הגרוש

משה הביט על המכתב הרשמי ששלל את אזרחותו בהליך מיוחד של שני הבתים, הקונגרס והסנט.

באותו לילה חזר שוב הסיוט.

בטנו כואבת והאוכל שאכל לפני דקות מספר מאיים לפרוץ בזרם מפיו. הוא מהדק את פיו בחוזקה ויודע שעליו להישאר במחבואו בשקט אם הוא רוצה לחיות. אהוד חברו כבר איבד את חייו ודמו פורץ מגרונו השסוע. הדמות עטוית הגלימה מחזיקה בסכין המגואל בדם ותוך קריאות חוזרות ונשנות , "אללה אכבר" מניף אותה שוב ושב על הגויה החמה של הילד כורת אברים מתעלל. לרגע נשמטת הכפייה ופניו נגלים. פנים שלא ישכח לעולם שפם עבות וזקן קצר, פה מעוות ועיניים שחורות בוערות באש הקנאות. ואז מתוך ההלם מהזוועות שראה, ראשו התפוצץ בכאב לבן. רגע לפני שהתעלף גילה בפעם הראשונה את המתת. המתת לא ריכך את הזוועות. ליהפך. על המחזה הזוועה של התעללות בגופות המתות של חברו והאמא שלו, התלוותה הצצה לנבכי מוחו של מטורף יוקד בשנאה לכופרים, בטוח בצדקתו, משוכנע שככול שיתאכזר אליהם מובטח לו מקום של כבוד בגן העדן. מתחת לאמונה יוקדת זו, תהום של בורות עצומה. הילד לא ידע כמה זמן שכב מעולף, אך כאשר התאושש הפורעים עזבו. הילד רץ אל ביתו בלב הולם למה שמחכה לו בביתו.

משה התעורר, הרים את מבטו ובהה מבעד לחלון החוצה. היום היה קודר. שמיים כהים הזילו דמעות של גשם על חלונו.

הוא הרגיש בודד ועצוב.

בעיני רוחו נזכר ביום הלוויה של אמו.

גם אז ירד גשם משמים קודרים.

אמו הייתה בת המשפחה היחידה שנותרה לו לאחר הטבח שעשו הפלשתינים בישראל.

הוא איבד את אביו, ומעט המשפחה שהייתה לו בישראל, ביום הכרזת ביטול מדינת היהודים.

היו שם מנין אנשים אותם שכר ללוויה יהודית כפי שאמו בקשה בצואתה.

אף חבר לא הגיע ללוויה.

גשם טורדני זרז את האנשים מ 'חברה קדישה' למלמל במהירות את התפילה, לגמור את הטקס ולברוח.

הוא עמד שם מול תלולית הקבר לבד. הולך ונרטב, ממאן לעזוב.

לפני חודשיים הוא הגיש בקשה למקלט מדיני לממשלת אוסטרליה. הבקשה הוגשה בדרך עקיפין על ידי חבר סיני שהכיר, דרך הדואר האלקטרוני.

לפני חודש קיבל תגובה חיובית מהממשלה האוסטרלית.

גם שם שמעו והכירו את כל מה שנאמר נגדו. תודה לאל שהם לא הושפעו, אולי אפילו השיבו בחיוב בגלל מסע ההשמצה הזה.

עכשיו אין לו ברירה. הוא חייב לעקור לאוסטרליה.

משה היה רגיל לעקור מארץ לארץ.

בשביל משפחתו של חייל מקצועי זו דרך חיים.

בתור ילד לא שהה במקום אחד מספיק זמן כדי שיהיו לו חברים. חברו הטוב היחידי היה אהוד – הילד שנרצח באכזריות כה רבה בישראל.

הוא ואמו נדדו בעקבות ההצבות של אביו. סעודיה, עיראק, אפגניסטן, ירדן... כל מקום בו נשלח על ידי ממשלת ארצות הברית.

רק באותה שנה בה אביו הועבר לישראל לפי בקשתו, להחלמה לאחר פציעה. רק שם הרגיש בבית.

אביו דיבר על עזיבת הצבא בגמר החוזה, הוא רצה להשתקע בישראל. 

משה נותק משם חודש לפני קריסת מדינת ישראל. הוא ואמו פונו בדרך האוויר לבסיס חיל האוויר בגרמניה יחד עם כל הזרים,. אביו נשאר כחייל אמריקאי בחיל המצב הקטן של האו"ם. שם בארץ בה רצה להשתקע.

שבועיים מאוחר יותר הוא נרצח על ידי הערבים מהכפר הסמוך. כל החברים שלו מהכיתה בביה"ס 'כל ישראל חברים' נרצחו שבוע אחרי זה בטבח הגדול.

