יום הולדת

בטלפון אלישבע הייתה מסתורית לגבי הפגישה, אך למשה זה לא שינה דבר, הוא שמח לכל פגישה עם אלישבע לוי הנציגה של המוציא לאור.

היום שמח במיוחד, אין זה נעים לחגוג יום הולדת לבד.

משה הקדים לפגישה וישב שם לבד בשלחן המרוחק, שותה בעגמומיות את הקפה הפושר שלפניו.

על שלחן הפורמייקה הזול היה מונח עותק של מאמר שקרא.

הוא תהה אם מחבר המאמר ידע שהיום יום הולדתו ולכן כתב דווקא היום מה שכתב.

הוא כבר למעלה משנה באוסטרליה המעוז האחרון של התרבות המערבית.

מה שקורה בארצות הברית, כבר אינו יכול להיחשב כ- 'תרבות מערבית'.

אמנם האופוריה עדיין שולטת שם. הנשיאה שלא מזמן חגגו לה 22 אביבים חגגה בעצרת המונים בה היא הופיעה בשירה וריקוד בחזה חשוף והלהיבה את ההמונים.

הסקרים עדיין מראים על תמיכה של 55 אחוז בנשיאה, למרות אי הנחת של מצביעים רביםץ  אחוזי התמיכה במדיניות השלום שלה צנחו ל40 אחוז. עדיין אחוז גבוה להדהים לגבי מדיניות שלא נשאה שום  פרי. למה האמריקאים כל כך עיוורים.

משה  חשב שהוא יודע את התשובה, יש כאן הרבה מתופעת משאלות לב. אומה שבאה שאזרחיה איבדו מזמן את הלהט להגן על הערכים שלהם. אומה העוברת שטיפת מוח מתמדת על ידי התקשורת שבמירוץ להשיג רווחים, הורידה את רמת הטיפול בידיעות שהיא מציגה. מהללת את האנשים שהצליחו להתפרסם, שהתעשרו, סוחטת דמעות בסיפורים על  אנשים מעוררי רחמים. התקשורת נשלטת על ידי התאגידים הגדולים שיש להם אינטרסים כלכליים חזקים בארצות האסלאם, ובאירופה בה יש רוב למוסלמים. כן זה והסימביוזה עם השלטון.

משה עדיין נחשב לאויב הציבור מספר אחד בארצות הברית.

למה הם שונאים אותו?

כנראה שהוא ממלא צורך פסיכולוגי חשוב בארצות הברית. למרות שהוא כבר שנה כאן באוסטרליה, שותק.

העיתון הנפוץ ביותר בארה"ב פרסם מאמר גדול בגנותו.

מה יש בו שכל כך מושך אש? אולי הם יודעים בסתר ליבם שהספר שמשה פרסם, משפיע יותר ממה שהם מוכנים להודות.

במאמר מנסים לנתח את הפרופיל הפסיכולוגי של משה. 'אכול שנאה לכל מה שיפה וטוב' 'גזען חסר סובלנות לאחר ולשונה' אלו רק שנים מתוך התארים שבהם הכתיר אותו המאמר.

האם באמת הספר שכתב משה על נפילת המערב הוא ספר היסטורי מדיני או אולי הוא בעצם ספר שנגע בעצב החשוף של תרבות הליברליזם.

כותרת הספר 'היום בו אמריקה הפכה למוסלמית' מתריעה שזה מה שיקרה אם המגמות של הליברליזם האבדני ימשיכו, האם היום הזה רחוק?

אלישבע לוי היא הנציגה של המוציא לאור של ספרו החדש 'החומה'.

כניסתה של אלישבע בדלת בית הקפה קטעה את הרהוריו, וליבו קיפץ בשמחה בתוך בית החזה.

אלישבע, בחורה נאה ומלאת חיים. העיניים החומות שלה נראות שוחקות תמיד, והפה הדק מחייך במין חיוך עקום סרקסטי, אך לא מעליב.

משה ציפה לכל פגישה איתה בשמחה. הוא אהב להיפגש עם הבחורה השנונה והיפה הזו. עצם נוכחותה עודד את רוחו.

