורזה, שיערה הבלונדיני מהודק על ראשה, מצח גבוה שמתחתיו מציצות זוג עיניים בכחול עז שגם המשקפיים הלא אפנתיות שהרכיבה, לא יכלו להסתיר. פנים צרות ללא איפור, עם עצמות לחיים גבוהות,.  

'עם מעט איפור, ובגד מתאים והיא יכלה בקלות להיחשב דוגמנית.' חשב משה.

לליאורה בהחלט היה הגובה המתאים והיא הייתה גם רזה כמו אותן דוגמניות המתקיימות מצלחת של סלט חסה ליום. לעומת זאת  לא היה לה את הביטחון שמאפיין דוגמנית מסלול.

בעצם לא היה דבר רחוק מהקשר של ליאורה לדוגמנות, את בגדיה היא קנתה בשוק הפשפשים, ונראה שזרקה אותם עליה, לפי העיקרון של 'הבגד הראשון שיוצא מהארון זוכה'. על איפור לא היה מה לדבר. בכלל בחוגים הליברליים של חבריה, בחורה מאופרת נחשבה לקפיטליסטית מושחתת.

'למרות זאת ליאורה הייתה מסוג הבחורות שיבלטו ביופיין גם אם היו לובשות שק.' משה ציין לעצמו.

ליאורה עזרה לו להגדיר במונחים מדעיים את האבולוציה של התרבות היהודית, שמתוכה התפצלו התרבויות הנוצרית והמוסלמית.

היא פתחה בפניו שערים חדשים לארצות ידע, שלא שיער את קיומם.

מנגנוני האבולוציה שניסח דרווין ידועים לכל משכיל, אך מעטים שמעו על אבולוציה חברתית, תורה שבה התמחתה ליאורה.

אבולוציה חברתית הוא מדע הממזג את מדע האנתרופולוגיה – חקר תרבויות, עם התאוריה של האבולוציה. חוקרי האבולוציה החברתית חקרו התפתחות מנגנונים של שיתוף פעולה בין אנשים, ליצירת ישות אחת שנקראת חברה. הם מצאו שאנשים נוהגים 'לסכרן' עצמם עם הסביבה. התוצאה - המון אנושי הפועל פחות או יותר כגוף אחד בדברים מסוימים. האבולוציה החברתית חוקרת התנהגות החברה כגוף אחיד.

ליאורה היטיבה להסביר מה משפיע על התפתחות אותו גוף הנקרא תרבות, ומה המנגנונים שפיתחו תרבויות כדי לשרוד, תוך תחרות עם תרבויות אחרות, בתנאים של משאבים מוגבלים.

חברות נולדות מתוך חברות זקנות יותר, מתקיימות תקופה מסוימת ולבסוף מתות.

החברות המתאימות ביותר לתנאי הסביבה, מנצחות את הפחות מתאימות, ושורדות לזמן ארוך יותר. ממש לפי כללי האבולוציה של המינים שנוסחו על ידי דרווין.

משה הבין עכשיו טוב יותר, את התהליכים בתרבויות השונות שיצרו החברות.

הבנה שעזרה לו לנתח מגמות בחברה המוסלמית ובחברה המערבית שהיו מושא התזה שלו.

הידע של ליאורה בנושא של אבולוציה של תרבויות, עזר לו להבין איך ולמה בני אדם בתרבות אחת, מונעים לשנוא אנשים מתרבויות אחרות.

ליאורה העריצה את משה הכריזמטי, בעל העיניים הירוקות והריסים הארוכים, אך עם זאת חשה אי נוחות עם דעותיו על החברה המערבית ועל הליברליזם. 'איך הוא יכול לכנות את החברה המוסרית והסובלנית ביותר, כחברה דורסנית?'

למשה לא היה אכפת שדעותיה של ליאורה שונות משלו. לכל אחד זכות לחשוב כרצונו ואף אחד לא יכול להיות בטוח שהאמת לצידו. הפריעה לו רק שליאורה מקבלת את הדעות המקובלות בחוגים הליברלים בהם הסתובבה, ללא אותה מסננת ביקורתית של שכל ישר שהיא מפעילה בחייה המקצועיים.

