התקפות על הספר

ליאורה הקשיבה לטלפון ופניה הלכו וחורו.

היא לא אמרה דבר מחוץ להמהום 'כן, כן' הניחה את השפופרת וצנחה בכבדות לספה.

"מי זה היה?" שאל משה תוהה מה הבשורה הרעה שקבלה.

"זה היה סעיד טורבוק מערוץ הנסיכויות המאוחדות."

" ו..."

ליאורה מחתה זיעה דמיונית ממצחה "הוא איים שאם לא תימחק את מה שהוא כינה 'השמצות' בספרך, הוא ידאג שתצטער על כך כל חייך."

ליאורה לא הכירה את התרבות המוסלמית כמו משה, אך היטיבה להבין את נימת האיום וידעה שהוא רציני.

נאנחה והרימה שנית את השפופרת והתחילה לחייג.

"למי את מחייגת עכשיו?"

"למשטרה. האיום נשמע לי רציני ועלינו להודיע למשטרה."

הנה זה בא חשב משה, מניח בעדינות את כוס התה על השולחן: "שתעשה מה?"

 "תגן עליך." ענתה בקול רם משהתכוונה. היא לא הייתה בנויה לעימותים. באקדמיה היא אמורה להיות מוגנת.

השקט המשרה בטחון של משה הניעה אותה מלחייג. "כן מפקד המשטרה בעצמו ישלוף חרב ויסתער בראש אנשיו על שגרירות אומת הנסיכויות להגן עלי. תהיי מעשית, המשטרה לא תגן עלי בגלל שיחת טלפון. ובכלל המשטרה לא תרצה להסתכסך עם העיתונות המוסלמית ולגרום לתקרית דיפלומטית."

ליאורה היססה, והניחה את השפופרת חזרה, מעפעפת בעיניה כמו שהיא עשתה תמיד כאשר הייתה מוטרדת.

"אז לא נותרה לך ברירה אלא לעדן את הביקורת שלך על המוסלמים."

השקט שהקרין משה היה חיצוני בלבד, הכאב הישן בבטנו חזר. אותו כאב המתלווה לכל עימות שהיה לו עם המוסלמים.

הוא חשב שכבר עבר זמנו של הכעס הגדול שהיה לו על המוסלמים ובעיקר על המוסלמים הערבים.

חצי שנה היה שרוי בדיכאון ששקע בו כאשר הועלה על המטוס האמריקאי האחרון שיצא מישראל הקורסת.

אמו האוהבת הצליחה להוציא אותו מהדיכאון המשתק, אך כאשר הוסר מכסה הדיכאון מעל נפשו התפרץ הכעס.

כעס של נער שאביו נרצח על ידי כפריים ערבים מוסלמים כפויי טובה. אביו הטוב והאמיץ שהיה חייל אמריקאי בכוח או"ם. אביו שניסה להשכין שלום לטובת הערבים, שגמלו לו ברציחתו.

כעס של נער שחברו הטוב ביותר אהוד, נרצח באכזריות לנגד עיניו תוך התעללות אכזרית בגופתו.

לימים הוא למד לתעל את הכעס לאלימות במשחק הפוטבול.

אל המשחק התגלגל במקרה. הוא היה הולך בקביעות למשחקי הפוטבול שנערכו כל שבוע במחנה הצבאי האמריקאי, בו הוא ואמו שהו כדי להתאושש ולקבל טיפול פסיכיאטרי.

צפייה במשחק האלים השכיח במידה מסוימת את הכעס שהרגיש בתוכו.

יום אחד היה חסר לקבוצה המקומית שחקן. המאמן המתוסכל, שלא רצה להפסיד את המשחק בגלל חוסר שחקנים, הביט מסביב וראה את משה שבלט בגופו הגדול בשורה הראשונה של הקהל.

הוא שאל אותו אם הוא מוכן לשחק. משה נכנס למשחק והשקיע במשחק את כל האנרגיה העודפת של כעסו.