יחד עם אלישבע נכנס אדם זקן שנראה מוכר, אך משה לא יכל להיזכר מאיפה.

הזקן הזר ברך את משה בלחיצת יד איתנה מכפי שציפיתי מזקן כמוהו, אלישבע קידמה אותו בחיבוק ונשיקה שנעמו לי מאד.

"מזל טוב ליום ההולדת, " ברכה אלישבע במאור פנים, "הבאתי לך מתנה שימושית." הוסיפה באותו חיוך סרקסטי מקסים שלה, והצביעה על האדם שהתלווה אליה.

אלישבע הציגה אותו כג'קוב בלינגטון מנהיג מפלגת התרבות, "שרוצה להכיר אותך."

"זו מתנת יום ההולדת שלי לך." הוסיפה באותו חיוך עקום מקסים.

משה תהה מה כוונתה.

ג'קוב היה אדם נמוך קומה, שמנמן, בעל קרחת מבהיקה ונטיה להעביר את ידו על הקרחת כאשר הוא שוקל בעיה במוחו.

שערות השיבה המעטות שנותרו לו היו מסורקות לאחור אולי כדי לכסות מכסימום קרחת.

עיניו החומות הביעו טוב לב וחכמת חיים, אך פניו המחורצים בקמטים הביעו עייפות, לא עייפות פיזית אלא עייפות מהחיים, אותה הבעה הנסוכה על הפנים של הזקנים בבית אבות.

עכשיו נזכר שראה אותו לזמן קצר מופיע בטלוויזיה בנאום בחירות שפוצץ על ידי בריונים של מפלגה יריבה.

אלישבע הזמינה מהמלצר עוגה ומיץ טבעי לכבוד יום ההולדת, ובלי לעשות הפסקה בדיבור, התוודתה "וכן נתתי לג'קוב לקרוא קטעים מהספר החדש ללא רשותך."

"ג'קוב הוא מנהיג האופוזיציה". הוסיפה בנימה מתנצלת, "הוא הזדהה עם הדעות שקרא בספר והביע רצון להכיר את הסופר."

"אולי תהיה לו הצעה מעניינת." רמזה בקריצה.

למשה לא היה אכפת. המאמר שקרא הטריד אותו יותר. הוא הצביע על המאמר ושאל: "אולי אתם יכולים להסביר לי למה הם שונאים אותי כל כך גם שנה אחרי שהם סילקו אותי?"

ג'קוב ענה במתינות: "אנשים שונאים כל מי שמעמיד מראה מול פרצופם המכוער."

"מה לדעתכם הכי מרגיז אותם בספר?"

אלישבע גמרה את פרוסת העוגה הענקית שדחפה לפיה, בפה סגור כיאות לבחורה מנומסת,  לגמה לגימה ארוכה מהמיץ הטבעי, מהרהרת.

לאחר דקה הרימה עיניה, בוהה לכיוון התקרה, בצטטה: " לליברליזם מאפיינים של פולחן דת. ליברלים סוגדים ל- 'עליונות החוק' המקדש את פסיקת שופטים המשמשים ככמרים, אלו שופטים לפי ספר החוקים המקודש. מתעלמים מכך שהחוקים שבספר החוקים נחקקו כפשרה בין מחוקקים בעלי אינטרסים אישיים שרחוקים מלהיות מלאכים.

חשוב שיהיו חוקים, אך הנטייה לקדש את מערכת החוקים הנוקשה אינה מחליפה את הצדק הטבעי, השכל הישר, והחמלה המרכיבים התנהגות תרבותית. לצד פולחן החוק צצים פולחנים נוספים כמו פולחן ההרזיה, הערצת המפורסמים, הסגידה למותגים ועוד.

פולחנים אלו קרובים יותר, לדעתי, לפולחנים פגניים מאשר להתנהגות תרבותית מוסרית כפי שהתרבות המערבית מתיימרת להיות.”

כל זאת אמרה בנשימה אחת, שאחריה נשמה עמוקות והוסיפה: "הליברלים לא אוהבים שישוו אותם לדתיים."

משה התרשם מהזיכרון שלה. היא צטטה מילה במילה.

