אלישבע

משה הסתכל במראה, מעווה פניו.

הוא כבר נשוי לאלישבע 5 שנים, אך עדיין לא האמין במזלו הטוב על שזכה באישה כזו.

אלישבע אמרה לו שהוא חמוד. משה לא היה בטוח ש 'חמוד' זו הגדרה טובה לגבר בן 41 המתנשא לגובה העולה על שני מטר ומגדל זקן המגיע עד חזהו.

הזקן לא היה רעיון שלו, אלא המלצה של השרות החשאי האוסטרלי עם הגיעו לאוסטרליה.

משה לא אהב את הזקן, אך אלישבע שכנעה אותו להשאיר את הזקן. אלישבע חושבת שהוא משווה לו דמות סמכותית ומדליקה, משהו כמו הרצל עם עיניים ירוקות.

אלישבע עצמה מגיעה לו בקושי עד החזה וגם זאת עם נעלי עקבים של 10 סנטימטרים, אך מה שחסר לה בגובה היא קבלה בעודף גדול ביופי. עיניים חומות מלאות הבעה, מודגשות על ידי גבות מקושתות. משה אוהב את הדרך בה אלישבע נוהגת להרים גבה אחת כאשר אינה מסכימה כאילו אומרת  'מה אתה אומר?'. בעיקר משה אוהב את הפה הגדול והחושני שלה היודע להתעוות בצורות משונות ולהביע שלל של רגשות, מכל אלו אהוב עליו עיקום השפתיים הסרקסטי שלה.

למעשה היא חושפת את הפה הגדול שלה לעתים קרובות. הבחורה הזו אוהבת לדבר. 'אני מדברת הרבה ואתה שותק, מה שעושה אותנו לזוג ממוצע מבחינת דיבורים'.

אם להיות כן עם עצמו, למעשה הוא אוהב כל דבר הקשור אליה.

אומרים שלכל אדם יש 'טיפוס' נשי שהוא אוהב. אם זה כך איך אפשר להסביר את ההבדל בין אלישבע השחרחורת הקטנה חמת המזג, לליאורה הבלונדינית הגבוהה והצוננת? משה נזכר פתאום שבאותם שנתיים שבילה עם ליאורה, ראה אותה בוכה רק פעם אחת, בדקירת אשמה זכר  שהפעם הזאת הייתה באשמתו.

בהנאה זכר את פגישתו הראשונה עם אלישבע.

"אני אלישבע לוי מהוצאת הספרים 'תרבות לעם', אך כולם קוראים לי אלי. ”כך הציגה את עצמה אלישבע. “נשלחתי על ידי הוצאת הספרים לחתום אתך על חוזה להוציא את ספרך באוסטרליה.” אמרה לאחר שהתיישבה מולו במבואה של המלון בו שהה.

התברר שמאחר וארצות הברית אינה מכירה באוסטרליה, חוקי הבלעדיות של הוצאות הספרים האמריקאית אינם חלים על אוסטרליה, ואין כל מניעה שהוצאת ספרים תפיץ את סיפרו.

שתיקתו של משה לא הפריעה לה לדבר.

היה לו נח להתרווח בכורסה בהנאה ולתת לגלי האנרגיה הטובים ששפעו מהבחורה שישבה מולו לשטוף אותו. זה היה רגע נדיר בו לא היה צריך להתאמץ ולחסום את מוחו 'מהמתת'.

הוא תמה איך גוף כזה קטן מייצר אנרגיה רבה כל כך.

היה לה קול מלטף, נמוך ומעט צרוד, שבקע מתוך הפה העקום מעט וגדול יחסית לפנים.

הפנים עצמם היו רחבות ובהן נקבעו שתי עיניים בצבע חום מלטף, מרוחקות זו מזו, ומביטות בו באיזו פזילה מצודדת.

הוא הביט על מצחה המוסתר על ידי גל שיער חלק ושחור הגולש בצידו, מסתיר כמעט את עינה הימנית הבורקת בניצוצות התלהבותה גם מבעד לשערה המבריק.

הוא התעורר מהכישוף שנפל עליו, מבין שהיא הפסיקה לדבר ומחכה לתשובתו.

הוא הנהן "כמובן, אני מסכים. כרגע אני עובד על ספר נוסף שאולי תסכימו להפיץ גם אותו.”

שמע את עצמו מספר לזרה היפה הזו מה שלא סיפר עדיין לאף אחד.

אלישבע התחילה לחקור אותו על הספר החדש. משה מצא שקל לו לדבר עם הבחורה הזו על 'החומה' הספר שעדיין לא הבשיל במוחו.

“מה שעדיין לא בשל אצלך, לדעתי, הם עצם הרעיונות לגבי אופי התרבות הרצויה לך.“ זו הייתה הבחנה קולעת ורגישה, מבחורה שאך זה פגשה בו.

הם קבעו פגישות שבועיות קבועות, לדון בשני הספרים. עד מהרה הם מצאו את עצמם נפגשים גם בסופי שבוע ובלי להרגיש החליקו לזוגיות נעימה.

שלושה חודשים מאוחר יותר הוא כבר חשב על נישואין.

אולי הוא היה צריך את אלישבע המתפוצצת משמחת חיים, כדי שנתזים ממנה ירוו את היובש בחייו. ואולי הוא פשוט היה בשל לקשר משמעותי ועמוק.

בשל לנישואין.

משה ניזכר שנדהם מהמחשבה שלו עצמו. נישואין? הוא מכיר את אלישבע, (O.K את אלי), רק כמה חודשים!

עכשיו 5 שנים מאוחר יותר, הוא נשוי באושר ויש להם כבר שני ילדים, אליעזר, על שם אביו, בנו הבכור אכן הזכיר לו את אביו הן במראה והן בתכונות האופי, אך השם אליעזר קוצר בפי כולם לאלי. לפעמים קראו לו 'אלי הקטן' להבדיל מאלישבע אמו שגם לה קראו 'אלי'. לבנו השני נתן את השם של חברו הטוב שנרצח בצורה כל כך אכזרית, אהוד.

נפנה מהמראה חשב שהוא בן מזל