בחירות לראשות הממשלה

באוסטרליה ראש הממשלה הוא מנהיג המפלגה הגדולה ביותר. האזרח בוחר במפלגה ולא במנהיג.

עם זאת מטבעו, קל יותר לאדם  להתייחס לתכונות מנהיג ודרכו לבחור במפלגה, מאשר לבחון תכונות גוף ארטילאי כמו 'מפלגה'.

זו אותה תכונה הגורמת לתקשורת לשים דגש על סיפורים של האזרח הבודד המעניינים יותר וקלים להתייחסות על ידי כל אדם.

משה המנהיג החדש של מפלגת התרבות לא היה ידוע לקהל הרחב, ולכן מפלגתו פגרה הרבה מאחורי יריבותיה בסקרים.

התקשורת, כמו כל תקשורת נטתה לתמוך בסוציאליסטים 'החברתיים' מול מפלגת התרבות 'הימנית', אך לא יכלו להתעלם מדמות כריזמטית כמשה. משה האלמוני היה 'סיפור' לכן קיבל משה חשיפה גדולה.

לאחר חשיפה ראשונה התברר שהתברך במנה גדושה של כריזמה תקשורתית שגרמה לרשתות התקשורת לחזר אחריו ביתר שאת.

עם החשיפה לציבור אחוזי התמיכה עלו. עד מהרה התברר שהבחירות יהיו בין המפלגה הסוציאליסטית השלטת לבין מפלגת התרבות, השמרנים נותרו מאחור.

משה שהבין מה מניע תקשורת המונים, נתן לה סיפורים עסיסיים, כמו הציטוט של נאום מנהיג האופוזיציה בבחירות האחרונות בישראל של לפני הקריסה: "בבחירות ההן לא שמעו בקולו, האם כאן, כשאנו עומדים מול אותו אויב נלמד את הלקח?"

נאום מנהיג האופוזיציה: "אל תדברו לי על הומניות במכבסת המילים שלכם בתקשורת. להרוג ילד יהודי בן 18 שמגן על חיי אזרחי ישראל גברים נשים וטף, כדי להציל אויב ערבי הרוצה להשמידם לא נראה לכל אדם חושב כדבר הומני, אלא כדבר טיפשי. זה מה שאתם דורשים בשם 'ההומניות' וזה מה שהמנהיגים נאלצים לעשות בעקבות הלחץ שלכם. לכן לא משתמשים בפצצות ומכניסים חיילים רגליים למארבי האויב 'כדי לא לסכן אזרחים חפים מפשע'. לכן מפציצים שטחים ריקים ובתים ריקים של רוצחים שהוזהרו לפנות אותם. במכבסת המילים שלכם, זה בסדר לסכן את ילדינו בצבא המנסים להגן על אזרחינו החפים מפשע. הגיון כזה נלעג בעיני אויבנו הרואים בכך חולשה. אותי 'הגיון' כזה מכעיס מאד, חייב להכעיס כל אדם הגון. בעיני הערבים במזרח התיכון ילדים ונשים הם חיילים לכל דבר. הם שולחים את הנשים שלהם כפצצות להרוג כמה שיותר מאזרחי ישראל החפים מפשע. הם מחנכים את ילדיהם לשנוא אותנו ולשמש 'שהידים' כדי להרוג בנו. הם רוקדים ברחובות כאשר טיל שלהם נופל על גן ילדים, ומהללים את הרוצחים השוחטים נשים וילדים יהודיים. אין 'אזרחים חפים מפשע' במזרח התיכון. אזרחים בוחרים בהמוניהם בראשי ארגונים רצחניים כמנהיגיהם. אזרחים באים בהמוניהם לתת כבוד ללוויות של רוצחים. מנהיג ערבי שמעז לוותר במשא ומתן מודח, במקרה הטוב, או נרצח, על ידי אותם אזרחים 'חפים מפשע'. אמהות מתגאות בבניהן הרוצחים ומחנכות את ילדיהם ללכת בדרכם. הערבים רואים בכל ילד יהודי אויב בן מוות, וששים להרוג כל אישה חסרת מגן. הערבים יקרעו בשנאה אברים של כל יהודי שטעה להגיע למקום הישוב שלהם, באכזריות שלא תמצאו אפילו אצל הקו-קלוס-קלאן. הם גם מתעללים בגופות הנרצחים לאחר מותם. הערכים של הערבים נוגדים את הערכים המקודשים ביותר שלנו בתרבות המערב. הם מנצלים את הדמוקרטיה כדי להביא לחורבנה ולכונן על חורבותיה דיקטטורה של הדת. הם מנצלים את חופש הדיבור כדי להסית את בני עמם לרצוח אותנו. הם דורשים זכויות ומתחמקים מחובותיהם למדינה. שקרים הם דרך לגיטימית בשבילם לקדם את מטרותיהם, והסכם בעיניהם, הוא רק הסכם זמני עד שתהיה להם הזדמנות להפר אותו. אל תאמינו לדובריהם שלמדו לגלגל על לשונם את הערכים שלנו במתק שפתיים. תאמינו למעשיהם המעידים לכל מי שעיניו פקוחות על אופיים האמתי." (מתוך הספר "היום בו אמריקה הפכה מוסלמית.”)