המאמן שראה את הפוטנציאל בשחקן האלמוני, צרף אותו באופן קבוע לקבוצה. עד מהרה התבלט משה כשחקן חזק, מהיר, וחכם. המאמן מינה אותו לקאוטרבק וקפטן הקבוצה.

צייד כישרונות שראה את משה בפעולה הציע לו לקבל מלגת ספורטאי וכך הגיע לאוניברסיטה.

משה היה מודע לליאורה שעמדה לפניו מחכה לתשובה.

בעיני רוחו עלתה דמותה של אמו . גבוהה וגרומה, עיניה עצובות אך פניה נחושים. האישה שגידלה אותו לבדה בסביבה עוינת, ללא הבעל שאהבה.

'הפתרון ימצא רק אם עומדים באומץ מול הבעיה. בריחה תגרום לבעיה גדולה יותר.'

הדהדה בראשו האמרה של אמו.

הוא קם ממקומו הניח ידו על כתפה של ליאורה במחווה שתמיד ניחם אותה, השיר מבט אל ליאורה והצהיר: "לא בא בחשבון. מטרתי בספר זה היא להתריע בפני הסכנה מהמוסלמים. אם אנהג כפי שאת מציעה, אחטא למטרת הספר. זה כאילו דרשת מהפרקליטות להגיש כתב אישום בלי להאשים את הרוצח כדי לא להעליב אותו."

פניה היפים של ליאורה התכרכמו בתסכול. ליאורה אהבה את משה, אך חלקה על דעותיו. היא חשבה שאסור להרגיז את המוסלמים. כל אחד יודע שהמוסלמים רגישים מאוד לכבודם: "אז מה תעשה?"

משה חזר למושבו, הרים את רגליו הארוכות על השולחן וענה, מציג תדמית של אדישות כדי לא להדאיג את ליאורה, עדיין מודע לכיווץ השרירים בבטנו: "שום דבר מיוחד, פשוט אזהר."

ליאורה הציצה בו באי נוחיות. למרות תדמיתה המרושלת היא לא ראתה בעין טובה את המנהג המזלזל של 'רגלים על השולחן'. לפרופסור לא היה אכפת, השולחן היה מצולק מסימני הרגליים שלו עצמו.

הטלפון צלצל שנית, ליאורה נרתעה מלהרימו, משה הוריד את רגליו, לא ממהר, וניגש לענות.

זה היה העורך של סיפרו: "קבלתי שיחה מעניינת מנסיכויות האומא." הפסקה קצרה, רשרוש ניירות "דיפלומט בשם עבדאללה רוזוק.”

"והוא איים שאם לא נוציא את קטעי הביקורת על המוסלמים, נצטער על כך." השלים משה.

"כן. גם אתה קבלת שיחה כזו?"

"כן, רק הרגע קבלה ליאורה שיחה כזו מעיתונאי בשם סעיד. אז מה אתה מציע? נימחק את כל קטעי הביקורת על המוסלמים, שזה בערך חצי ספר?"

"לא נימחק מילה אחת. אני חושב למנף את האיומים לטובתנו. אתה יודע שאני מקליט את כל השיחות הנכנסות, אני אשלח עותק לכל אמצעי התקשורת ותלונה למשטרה."

"אתה באמת חושב שהמשטרה תטפל בעניין?"

"אין לי אשליות. המשטרה לא תעשה דבר, אך הפרסומת תעזור להפצת הספר."

אכן כאשר המו"ל ראה לראשונה את הכתבות המשמיצות הראשונות שהופיעו בעקבות פרסום הספר, שמח "אנו מקבלים פרסומת חינם" אמר.

הספר שיצא אך לפני זמן קצר עלה לראש רבי המכר. כולם רצו לדעת על מה המוסלמים מתרגזים כל כך. אך יחד עם זאת הגיעו מכתבי הנאצה, ואחריהם ההשמצות בערוצי התקשורת.

