תיק העור

הקולות הרמים שבקעו מחדר ההמתנה הוציאו אותו מריכוז. הוא הזיז את כיסאו לאחור וקם לראות מה כל הרעש הזה. המחזה שנגלה אליו היה סוראליסטי.

אדם מבוגר ומקריח, עיניו מבוהלות, אוחז בשתי ידיו תיק עור צמוד לחזהו כאחוז אם את ילדה היחיד. שני אנשי הביטחון גבוהים אוחזים אותו משני צדדיו וגוררים אותו החוצה.

האדם לבוש בחולצה בצבע תכלת. מבעד לכפתורים העליונים הבלתי רכוסים מבצבץ שיער חזהו הלבן. מכנסיים רפויים עם חגורה דקה ונעלים גבוהות הבולעות את הגרביים בצבע חקי שלבש. האיש הזכיר לו טיפוס ארץ ישראלי אופייני שראה בילדותו.

"עצרו! מה קורה כאן?”. אנשי הביטחון עצרו והרימו עיניהם למשה עדיין אוחזים באיש בחוזקה. המזכירה הראשית, אישה מבוגרת בעלת הליכות שקטות בדרך כלל, גמגמה “האיש דרש בתוקף להיפגש אתך מחזיק בידו את מה שנראה לי כפצצה. חשבתי שאיך שהוא, הוא עבר את אנשי הביטחון בכניסה."

"הניחו לו!” פקד משה ופנה לאיש בעברית "מה רצונך?”

האיש ענה לו בעברית: "שמי דוד וכפי שניחשת באתי מישראל. אבי נתן לי לפני מותו את תיק העור הזה וביקש שאתן אותו לך אישית ואספר את סיפורו." משה פנה לאנשי הביטחון ואמר שלא נשקפת לו שום סכנה ורמז לאיש להיכנס למשרדו.

דוד נעמד בפתח, עדיין מחזיק בחרדת קודש בתיק העור הישן, סוקר את המשרד שמשה לא טרח לשנות את עיצובו מאז ראש הממשלה הקודם. עכשיו הביט משה גם הוא על המשרד בעיני דוד, האיש מארץ ישראל.  השולחן הגדול והכבד מעץ כהה וכיסא עור רך שמאחוריו תפסו את חלקו האחורי של החדר הגדול מידי לטעמו. על הקירות הכהים היו תמונות מקוריות כהות של ציירים הולנדים מפורסמים, שמי יודע איך השיג אותן הדייר הקודם של המשרד. בפנה הנגדית היה שולחן סלון קטן עם שתי כורסאות נוחות, ולשם הנחה משה את דוד.

"מה בפיך דוד?” שאל משה חוזר בקושי לשפה שלא השתמש בה מאז היה ילד קטן בארץ ישראל.

“כפי שאתה יודע ישראל נחרבה עוד כאשר הייתי ילד. אבי ברח עם משפחתי יחד עם עוד קומץ ישראלים למדבר יהודה וחי שם מאז.

בבלגן של הטבח הגדול לא מצאו אותם.

כידוע אחרי המלחמה ישראל, נשלטת על ידי הערבים המוסלמים, חזרה לימי הביניים בהתנהלותה, וכך יכלה הקהילה הקטנה של הישראלים לשרוד במדבר יהודה.”

משה הביט בדוד היושב מולו נזכר בימים ההם בישראל.

בטנו כואבת והאוכל שאכל לפני דקות מספר מאיים לפרוץ בזרם מפיו. הוא מהדק את פיו בחוזקה ויודע שעליו להישאר במחבואו בשקט אם הוא רוצה לחיות. אהוד חברו כבר איבד את חייו ודמו פורץ מגרונו השסוע. הדמות עטוית הגלימה מחזיקה בסכין המגואל בדם ותוך קריאות חוזרות ונשנות , "אללה אכבר" מניף אותה שוב ושב על הגויה החמה של הילד כורת אברים מתעלל. לרגע נשמטת הכפייה ופניו נגלים. פנים שלא ישכח לעולם שפם עבות וזקן קצר, פה מעוות ועיניים שחורות בוערות באש הקנאות. ואז מתוך ההלם מהזוועות שראה, גילה בפעם הראשונה את המתת ומעוצמת ההלם התעלף המתת לא ריכך את הזוועות. ליהפך. על המחזה הזוועה של התעללות בגופות המתות של חברו והאמא שלו, התלוותה הצצה לנבכי מוחו של מטורף יוקד בשנאה לכופרים, בטוח שככול שיתאכזר אליהם מובטח לו מקום של כבוד בגן העדן ומתחת לזאת תהום של בורות עצומה. רק דקות רבות לאחר שעזבו התאושש משה ורץ אל ביתו.