מליאורה קיבל סימוכין מדעיים למה שידע מתוך התבוננות, כי ברובו של הזמן, אנשים מאבדים את ייחודם, ונוטים להתיישר עם הדעות המקובלות בחברה אליה הם שייכים. האם היא לא מבינה שזה בדיוק מה שהיא עושה?

עם הזמן המשיכה ההדדית בין שני האנשים הצעירים והיפים האלו משה וליאורה, גרמה להתפתחות הקשרים המקצועיים לכדי קשרים רומנטיים, ממש כפי שהפרופסור המשועשע קיווה.

מרגע שעברו להתגורר בחדר אחד בקמפוס חייו של משה השתפרו ללא היכר. בעיקר שמח על כך שהסיוטים פקדו אותו לעתים רחוקות יותר.

רגשותיו לליאורה והאהבה שהרעיפה עליו, עזרו לו במלחמתו המתמדת 'במתת' והוא הצליח לאטום עצמו טוב יותר בפני שטף הרגשות הזורם אליו ממוחות אחרים.

חייהם נכנסו לשגרה של יום ארוך באוניברסיטה, וסופי שבוע של בילויים שקטים.

את הפרופסור פגשו באופן קבוע לשעת התה בחדרו ביום שלישי בשבוע, היום החופשי שלו מהרצאות.

משה והפרופסור היו נכנסים עד מהרה, לוויכוח פילוסופי כזה או אחר, וליאורה הייתה צופה בהם מהצד.

משה צועד מצד לצד בחדר האורחים הקטן, של הפרופסור, מהכורסה למדפי הספרים וחזרה. מחשבות רבות מתרוצצות בראשו. אך המחשבות נעצרות בשערי העיניים הבוהות בנקודה דמיונית בחלל. לרגע שקט היה מארגן את מחשבתו, ואז מסכם את המחשבות הרבות שהתרוצצו במוחו במשפט קצר.

הפרופסור, נטוע על  הכורסה החביבה עליו, היה עונה בניחותא ובאריכות כמרצה לפני הכיתה, בקול מדוד. עוצר מפעם לפעם לדחוף את משקפיו במעלה אפו.

לאחר זמן הייתה ליאורה יוצאת למרפסת הקטנה וצופה בשקיעה, עד שהשמש הייתה נעלמת. אז הייתה חוזרת לחדר וזה היה הסימן למשה שהגיעה העת להיפרד.

ליאורה ידעה שמשה היה שמח להישאר ותמיד נלחמו בה תשוקות סותרות, התשוקה האחת לרצות את משה, והתשוקה הסותרת לקבל את תשומת ליבו. היא בושה בתשוקה שלה לשמור את משה לעצמה כאילו היה רכושה הפרטי, אך לא יכלה להתגבר על תשוקה זו.

למרות שהייתה מדענית מבריקה בתחומה, בחייה הפרטיים הייתה נבוכה, מלאת סתירות ובעלת תדמית שלילית על עצמה.

משה שהיה מודע לכך נהג לומר לה "הסתכלי בראי, את בחורה יפה וחכמה ומוערכת מאד על ידי כל מי שמכיר אותך. אין לך שום סיבה לרגשי נחיתות."

ליאורה הייתה פוטרת אותו במין אמירת הסכמה כמו: "בוודאי שאין לי רגשי נחיתות הרי תפסתי את החתיך שכל הסטודנטיות רודפות אחריו." אך שניהם ידעו שהיא נקרעת מבפנים.

"אנחנו זוג נחמד" משה נהג לומר, "אחד רדוף סיוטים והשנייה מתוסבכת."

למרות הכל היה להם טוב ביחד.

קמפוס האוניברסיטה היה בעצם עיר עצמאית קטנה שסיפקה את כל השירותים לסטודנטים ולאנשי הסגל שאכלסו אותו. ראשי האוניברסיטה הרחיבו את מסגרת 'החופש האקדמאי' וניהלו את האוניברסיטה 'כמדינה בתוך מדינה' וניהלו את כל חיי היום יום ללא התערבות חיצונית.