כמובן שרוב הפובליציסטים כתבו בשצף קצף נגד השוואה זו, אך הדברים פורסמו, ואנשים הפנימו את הדברים.

אלישבע אמרה בחיוך שכאן הוכחה חיה לטענת משה שהתקשורת, מעצם המבנה שלה חייבת לפרסם את היוצא דופן, את הפרובוקטיבי, ונאום זה ענה על קריטריונים אלו.

ג'קוב היה מודאג מהפער ביכולת המימון של  המפלגות. בחישוב שערך מצא שהמפלגה הסוציאליסטית הוציאה פי 10 על תעמולת הבחירות ממפלגתו. "מי מממן אותם? ברור שהיקף הכספים שהוציאו לא כוסה על ידי מימון המפלגות החוקי."

הוא העלה השערה שמפלגת השלטון נתמכת על ידי גורמים זרים. בהקשר זה הזכיר את החברות בין ג'ו האיש החזק בארצות הברית לבין יושב ראש מפלגת השלטון.

מחקר מעמיק שערך אישש את החשדות, וג'קוב הגיש בשם המפלגה תלונה לוועדת הבחירות.

התלונה פורסמה יחד עם הכחשה גורפת, הכוללת השמצות התפרסמו בעיתונים, ולא עזרו הרבה למפלגה.

אנשי הפרסום המליצו לא ללחוץ בעניין.

לצד מנהיג המפלגה הסוציאליסטית היו: תמיכה מסיבית של התקשורת, קמפיין בחירות עתיר ממון, ואפילו ניסיונות לסתימת פיות על ידי הערמת קשיים בארגון עצרות עם ואיומים במשפטי דיבה על כל מי שהעז לסנגר על דעות מפלגת התרבות.

אך בתחרות מול כל אלו ניצחה הכריזמה של משה, יחד עם הטיעונים ההגיוניים שלו. ניצחונו הוברר כבר בסיומו של העימות הטלוויזיוני מול מנהיג המפלגה הסוציאליסטית שבגאותו הרבה, לא שמע בקול אנשי הפרסום שלו לבטל את העימות.

מפלגת התרבות גרפה מספיק מנדטים להפוך את משה לראש ממשלה.

ג'קוב ליווה את משה בפעם הראשונה לבית ראש הממשלה.

בית ראש הממשלה היה מוקף חומה גבוהה ומוסתר מאחורי חורשת עצים עבותים.

בשער החומה עמדו חיילי 'משמר ראש הממשלה' שתפקידם היה לשמור על בטחון צמרת המנהיגות של המדינה לאור הניסיונות לפגועים שהיו מנת חלקם של כל מבני הציבור.

כל אדם, וכל מכונית נבדקו היטב לפני שהורשו להיכנס אפילו לרחבה הגדולה שלפני המדרגות הרחבות העולות לבניין.

הולכים בפרוזדורים הקרירים בעלי תקרה גבוהה המזכירה תקרת כנסיה, העיר ג'קוב שעכשיו על משה לנסות לממש את רעיונות התרבות החדשה שלו במקביל למטלות הרגילות של ראש ממשלה.

"אדוני ראש הממשלה" פנה ג'קוב למשה.

משה הביט על חברו הוותיק, נדהם. וזה בחיוך אמר "אינך יכול לשכנע אנשים לשנות דעתם אם אין להם כבוד כלפיך, עליך לעמוד על כבודך אתה ראש הממשלה. יש לי עצה נוספת לפני שאנו נכנסים לבניין ואתה מתחיל את תפקידך הקשה,  חשוב שלמנהיג יהיה את הכוח והשכל להקריב בודדים למען הרבים. מי שלא יכול לעשות זאת אינו מנהיג אמיתי."

עד מהרה למד משה עד כמה קשה התפקיד של מנהיג את הדמוקרטיה היחידה שנותרה לאחר התמוטטות ארצות הברית. אוסטרליה הייתה במצור של העולם שעתה הוא מוסלמי. הקשרים היחידים היו עם הסינים. סין הענק הרדום, שכבר שנים רבות הוא רק הבטחה של כוח עליון, אך משום מה הסינים לא גילו רצון להלחם עם המוסלמים על ההגמוניה. אולי בגלל האוכלוסיה המוסלמית שלהם. עם זאת הם היחידים המעזים לקשור קשרי מסחר עם אוסטרליה.

משה רצה את ג'קוב כשר בממשלתו, אך ג'קוב סרב בתוקף "זו ההצגה שלך, אני כבר זקן למלחמות האלו", במילים אלו הוא פרש מהחיים הפוליטיים, רובץ רוב זמנו בבית הקפה האהוב, משוחח עם חברים.

משה שהתבגר בבחירות, הופך למנהיג בלתי מעורער של המדינה.

לא עוד היסוסים וענווה.

מנהיג הדוחף את כל הסובבים אותו לתרום מכסימום מיכולתם.

לא עוד הילד המנסה להתגבר על המתת, אלא מנהיג חזק המנצל את המתת כדי להנהיג ולא מפחד להשאיר את מוחו פתוח, כי היא חזק לעמוד בפני המוחות שמסביב.