אחד לא נשאר.

משה בכה. הוא בכה ביום, בכה בלילה ולא נרגע עד שלבסוף, מותש מהבכי, שקע בשינה עמוקה.

חודש מאוחר יותר, מרוקן מהבכי, החוסן הנפשי הטבעי של ילד קטן, עזר לו לצאת מהמשבר.

אמו לעולם לא התגברה באמת על צערה.

הוא נזכר בתסכולו כילד למראה חוסר המעש של הדמוקרטיה הליברלית הישראלית להגן על עצמה בפני הערבים המוסלמים.

הצורך 'להיות אדוקים מהאפיפיור' דחף את ממשלות ישראל לסכן את אזרחיה וחייליה רק כדי להראות טוב בתקשורת. בנושא זה לא היה כל הבדל בין התקשורת הישראלית והעולמית. לכן ממשלות ישראל הבליגו במשך 8 שנים על הפצצת האזרחים על ידי טילים מרצועת עזה. באין תגובה הגבירו הערבים, שקראו לעצמם פלשתינים לצורכי תעמולה, את מעשי הטרור והכניסו ערים נוספות בישראל לטווח טיליהם. כאשר אי אפשר היה להבליג על מעשי טרור והפגזות האזרחים, העדיפו הממשלות להתגונן על ידי מבצעים צבאיים קצרי טווח. המבצעים לא הרתיעו את הערבים שידעו מראש שהמבצע קצר מועד והכוח הישראלי יוסג, מאפשר לערבים לטעון לניצחון. לאחר כל מבצע כזה הערבים הזעיקו את הקהילה הבינלאומית של הדמוקרטיות הליברליות הרופסות במערב 'לחקור את פשעי הישראלים' ולהטיל עליהם סנקציות. מפחד 'החקירות' שהיו מוטות לטובת הערבים, נזהרו מפקדי הצבא לא לפגוע באזרחים ערביים אפילו במחיר פגיעה בחייליהם הם. הוראות אלו נוצלו על ידי הערבים לטקטיקה של ירי מתוך אוכלוסיה אזרחית בתקוה שהחיילים הישראלים המתגוננים מהירי יפגעו באזרחים. כך למעשה מנעו מישראל להתגונן בצורה אפקטיבית מהתקפות חוזרות ונשנות שפגעו במורל של האזרחים הישראלים המתוסכלים, והיוו גורם נוסף לאי הזדהות חלקם עם המדינה תוך תופעות השתמטות משרות צבאי והגירה מהארץ.  המארג התרבותי הישראלי נפרם תחילה אצל מה שנקרא 'שמאל' אותם אזרחים שההזדהות שלהם עם המדינה הייתה רופפת מלכתחילה. התקשורת הישראלית הליברלית, כמו גם מערכת המשפט הליברלית הגבירו עוד יותר מגמות אלו. (מתוך הספר "היום בו אמריקה הפכה מוסלמית.”)

משה ישב עצוב בשדה התעופה, מחכה לטיסה הארוכה לאוסטרליה דרך סין.

מולו ישבו שני השוטרים שתפקידם היה לוודא שמשה יוצא מארצות הברית.

מעבר להם התנהלו הכל כרגיל בשדה התעופה, לא מודעים לסבלו.

הנשים במיטב בגדיהן פקדו כרגיל את החנויות הפטורות ממכס לרכוש מוצרים בהם אין להן צורך אמתי, אך כמובן אי אפשר לעמוד בפני הפיתוי של המחיר הזול. סורקות את המבחר הגדול של המוצרים, ממהרות לרכוש לפני שתבוא הקריאה להתייצב לטיסה.

הגברים ישבו על הכורסאות והעסיקו את עצמם בקריאת עיתונים ובמשחק במחשבים שעל ברכיהם. הנערות לבושות ברישול מכוון, צחקקו ופטפטו, תוך שוטטות באולמות הרחבים, מתעלמות מהמבטים בעיניהם הדואגות של הוריהם. החנויות המפוארות, המסעדות, משרדי הבנקים שעסקו בעיקר בהמרת הכספים למטבעות ארצות היעד, כל אלו פעלו כרגיל. למעשה שדה התעופה הבינלאומי הגדול, התעלם מהאדם ששללו ממנו את אזרחותו וגרשו אותו בבושת פנים מארצו.

שלום חברים יקרים.

שלום לך פרופסור, כאב היית לי.

שלום לך ליאורה, אהובתי שזנחה אותי.

שלום לך ארצות הברית.

שלום לך תרבות הליברליזם המערבי.