מפקדת חבורת עורבלידים 

קרערע כבר שלח את הציפורניים הארוכות לתפוש את עורקרע, כאשר העורב הגדול נחת עליו מעיף את קרערע הבלתי מוכן. עורקרע ניצל את ההזדמנות וברח לתוך החלון של המקלט.

עילי שהגיע בדיוק אז, מטאטא ביד, ראה שהמערכה הסתיימה, הלהקה השחורה ברחה בעקבות מנהיגה. הוא שאל את העורב הגדול בפליאה למה הוא בא לעזרת עורקרע שסולק מהלהקה.

“באתי לעזרת תמריקרע ולא לעזרת עורקרע.” הייתה התשובה המתחמקת. בזאת התרומם העורב הגדול ואחריו כל הלהקה. השמים נותרו נקיים מעורבים והחברים חזרו למקלט.

עילי העביר את עיניו על המקלט שלא הייתה לו הזדמנות לסקור אותו קודם לכן בצורה יסודית.

הוא שם לב למפת ישראל על הקיר, "לכל מפקדה המכבדת את עצמה יש מפה על הקיר, עליה מתכננים מבצעים. זו תהיה מפת המבצעים של מח"ע." הסביר משה בחיוך נבוך.

"מח"ע?" עילי הרים את גבותיו.

"כן, מח"ע – מפקדת חבורת עורבלידים."

עילי שיבח אותו על המחשבה והיוזמה: “ ואם כבר מדברים על יוזמה, בא ונבדוק את המחשב שסידרת..." הוא הפסיק באמצע המשפט למראה עורקרע שקיפץ מעלה ומטה מנסה להסב את תשומת ליבו: “מה אתה רוצה עורקרע?”

“פתח את החלון אני צריך להביא לך את המתנה.”

עילי פתח את החלון ועורקרע עף, וחזר לאחר מספר דקות ובפיו משהו כבד. הוא הפיל אותו על השולחן לפני עילי.

עילי הביט בארנק שעל השולחן בלי לגעת בו: “זו המתנה שלך? מאיפה גנבת אותה? אנחנו לא גנבים, תחזיר אותו מיד.”

עורקרע הרכין את ראשו בעצב, לא מבין למה עילי מתרגז עליו אחרי שהוא מביא לו מתנה תוך סיכון עצמי.

תמר ריחמה על העורב: “ אתה לא צריך להתרגז עליו, הוא התכוון לטובה.”

עילי הכיר בצדקתה, ופנה אל עורקרע מנסה לפייס אותו: “כן, אני יודע שהתכוונת לטובה. אני מודה לך על הכוונה, אני יודע שאצל העורבים גנבה לא נחשבת למשהו רע. אך אנחנו, בני האדם לא גונבים.”

תמריקרע התערבה נוצותיה מתחילות לסמור מכעס: “עיליקרע, אנחנו להקה מעורבת, עורבים ובני אדם, אסור לך להתנהג רק לפי החוקים של בני האדם.”

עילי הרהר מקמט את מצחו לבסוף החליט: “טוב לפחות נפתח את הארנק ונראה למי הוא שייך.”

כולם הצטופפו סביבו כאשר פתח את הארנק: “ואוו, כמה כסף!” קראה תמר.

“זה לא כסף שלנו, אנחנו חייבים להחזירו.” טען משה בלהט.

עילי המשיך לבדוק את הארנק במטרה לראות למי הוא שייך.

מהארנק נשר פתק.

תמר סקרנית, מיהרה להרים אותו וקראה את הפתק בקול: “'מחמוד דרוויש היקר. אני שולח לך את המכתב הזה על ידי עורב מאולף שיהיה הבלדר שלנו. בדרך זו אפשר להתקשר בקלות בלי שהמוסד יגלה זאת ונוכל לתכנן את מה שהסכמנו עליו בוועידת זכויות אדם במדריד. שלח לי חזרה פתק עם אותו עורב, כדי שנדע שהתקשורת הזו עובדת. בברכת 'סאלם עליכום', פרופסור ניר.'“

השתררה שתיקה נדהמת: “נראה לי שאותו פרופסור ניר בוגד במדינה....” ביטא משה את דעת כל הילדים. “...כבר לא מתחשק לי להחזיר לו את הארנק.” המשיך.

