ועדת שרים לבחינת חוקי התרבות

מאוחר יותר כאשר הוא מעיין בכללי התרבות המקוריים של משה רבנו הכתובים על יריעת קלף עור, הוא מוצא שדרך המחשבה האינטואיטיבית של המנהיג מהעת העתיקה, תואמת את מחשבותיו הנשענות על הידע האנושי שנאסף מאז.

'אנשים חכמים אינם זקוקים לידע רב כדי להסיק מסקנות הדומות למסקנות שאחרים מגיעים אליהן רק לאחר זמן רב.' משה חשב על דוגמאות רבות שהבולטת ביניהן היא ההמצאות הרבות של ליאונרדו דה וינצי שהקדימו את זמנן.

מעודד מהדמיון בכללי הרבות שמצא ביריעות הקלף העתיקות, לכללי התרבות שהוא, בניתוח מדעי, הגיע אליהן, הוא מנסה להגדיר תכנית פעולה להטמעת כללי התרבות האלו. לשם כך הקים ועדת שרים שהוא עומד בראשה שתעסוק במה שהוא הגדיר 'כעיסוק למען האנושות.' ועדת השרים שתשתמש במומחים מכל התחומים הדרושים, תעסוק בהטמעת כללי התרבות.

משה מבין למה התכוון משה רבנו בנושא השבת ואולי גם החכמים שאמרו 'שיותר משהיהודים שמרו את השבת השבת שמרה עליהם.' הוא חושב לממש את רעיון השבת ראשון. התרבות המערבית בימיה הטובים ממשה את רוח השבת על ידי עיסוק בתחביבים בסוף השבוע החופשי. אך עד מהרה סוף השבוע נוצל רק להנאות בלתי מועילות כמו בהייה בטלוויזיה.

משה מצליח להלהיב את השרים וכולם מתכננים את מדיניות משרדיהם לכיוון התרבות המאוזנת.

כל שר אחראי לקדם את כללי התרבות בתחומי משרדו. שר החינוך יתווה תכנית לחינוך. שר הכלכלה יתווה תכנית לשנוי כללי הכלכלה וכדומה. השרים יעסקו בהתוויית התכניות ביום השבת הוא היום בו הם שובתים ממלאכתם ועוסקים בנושאים לטובת העם והאנושות, בנוסף על המטלות הרגילות של עבודתם בכל ימות השבוע.

אחת לחודש היו מתכנסים כולם בראשותו לסכם ולתאם.

השרים בוועדת השרים לבחינת כללי התרבות העלו השגות לגבי הכללים שמשה הציע והעלו הצעות משלהם. בסופו של הכינוס נקבעה תכנית לגבי החודש הבא.

בתחילה היו כמה הצלחות מבטיחות.

הצלחה הייתה לשר הכלכלה ששינה כללים במנהל כדי למנוע שחיתות הנובעת מהעדר כבוד לרכוש של האחר. מה שעמד מאחורי הציווי 'לא תגנוב'. השר רצה למנוע בזבוז מתוך המחשבה מטבעו האדם יבזבז כסף שאינו שלו.  "אם זה לא שלי, אין לי בעיה לבזבז", התנהגות המביאה לשחיתות.

הדבר נכון בעיקר בכסף ציבורי הנתפש ככסף של אף אחד.

אדם תרבותי שומר על רכוש זולתו כמו על רכושו שלו. גם אם הוא חושב שהאחר לא יינזק מכך, למשל אם הוא עשיר מאד, או שמישהו אחר, אולי המדינה או חברה מסחרית מכסה את הנזק.

לכן מרשים לעצמם אנשים בעלי 'חשבון הוצאות' לבזבז. את ההוצאות משלמת החברה שגם היא מקבלת זאת חזרה כזיכוי מס מהמדינה.

כדי לעקור את הנוהג המזיק הזה הוצאה תקנה - 'חשבון הוצאות' לא מוכר לחישוב המס. כל אדם או גוף מסחרי, ישלם מכיסו עבור כל הוצאותיו, החל מארוחה וכלה בטיסה. התקנה הביאה לחיסכון ניכר וליעילות ששיפרה את הכלכלה, בנוסף לשיפור בתרבות שהפכה פחות ראוותנית ויותר ישרה.

ברוב התחומים לא היו הצלחות.

כישלון גדול היה בניסיון לשנות את ערכי התרבות בחינוך.

משה שהושפע ממשנתו הפילוסופית של רוסו, החליט שהחינוך בגיל הרך יתמקד בכללי התרבות הנוגעים להתנהגות בין אדם לחברו, ורק מאוחר יותר יוטמעו ערכי התרבות המטפלים בהתנהגות האדם למדינה. ניסיון החינוך החדש התנגש ברצון ההורים לחנך את ילדם לפי השקפת עולמם וניכשל.

משה התגמש נוכח ההתנגדות והחליט שעליו לשנות את התרבות הקיימת באופן מדורג ואיטי, אך לא היה לו זמן לכך.

בסוף תקופת כהונתו משה נאלץ לסכם שהוא נכשל אפילו בהטמעה חלקית של כללי התרבות למסה מספקת של אנשים, כמות אנשים שתספיק להנחלת כללי התרבות לאחרים באופן טבעי.

חלק מהכישלון למרבה האירוניה, נבע דווקא בגלל הצלחתו לבודד את השפעת המשבר העולמי באוסטרליה, וללא משבר אין לאנשים צורך דחוף בשנוי תרבותי.

סממני התרבות המערבית, של נהנתנות שובת לב אדם, שטפו את החומה הנמוכה של תרבות שהוא בנה בקושי רב.