בנייני המנהלה, מהם שלטו ראשי האוניברסיטה בשלטון היררכי, הדומה במידת מה לשלטון הכנסייה בוותיקן, התנשאו לגובה במרכז הקמפוס.

עשרות אלפי הסטודנטים גרו בקבוצת בניינים רבי קומות שנקראו 'מעונות' כל יחידה שאכלסה שני סטודנטים סומנה בארבעה מספרים, כאשר נקודת הייחוס הייתה השער  בדרום מערבה של החומה המקיפה את המעונות. משה וליאורה התגוררו ביחידה 17,12,5,22 – שהייתה 17 בניינים צפון 12 בניינים מזרח קומה 5 יחידה 22.

הפרופסור התגורר במגורי הסגל שנקראו 'הווילות'. לכל משפחה במגורי הסגל היה בית ניפרד הכולל עם שטח קטן של גינה בחזיתו. אנשי הסגל הבודדים, כדוגמת הפרופסור, התגוררו בדירות קטנות של בתים דו משפחתיים שכללו גם את המרפסת הצופה אל הגן הציבורי. אותה מרפסת אליה הייתה ליאורה בורחת מהוויכוחים הפילוסופיים האין סופיים של משה והפרופסור. היא הייתה יושבת, מעשנת (העישון היה התירוץ הקבוע שלה לצאת למרפסת), ובוהה בעיניים כלות על הטבע המתפרץ בגן הציבורי שטופח במסירות על ידי הגננים של האוניברסיטה. דרכם של משה וליאורה מבית הפרופסור ליחידה עברה דרך גן הציבורי, אחד מעשרות גנים בקמפוס, שנקרא 'הג'ונגל' בגלל אופיו הפרוע. אפשר היה ללכת גם בדרכים הסלולות מהווילות אל המעונות, אך משה העדיף את דרך הקיצור העוברת בג'ונגל.

אותו לילה כאשר יצאו מחדרו של הפרופסור לכיוון חדרם שהיה מרוחק מחדרי הסגל, נדמה היה למשה שמישהו עוקב אחריהם. עכשיו הצטער שלא שמע בקול ליאורה. אם היו בוחרים ללכת בדרך הסלולה קל היה לו לאתר את העוקבים אחריו.

ליאורה טענה שזה רק דמיונו המסויט של משה ופטרה את זה כשטויות, טענה שאיבדה את תקפותה במידת מה, כאשר היא הדקה את אחיזתה בידו של משה בפחד.

היא שינתה את דעתה לחלוטין כאשר הגיעו לחדרם וליאורה ראתה את הספרים המפוזרים על הרצפה, הניירות שהוצאו מהקלסרים והתמונות שנקרעו מהאלבומים.

עכשיו חשב משה על שאלה אחרת – 'מה הם מחפשים?'

התשובה התבררה לו עד מהרה, כאשר הבחין שהמחשב שלו כמו גם תקליטור הגבוי נגנבו. מזל שהוא לקח עותק של הספר כדי להראות לפרופסור, כך שגבוי נוסף של הספר היה ב DOK שבכיסו.

עכשיו נשארה השאלה 'מי מעוניין לקחת את הספר?'

הפרופסור, חובב הקונספירציות, חשד מיד בג'ו או במישהו מהקהילה המוסלמית, "המנסים למנוע פרסום דעות הנוגדות את דעתם.”

ליאורה דחתה את המחשבה שג'ו הליברל הידוע, התומך הקולני ביותר בחופש הדיבור, יחשוב אפילו להניע מישהו להביע את דעותיו, “זו כנראה גנבה של אחד מהסטודנטים העניים שאין להם כסף לקנות מחשב.”

'תאוריה שיכולה להסביר את גנבת המחשב, אך לא את החיפוש המדוקדק אחר כתב יד והעלמת דיסק הגבוי של הספר.' חשב משה.

 הקודם                                      הבא