העורך שמח על כל הרעש התקשורתי וטען שחייבים לנצל אותו כל זמן שהוא נמשך.

הרעש התקשורתי לא שכך. המצב רק נעשה גרוע יותר. משה לא יכל לצאת מהבית בלי שקידמו אותו שלטי מחאה של הפגנות שנערכו בעיקר על ידי הקהילה המוסלמית, אך נעזרו גם בליברלים מהאגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית. הכי גרועים היו העיתונאים צמאי הדם.

השלב הבא היה גינוי חריף של הנשיא "סופר בפרוטה המנסה להפחיד ולהוריד את המורל של העם הגאה שלנו, בהגזמות ושקרים."

הייתה אפילו קריאה לחרם על הספר, דווקא מפרופסורים לספרות באקדמיה שאמורים להתנגד לכל חרם ספרותי.

כמובן שדוברי נסיכויות האומא יצאו בגינויים חריפים: "סופר יהודי, פשיסט, ומתוסכל, המנסה להשפיל את המוסלמים."

סנטורים מהאגף הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית הכריזו: "אין מקומו באומה האמריקאית הליברלית. הקיאו אותו מתוכנו!".

אירופה, ערש הסובלנות וחופש הדיבור, הצטרפה למקהלה במאמרים ארוכים המגנים את "הצורך האובססיבי של גזען להטיף לשנאה של הדת המוסלמית רודפת השלום."

"תנו כבוד למוסלמים!" זעקו הכותרות.

משה חשב שהגל העכור הזה של שנאה ישכח, אך עד מהרה התברר ששמו קובע בדעת הקהל העולמית כמופת לגזען אכול שנאה.

הספר שכתב מתוך דאגה עמוקה לגורל התרבות המערבית, ספר שהתבסס על מגמות היסטוריות ונתמך על ידי ניתוח השאיפות של התרבות המוסלמית, גרם לשערורייה תקשורתית ודיפלומטית בכיוון ההפוך.

אף אחד לא התייחס לטענתו של משה שהניסיון של קריסת מדינת ישראל הציג את שעלול להיות גורל למערב כולו. אם בעבר אפשר היה לתרץ התעלמות מסכנת המוסלמים הקיצונים בדה-לגיטימציה ארוכת שנים שנעשתה למדינת ישראל, מה התירוץ היום? משה נזכר בימים ההם. המנהיגות של מפלגות השמאל, שנשענה על קולות הערבים אזרחי ישראל, הייתה אשמה לא מעט במצב.

הפרעות שערכו התושבים הערבים ביהודים עברו ללא תגובה מצד השלטונות, והמשטרה אפילו עודדה אותם על ידי מסירת נשק לפורעים שהתחזו לשוטרים.

מאוחר יותר כאשר הערבים המוסלמים עלו לשלטון, הם לא בזבזו דקה לפני שגזרו על כל היהודים שנותרו בישראל לאחר הטבח הגדול, להתאסלם או לשלם כופר נפש. הצבא הישראלי 'צבא הכיבוש' פורק. הקצינים נכלאו באשמת 'פשעי מלחמה' והחיילים הצטרפו למעגל מחוסרי העבודה.

העולם המערבי מחה בקול חלש בטענה ש "לא כדאי להרגיז את המוסלמים.”

היו אף שגינו את היהודים על "שבמשך שנים הם התנהגו בצורה גזענית מול הערבים, מה שמצדיק את מעשיהם של אלו הפורקים את הזעם שהצטבר במשך שנים על היהודים.”

האם לא למדו דבר מאירועים אלו?

בספרו ניסה משה לחקור איפה מנהיגי מדינת ישראל טעו שכך התגלגלו הדברים?

איך צמח מיעוט של 20 אחוז מוסלמים להיות רוב בישראל?