עילי המשיך לחטט בארנק ומצא תעודה המעידה שאותו פרופסור ניר הוא דר' לזואולוגיה ומרצה באוניברסיטה. השם נראה לו מוכר אך הוא לא ידע למקם אותו.

הוא גלגל את הארנק בידיו שקוע במחשבות. תכנית החלה מתגבשת במוחו, ולבסוף הגיע לכלל החלטה: “אנחנו נחזיר את הארנק לפרופסור הזה.”

כולם הביעו מחאה. משה אמר שלא מגיע לאיש הזה שיחזירו לו את הארנק: "מוטב שנתקשר למשטרה ונספר על מה שהאיש הזה מתכונן לעשות.” אמר מעווה את פיו בגועל במילה 'האיש'.

“המשטרה לא תתייחס לכך. הוא לא עבר עדיין שום עברה. מי בכלל יתייחס לחשדות של ילדים מול פרופסור מכובד?” ענה לו עילי.

“איך שלא יהיה, לא מגיע לו שנחזיר את הארנק.” משה המשיך לטעון בלהט.

תמר הנהנה ושני העורבים שלא הבינו בדיוק על מה הוויכוח גם לאחר שעילי תרגם, חיקו את ההנהון, כך סתם בשביל להיות בעניינים.

עילי חזר ואמר שזו ההחלטה שלו כמפקד שיחזירו את הארנק: "יש לי תכנית." סתם ולא פירט.

כולם שתקו.

הוא פנה לעורקרע: “למה לקחת דווקא את הארנק הזה?”

עורקרע סיפר שהוא מכיר את המקום עוד מהימים שהיה בלהקה השחורה. אותו פרופסור תפס עורבים מהלהקה ועשה עליהם ניסויים. העורבים האחרים בלהקה רצו להתנקם בו, אך קרערע פקד עליהם לשתף פעולה: “אני חושב שזה חלק מהמזימה של קרערע, אך אני לא יודע הרבה.” והוסיף: "חוץ מזה שאני לא סובל את האיש הזה. לכן כאשר זכרתי שראיתי את הניירות שאתם קוראים להם 'כסף' אצלו, לקחתי את הארנק ממנו.”

משה הפטיר: “כל הכבוד.” מלטף את ראשו של עורקרע, מיד כאשר דבריו של עורקרע תורגמו.

עילי מהורהר נד בראשו: “זה מתאים.”

הוא פנה לעורקרע: “יש לי משימה עבורך.”

המשך                                                                                              הקודם

השליח

הכול התחיל כאשר המורה לחשבון חילקה את המבחנים של הבחינה של סוף השנה.

עילי אהב חשבון אך לא אהב כל כך את גברת עליזה ברקוביץ המורה לחשבון. גם היא לא אהבה את התלמיד שמביך אותה כל פעם בשעורים עם תיקונים לטעויות שעשתה בחשבון. לצערו הרב היא הייתה גם המחנכת של הכיתה שלו, כיתה ג2.

עכשיו היא הלכה לעברו צועדת צעדים קטנים על רגליה השמנות התומכות בגוף מרובע כבד. עיניה הכחולות הקרות שיפדו את עילי מעבר למשקפיים בעלי המסגרת השחורה.

היא הושיטה לו את המבחן בחשבון עליו כתבה בדיו אדומה את הספרה 0 בגדול, וקצה חיוך שמח-לאיד מבצבץ על שפתיה הדקות.

עילי הביט במבחן שבידו. הוא ידע שכל התשובות נכונות, כי עילי היה בן של מתמטיקאי עם כישרון מולד לחישובים. אמנם הוא היה יתום מגיל שלוש ולכן לא קיבל שום עזרה בשיעורי הבית, כנראה שירש את הכישרון לחשבון מאביו.