"אך בפועל הם אכן מתנהגים כדתיים פנטים" משה התגונן, תוך שהוא מצביע על המאמר בעיתון, "והשנאה מוכיחה זאת!"

"האמת כואבת." מלמל ג'קוב.

הוא קם: "הספר החדש עלול להביא התקפות נוספות עליך. איך קוראים לספר? 'החומה'?" ובלי לחכות לתשובה, בקש סליחה ועזב לשירותים.

"כשאמרת בטלפון שתביאי מתנת יום הולדת ציפיתי לשוקולד ולא לאדם. המתנה הזו אפילו לא עטופה בסרט אדום כמקובל במתנות." העיר משה בחיוך.

אלישבע בפנים רציניות ענתה "לא האדם הוא המתנה אלא השנוי שהוא יכול לעשות בחייך. חכה ותראה."

ג'קוב חזר מתיישב במקומו ושאל, ממשיך את השיחה כאילו ישב כל הזמן ליד השולחן: "למה 'חומה'?"

"תרבות דומה לחומה התוחמת את גבולות הקהילה ומפרידה אותה מקהילות בעלות תרבות שונה.

כל מי שבתוך חומת התרבות, שייך לקהילה החולקת אותה ראיית עולם ואותם מנהגים.

הפרדה זו הכרחית כדי לבסס סולידריות חברתית מגבשת, שבלעדיה אין הקהילה יכולה להתקיים."

משה לגם לגימה מהכוס שלפניו, והביט בג'קוב לראות אם הבין.

ג'קוב העלה את משקפיו במעלה אפו, בצורה שהזכירה למשה את הפרופסור, הזיז את הכוס שלפניו בתנועה מעגלית, מהרהר: "זאת התרבות בעיניך? אין לתרבות תפקיד הרבה יותר חשוב, מלהפריד בין עם לעם?"

"לא להפריד, לגבש את העם על ידי הדגשת ייחודו."

"להפריד, לייחד זה אותו דבר. אני חשבתי שתרבות היא המוזיקה, התאטרון והספרות של העם."

"כן גם זה, אך אלו רק מוצרי לוואי של תרבות. התאטרון, המוזיקה והספרות הייחודית נוצרים מתוך ההוי של התרבות, בדרך כלל הם מייצגים את התרבות אך אין הם המהות של התרבות. התרבות היא אוסף כללי התנהגות של הפרט בקהילה במעשה ובמחשבה.”

ג'קוב משפשף את סנטרו בהרהור "מה הסיבה להיווצרות תרבות?”

"תרבות נוצרת בכל מקום בה נוצרת קהילה. אין קהילה מתגבשת, אלא מסביב לעקרונות התנהגות משותפים, שהם תחילתה של תרבות משותפת. חוקרים מצאו שתרבות אינה ייחודית לקהילות בני אדם. תרבות נחוצה בכל קהילה. הם מצאו שאפילו לחבורות של עורבים יש כללי התנהגות השומרים על אחדות החבורה וייחודה לעומת חבורות אחרות. עורב לא יגזול את מזונו של גוזל, ולא יאנוס עורב ממין נקבה נגד רצונה. למעשה יש להם אפילו מעין בית משפט והחריגים שעוברים על החוקים, העורבים הפושעים, מובאים למשפט ונענשים."

"אז לדעתך תרבות זהה למערכת משפט?"

"לא ולא, זו שגיאה נפוצה. תרבות היא אוסף כללי ההתנהגות של אדם בחברה, מערכת משפט נחוצה רק כאשר כללי התרבות לא נשמרים. בנוסף תפקיד החוקים ומערכת המשפט הוא לחנך על ידי ענישה של החריגים.” ואז מדגיש כל מילה קבע: "אדם תרבותי מתנהג לפי הקוד התרבותי גם אם הוא בטוח שלא ייענש."

ג'קוב הנהן כמבין ואז המשיך לשאול: "זה מה שאתה מסביר בספר 'החומה'?”

כאן התערבה אלישבע שישבה עד כה בשקט לא אופייני מעבירה את עיניה מדובר לדובר כמו צופה במשחק טניס. “בספר הזה משה מנסח את התרבות הרצויה לו ומשרטט תכנית להחלתה של תרבות זו לבני האדם.”