מתוך עיתונים ומאמרים באינטרנט גילה שהיו שתי גישות לשמור על אופיה היהודי של מדינת ישראל.

גישת הימין הקיצוני לדחיקת הערבים מהארץ – גישה שכונתה 'טרנספר' וגונתה בכל פה כבלתי מוסרית.

השמאל ששלט בשיח התקשורתי דגל במסירת שטחים בהם גרה אוכלוסיה ערבית לישות שנקראה 'ישות פלשתינית' וכוונה להקים מדינה פלשתינית עצמאית. לשם כך היו מוכנים להעביר תושבים יהודים מהשטחים שיועדו למדינה הפלשתינית למה שנקרא 'גבולות 67' כלומר לגבולות מדינת ישראל לפני מלחמת 1967 בה נכבשו שטחים נרחבים. לפעולה זו של עקירת יהודים מביתם רק בגלל שהם יהודים לא קראו 'טרנספר' שהייתה מילה מגונה אלא 'פירוק ההתנחלויות'.

עכשיו נוכח כי הסיפור העצוב של קריסת מדינת ישראל, ניתפש כאשמת היהודים עצמם, ולא משהו שיכול לקרות כאן.

ליאורה הלכה והתרחקה ממשה, ככל שהרעש התקשורתי גדל. היא בהחלט לא בנויה להתמודד עם כך. 'למה הוא כל כך עקשן?' חשבה.

משה ראה בעצב איך ליאורה, המדענית המבריקה, חברתו הקרובה, מאבדת את 'השכל הישר' שכל כך אפיין אותה בעבודתה, בנושאים שמחוץ לתחום עבודתה.

ליאורה פחדה מהאיומים שמשה קיבל בכמויות המתאימות אולי לחונק מבוסטון, ולא לסופר שמפרסם את סיפרו הראשון. פחדה היה גדול מאהבתה למשה.

הפרופסור תהה אם ההתקפות המתואמות בתקשורת אינן מעשה ידיו של ג'ו הנוקם במשה, אך ליאורה הגנה בתוקף על ג'ו. "למה אתה כל כך חשדן? מה אתה חושב שאין לג'ו מה לעשות אלא לנקום באדם פרטי? כנראה הושפעת יותר מידי מתאוריות הקונספירציה של משה. מדובר כאן על עיתונות חופשית."

הפרופסור ענה במתינות האופיינית: "אל תקפצי, אני רק הרהרתי בקול. במקרה אני מכיר את ג'ו ולא לטובה. את צריכה להודות שאם זו עיתונות חופשית, הרי יש כאן תופעה משונה של עיתונאים שעובדים בכלי תקשורת שונים, אך יש להם את כל 'החופש' לחשוב בצורה זהה." ניכר בפרופסור שנהנה מהשנינות של עצמו, אך הוא היה מורגל בכך שאחרים לא העריכו אותה.

למעשה כל עניין הספר היה באשמתו. היה זה הפרופסור שדחק במשה להוציא את עבודת הדוקטור שלו כספר: "המחקר שערכת והמסקנות שהגעת אליהן חייבים להגיע לידיעת הקהל הרחב, וזה לא קורא מחקרים של דוקטורים." אמר אז באותו קול מתון ומהורהר שאפיין אותו.

"אל המסקנות האלו כל אחד יכול להגיע. עובדה היא שאני הגעתי אליהן אפילו כילד בישראל." העיר משה, נרתע מפרסום ספר שיביא להערכתו התנגדות המוסלמים והליברלים כאחד. אך בסופו של דבר, נאמן לדרכו שלא להירתע מעימותים, צלל לפרויקט של כתיבת הספר.

עכשיו חדר הכאב הישן בבטנו שפקד אותו לפני כל עימות.

הזיכרונות הציפו אותו. הוא ניזכר בישראל, המקום היחיד בו היה מאושר. שנתיים תמימות של אושר. אך זה גם המקום שהביא לו בסופו של דבר, את העצב הכואב הגדול בחייו. המושא של סיוטי הלילה שלו.