עילי היה ילד יוצא דופן, שחי חיים יוצאי דופן. עד כדי כך יוצא דופן שאפשר לומר עליו שהוא מוזר. הילדים האחרים בכיתה אכן אמרו עליו שהוא מוזר ועשו זאת בקולי קולות עם לווי של הצקות וקנטורים שלא הייתם חושבים שהם אפשריים בבית ספר יוקרתי של ילדים מהמעמד הגבוה.

הוריו נהרגו בתאונת דרכים טרגית בה נהג משאית מהכפר הסמוך איבד את השליטה ברכבו פגע במכונית ההורים בעצמה כזו שהיא עלתה באש.

למזלו של עילי זו הייתה הפעם הראשונה שההורים השאירו את עילי הקטן אצל הדודים שגרו באותו רחוב, מר וגברת קוונדיש שהסכימו לשמור על הילד הקטן בן השלוש באותה הזדמנות נדירה שהוריו נסעו 'לסדר משהו דחוף' שטיבו לא התברר אף פעם.

כאשר הגיעה הבשורה המרה הדודים, מר וגברת קוונדיש הסכימו לגדל את עילי בעיקר כדי ליהנות מרכוש ההורים שעבר אליהם כאפוטרופוסים של עילי. יש לשער שאם היו שואלים את הוריו של עילי הם לא היו בוחרים בקוונדישים כאפוטרופוסים של בנם האהוב. הקוונדשים היו המשפחה היחידה שנותרה לעילי, כיון ששתי משפחות ההורים נספו בשואה ומרת קוונדיש האחות של מרים אמו של עילי הקטן הייתה בת המשפחה היחידה שיכולה הייתה לאמץ אותו. הקוונדישים לא עשו זאת ברצון. הם היו זוג מריר שלא היה להם ילד משלהם ואולי בגלל קנאה הם נתקו את הקשרים ולא דיברו במשך 20 שנה עם הוריו של עילי.

עכשיו, שש שנים מאוחר יותר, יורם היה כבר כמעט בן 10. ילד עצמאי שהכין את הארוחות שלו בעצמו, כיבס את בגדיו והכין את השיעורים בימים הארוכים שהקוונדישים חסרי הילדים שאף פעם לא ראו את עילי כילד שלהם, טיילו בארצות רחוקות.

עילי נשאר רוב הזמן בבית, קורא ספרים ולא יוצא לשחק במגרש המשחקים. את שני החברים הטובים שלו, משה ותמר פגש בספריה בתחילת השנה של כיתה ג'. מאז שלושת החברים בילו הרבה ביחד, משחקים דמויות מהספרים שקראו. המשחק האהוב ביותר עליהם היה לדמיין שהם 'שלושת המוסקטרים'. כמו המוסקטרים בספרו של אלכסנדר דיומא הם נלחמו עם כוחות הרשע להציל את הטובים.

החברים - 'שלושת המוסקטרים' האלו, הצטיינו בדמיון ובידע הרבה יותר מאשר בצחצוח חרבות כמו המוסקטרים המקוריים, לכן את המלחמות שלהם עשו עם מגוון כלי נשק דמיוניים שירו על האויבים הדמיוניים.

בכיתה ג' הם לא היו מקובלים. הילדים לעגו וקנטרו אותם, וקראו להם 'שלושת החנונים'. יש להודות שמבחינת הידע והמראה שלהם זה היה כנוי מתאים:

תמר מוסקוביץ הייתה יכולה להיחשב לילדה יפה אילולא המשקפים הגדולים והברזלים בשיניים.

משה עבודי, שחרחר עם עיניים שחורות גדולות, היה נמוך כמעט בראש מעילי, בייחוד כאשר השערות של עילי הזדקרו מעלה בגלל שעילי לא טרח להסתרק. עילי היה ילד צנום, אולי בגלל שלא אכל ארוחות קבועות, ונראה כמו בובה מתפרקת עם המשקפיים סדוקים שקשר אותם עם חבל אל מאחורי ראשו כדי שהם לא יפלו. בעצם עילי היה הילד הכי מוזר בעיני כל התלמידים.