ג'קוב עדיין מביט במשה לוחש יותר לעצמו מאשר לאחרים "משימה בלתי אפשרית."

משה חשב 'האמנם משימה בלתי אפשרית?'

הוא נזכר באותו יום שהוא וליאורה טיילו בטיילת ליד הים, שלובי ידיים. שמש חורפית נעימה חממה את גופם ורוח קלה נשבה מביאה ריחות ים מלוחים.

השמיים היו כחולים כחול עמוק בלתי אפשרי, מנומר עם ענני נוצה גבוהים המדגישים את גובה השמיים.

בתוך האידיליה הזו חשב פתאום לראשונה, שטוב היה אילו היה יכול לחיות במקום בו  הסביבה התרבותית הייתה נעימה כמו הסביבה בה הלכו.

ג'קוב, הפר את השתיקה לאחר כמה דקות, ופרש את מחשבותיו, "אכן אני יכול לקבל שתרבות היא כל מה שאמרת, אך האם אתה לא מתעלם מכך שתרבות 'מתכנתת' את מוח האדם בצורה מסוימת כך שקשה לשנות 'תכנות' כזה?”

אלישבע תמכה ברעיון זה וטענה: "נכון, אחרת איך אתה יכול להסביר שרוב הילדים נוטים לקבל את הדת, הערכים והשקפת העולם של הוריהם? אם הם לא היו 'מתוכנתים', לפי הגדרת ג'קוב, או 'מחונכים' לפי ההגדרה שלי, על ידי התרבות במסגרת המשפחה, הגיוני היה לשער שהילדים היו נחלקים בהשקפותיהם לפי החלוקה של כל אזרחי המדינה.”

ג'קוב הוסיף: "אפילו אם יש אפשרות להנחיל תרבות, האם אין התהליך ארוך ומצריך חינוך של דורות רבים? לדעתי זו משימה בלתי אפשרית.”

משה הביט בעניין מחודש בג'קוב, האיש בהחלט אדם חושב.

משה נזכר בימים ההם במחנה הצבא האמריקאי בגרמניה. ילד שעבר טראומה.

'אין משימה בלתי אפשרית' הדהדו במוחו דברי אמו בימים הרחוקים בהם התמודד עם הטראומה לאחר קריסת ישראל, ורציחתו של אביו. 'יש משימות שאתה לא יודע או לא רוצה לבצע.'

אחרי שתיקה ארוכה משה הסכים שאכן שינוי תרבותי זו משימה קשה, אך טען שהיא לא משימה בלתי אפשרית, ויש דוגמאות לכך.

ג'קוב לא הרפה: "אפשר לכוון צמיחתה של תרבות?”

משה שתק וחשב שאכן עליו לנסח תכנית פעולה להנחלה של תרבות, אך בראש ובראשונה עליו לנסח את כללי התרבות עצמם.

הוא סימן למלצר להביא עוד סיבוב של קפה לכולם.

אלישבע חייכה לעצמה, אכן כפי שהיא צפתה מראש שני הגברים מצאו שפה משותפת.

"ספר לו על הרעיונות שלך." דחקה במשה.

משה ערך טיעוניו בראשו, כאשר הטלפון הסלולרי של ג'קוב צלצל.

ג'קוב ביקש סליחה קם ממקומו בכבדות של איש זקן וסר לפינת המסעדה לקבל את השיחה בפרטיות. לאחר כמה רגעים חזר והתנצל שעליו לטפל במשבר קטן: "אך עדיין עלינו להשלים את שיחתנו" אמר למשה. “בא ונקבע פגישה ביום חמישי בערב לאחר הדיון בפרלמנט בבית הקפה שלי."

"בית הקפה שלך?”

"אלי מכירה טוב מאד את בית הקפה בו אני נוהג לשבת. אני יכול להגיד שהוא הרבה יותר נעים מכאן.” מצביע בהינף יד מסביב על שלחנות הפורמייקה הזולים המסודרים כמו במטבח פועלים, תוך כדי הליכה.