"למה הם מתנגדים? סך הכל סיפרתי את העובדות על קריסת מדינת ישראל והסקתי ממנה את המסקנות המתבקשות."

ישראל חוסלה מבפנים ללא קרב. לחץ הטרור והפחד מפצצת האטום שבידי איראן, כמו גם הגדלת כוחו של המיעוט הערבי על ידי ילודה ובעיקר זליגת הגירת מוסלמים מהארצות הנכשלות שמסביב, גרמה לבריחה המונית של תושבים יהודיים מישראל. התקשורת, שמעצם טיבעה מדגישה את זכויות הפרט על חשבון חובותיו לחברה, תרמה להמסת הדבק התרבותי המאחד את היהודים בעם ישראל. ערכים כמו 'ארץ ישראל'', 'יהדות', 'אהבת מולדת' נחשבו לערכים של הימין הקיצוני המפגר שיש להתרחק מהם. מפלגות השמאל שבשלטון, בשם אותם ערכים, עצמו עין לסכנה של מיעוט מוסלמי הולך וגדל התופס את השלטון עוד לפני שנהיה לרוב. כאשר זה קרה, יהודים ניסו בכל דרך לברוח מהארץ ומשקלם באוכלוסיה ירד לרמה מסוכנת. התחיל שטף רציחות, למעשה טבח ביהודים, אני יודע זאת מכלי ראשון. אימי ואני, פונינו מישראל באחד המטוסים האחרונים כאזרחי ארצות הברית. אבי, חייל אמריקאי שהיה מוצב עם כוח או"ם בישראל, נרצח אף הוא על ידי הפורעים שגילו את יהדותו. הטבח ביהודים התקבל באדישות באירופה, ובמחאות לא מחייבות בארה"ב על ידי הנשיא הדמוקרטי. הפחד מהכוח המוסלמי העולה, יחד עם הדה-לגיטימציה שנערכה במשך שנים רבות לעצם קיום המדינה היהודית, עשו את שלהם. ישראל הערבית שינתה את שמה לפלשתין והצטרפה לאומה המוסלמית המוקמת, שמרכזה בטהרן, תוך השלטת השריעה. איך קרה שישראל הליברלית 'האדוקה' ביותר מכל ארצות המערב התאבדה? האם זה יכול לקרות גם לאירופה? האם יבוא יום וארצות הברית תהיה מוסלמית? (מתוך הספר "היום בו אמריקה הפכה מוסלמית.”)

הפרופסור דחק את משקפיו במעלה אפו בתנועה אופיינית "קשה לאנשים למצוא הגיון באירועים שטושטשו בערפל הבנליות של התקשורת."

משה הכיר בצדקת הדברים. הוא זכר את התסכול שלו מהתנהגות העיוורת של מנהיגי מדינת ישראל. לעזאזל! אפילו אהוד חברו הטוב חשב שהשלום יבוא אם יתנו לפלשתינים מדינה, אם רק הם יהיו במצב כלכלי טוב, אם רק לא יפגעו בכבודם. משה טען כנגדו שלמעשה הם דחו הצעות נדיבות למדינה עצמאית, שהטרוריסטים הם דווקא המשכילים בעלי מבוססים כלכלית, ואף אחד לא פוגע בכבודם, להפך הם פוגעים בכבוד היהודים. חייבים להסיק את המסקנה המתבקשת מהעובדות וגם ממה שהפלשתינים אומרים בעצמם, הם לא רוצים שישראל תתקיים, ככל שהדרישות שלהם נענות הם מעלים דרישות נוספות. זו עוד הוכחה שהדרישות שלהם הן רק תירוצים לדחות הצעות ולהמשיך מניסיונות להרוס את מדינת ישראל לפי תורת השלבים. אהוד, כמו אנשי שמאל רבים אחרים, התעלם מהעובדות והאשים את משה שהוא מגזים וקיצוני. בסופו של דבר אהוד נרצח על ידי אותם פלשתינים שכל כך הגן עליהם.