דוד קטן הקומה נראה כילד בתוך הכורסה הגדולה. ילד המחזיק את הצעצוע האהוב קרוב לליבו. 'הצעצוע' היה במקרה זה תיק עור ישן ומהוהה.

את תיק העור הזה הושיט דוד למשה שישב מולו על הכורסה השנייה.

למראה המבט השואל התחיל לספר את סיפורו של התיק.

"בתיק עתיק וקדוש זה הכניס משה רבנו את הטיוטה של עשרת הדברות.”

משה ליווה את דוד לדלת, הורה למזכירתו לדאוג לשכן אותו בבית מלון, והבטיח שיפגשו בערב להחליף חוויות.

"אני חייב לחשוב לפחות חצי שעה הבאה תדאגי לשקט.”

חזר בצעדים מהירים אל שוחנו אוסף בדרכו את תיק העור שקבל.

בזהירות רבה פתח אותו ובחן את תוכנו.

בתיק היו שלושה גווילי עור. הוא שקל לבקש את עזרה מארכיאולוג מומחה, אך מייד נזכר באזהרתו של דוד שתכולת התיק היא לעיניו בלבד. בזהירות רבה הוציא את שלושת הגווילים, לקח את הראשון ופתח אותו בדחילו ורחימו. הגוויל היה כתוב בעיברית עתיקה שהוא קרא בקושי רב. היו שם 7 סעיפים. כנראה לא עשרת הדברות של משה רבנו, אולי בגווילים הבאים. הוא פתח את השניים האחרים האחד היה בעל 13 סעיפים והשני היה סעיף אחד בכתב צפוף. הוא חזר לגויל הראשון וקרא בקושי מעתיק את הפענוח שלו לדף משתמש בעיברית החלודה שלו.

אהרון אחי. דבר אל בני ישראל וציוותם את כל אלו, וחיו כעם במולדתם.

רחק מפולחן אדם ואל – ראוי שאיש ישראל חופשי יהיה. שמור על חירותו  האישית ועל חירות המחשבה

לא תרצח - קדש את החיים

היה איש אמת לעצמך ולרעיך  - התנהג ביושר

כבד את האדם באשר הוא אדם -  כבד כל אדם, ויכבדוך אחרים

לא תגנוב – אל תהה ידך באשר לזולתך, וגם לביתך לא יפלוש זר.

לא תנאף - שמור על המוסר כי הנאות הרגע מביאות לייסורים ארוכים.

עשה לך שבת ממלאכתך למענך ולמען הדורות הבאים - הקדש את השבת לעסוק באשר לא מלאכתך, במחשבה ויצירה.

פתח גוויל נוסף ומצא את עשרת הדיברות. הוא ישב שם לרגע מתגבר על התרגשותו.

אהרון אחי. עם עבדים הוא עם ישראל. עבד חופשי עדיין עבד במחשבתו. ראית בעיניך שהעם הזה לא קיבל את שבע הדברים הראשונים. שוב ודבר אל העם הזה וציוותם את אלו הדברים, למען יראו ויעשו כדברי.

לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני

לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחווה להם ולא תעבדם כי אנוכי ה' אלוהיך אל קנא פוקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי.

לא תשא את שם ה' אלוהיך לשווא, כי לא ינקה יהוה את ישא את שמו לשווא

זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלוהיך.

כבד את אביך ואת אמך, למען יארכון ימיך על האדמה אשר יהוה אלוהיך נותן לך

לא תרצח

לא תנאף

לא תגנוב

לא תענה ברעך עד שקר

לא תחמוד בית רעך; לא תחמוד אשר רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך

עכשיו הבין שמשה רבנו הגה 7 כללים בסיסיים של התרבות, אך כאשר ראה שהעם לא מוכן לקבל כללי תרבות הוא ניסח אותם שנית עם הכללה של עונשים שיבואו עליהם מאלוהים אם לא יצייתו לכללים.

הגווילים הנוספים היו של ישעיהו הנביא. ושל הרמב"ם. ישעיהו הנביא, שחי בתקופת ממלכות יהודה וישראל העצמאיות, התקומם נגד הפיכת הפולחן לעיקר תוך הזנחת כללי התרבות ניסה לסמן היטב את התרבות היהודית שתהווה חומה השומרת את ייחודו של העם המפוזר בתוך עמים בעלי תרבות שונה. שניהם, הוסיפו על הכללים של משה רבנו ושינו אותם כדי להתאימם לבעיות זמנם.

'עכשיו' חשב בלבו 'עכשיו עלי להתאים את כללי התרבות שניסחתי כך שיתאימו לזמננו, ולנסות להנחיל אותם.'

בלבו פקפק אם העולם בשל להאמין בכללי תרבות הנובעת מהראש ולא מהלב?

כשהרים את עיניו מהמחשב בו כתב השחר האיר בחלון.