הילד הקטן בן השש אחז בחוזקה בכפו את זרת ידו של אביו. משה אהב את אביו הגיבור. עכשיו הביט בו שואב אומץ מול המקום המפחיד. הם ישבו על כריות באוהל השחור הענק של השיח. מעבר למחיצת עורות הכבשים נשמעו לחשושי הנשים הבלתי נראות, כלחשושי נחשים. הגבר הגדול במדים, אביו של משה, לקח אותו לביקור נימוסין אצל מוכתר הכפר הסמוך למקום מגוריהם. אביו של משה היה קצין אמריקאי בכוח האו"ם הקטן שהוצב לשמירה על השלום בירדן בה נלחמו כוחות המלוכה ברוב הפלשתיני, מלחמה עקובה מדם זה 20 שנה.  "אל תפחד משה, שום רע לא יקרה לנו. אנחנו מייצגים את האו”ם." לחש האב בעידוד לבנו הרועד. השיח רמז לאחד מבניו וזה קם ועבר למחיצת הנשים. מעבר למחיצה נשמעו צעקות, חבטות שאחריהן בכי גדול של מספר נשים. משה נרעד. אישה לבושה בבגדים המסורתיים השחורים שכיסו את כולה מחוץ לחריץ שחשף את עיניה, צלעה לרחבת האוהל מביאה מגש גדול של תקרובת מהבילה. כאשר גחנה למלא את צלחתו של משה, הוא ראה שעיניה דומעות, ומתוך התכריך שלבשה נשמעו גניחות שקטות. הילד פרץ בבכי. אביו מחבק אותו, התנצל ועזב את האוהל.

הפרופסור לפילוסופיה, אביו הרוחני. שהיה גם המנחה שלו בעבודת הדוקטור, בחכמתו הרבה הבין.

משה שמע לעצתו.

את מרבית השנה הבאה הרביעית, הקדיש משה כדי להפוך את עבודת הדוקטור לספר קריא. לאחר אין ספור ניסיונות ומחיקות, סוף סוף הושלם הספר.

המשימה הקשה הזו ארכה שנים ארוכות של זיכרונות קשים וסיוטים, שלא יכל לעבור ללא תמיכת הפרופסור.

עכשיו שהשתחרר מכך היה בדעתו לקחת חופשה.

עבודת הדוקטור שלו הייתה בעצם על מלחמת  התרבות המוסלמית בתרבות המערבית. בעבודה ניתח את התרבות המוסלמית מול התרבות המערבית הליברלית והגיע למסקנה שזו גם זו מסוכנות.

היה לו רעיון להגדיר תרבות חדשה, תרבות שתתחום את דרך ההתנהגות הרצויה.

התרבות בה הוא היה רוצה לחיות.

היה לו ברור ששתי התרבויות שצמחו מהתרבות היהודית המקורית, התרבות המוסלמית הדורסת זכויות אדם, והתרבות הנוצרית/ליברלית השטחית שערכיה הם פרסום 'והגשמה עצמית', סטו לכיוונים שלא רצה להיות בהם..

עוד לא היה ברור לו בדיוק מה כללי התרבות שהוא מעדיף, אך חוש הצדק הפועם בו, כמו גם הידע שלמד מליאורה על האופי וההתפתחות של תרבויות במסגרת אבולוציה חברתית, התחילו לגבש במוחו כללים של תרבות מאוזנת בה טוב יהיה לאדם לחיות. תרבות שתחזיק מעמד לשנים רבות.

התרבות היהודית שרדה במשך שנים רבות נגד כל הסיכויים הלא כן?

בינתיים שמר כוונות אלו לעצמו ולא סיפר לאף אחד.

הקודם                                     הבא