עילי לא כעס על המורה, לא התמרמר, ואפילו לא בכה כמו שילדים אחרים בכיתה ג2 היו עושים.

הוא פשוט שתק.

המורה עליזה שהשם שלה בכלל לא התאים לה, כי היא אף פעם לא הייתה עליזה, עמדה מולו מביטה אליו למטה: “אתה לא רוצה לדעת למה נכשלת במבחן?”.

עילי לא הספיק לענות, כי באותו רגע הוא שמע קול נקישה שהסב את תשומת ליבו לחלון.

מעבר לחלון בחוץ עמד עורב ונקש במקורו בשמשה. כאשר הבחין בעילי המביט אליו הוא קיפץ כמו משוגע, מסמן בראשו במה שנראה לעילי כאילו הוא מזמין אותו ללכת אחריו. עילי היה כל כך שקוע בהתנהגות המשונה של העורב שלא שמע את המורה אומרת בקול קשה וארסי: “אם הנוף בחוץ מעניין אותך יותר מאשר לדעת למה נכשלת במבחן אז צא החוצה.”

תמר החברה הכי טובה של עילי, העזה להגן עליו: “עילי יודע חשבון הכי טוב בכיתה, אני בטוחה שהתשובות שלו נכונות.”

המורה, שכנראה מאד רצתה להסביר למה עילי נכשל, פנתה לכל הכיתה ואמרה בקול ארסי: “זו בדיוק הבעיה, כל התשובות של עילי היו נכונות, אך לא ברור לי איך הוא הגיע לתשובות הנכונות..." אחרי הפסקה דרמטית היא פנתה מצביעה על עילי: "...אלא אם כן הוא העתיק אותן ממישהו אחר.” ובעודה הוגה את המילים האחרונות היא הסתכלה על תמר בכוונה רבה.

הלחיים של תמר האדימו היא הורידה את ראשה ופרצה בבכי.

עילי ניתק את מבטו מהעורב לשמע הבכי. המורה התעלמה מתמר ופקדה על עילי שוב בקול קשה: “עילי צא מהכיתה!”

עילי קם בצייתנות ויצא מהכיתה מבויש.

הוא ידע שהוא לא העתיק וחשב שמורה לחשבון צריכה הייתה להבין שהדרך שלו לפתרון השאלות יותר טובה מהדרך שהמורה הסבירה בכיתה, אך הוא היה ילד מופנם ששמר את המחשבות לעצמו.

המורה עליזה המשיכה בקול רגוז, מדברת כבר אל הגב של עילי: “תודה לאל שהיום הוא היום האחרון ללימודים ובשנה הבאה לא אלמד אותך. את התעודה שלך נשלח ישירות להורים כדי שלא תוכל להעלים את הציון השלילי בחשבון.” את המשפט האחרון כבר אמרה לדלת שעילי סגר אחריו.

'כן גם אני מודה לאל שלא תלמדי אותי.' חשב עילי לעצמו, שמח שלפחות בשבילו התחיל החופש הגדול.

לאחר רגע הוא סילק ממוחו את התקרית הלא נעימה: 'כדאי לי לברר מה גורם לעורב להתנהג בצורה משונה כזו.'

עילי הלך לצד האחורי של הכיתה לראות את העורב המוזר.

העורב הבריק בנוצותיו האפורות שגוון זהוב מקרני שמש הצהריים שזור בהן.

הוא קיפץ מהחלון לקרקע, ומיד מקפץ על שתי רגליו קדימה ממהר לכיוון החורשה. כאשר היה כמה מטרים לפני עילי הוא סובב את ראשו אחורה תוך שהוא ממשיך לקפוץ קדימה. עינו האחת מביטה בעילי מחליפה צבעים כמו רמזור מקולקל.

עילי חשב כמה שהצוואר של העורבים גמיש, הוא לא היה מסוגל לתאר את עצמו מסובב את ראשו כך, ובוודאי שלא יכול ללכת קדימה כאשר הראש שלו מסובב לגמרי לאחור.

לכן עמד שם ידיו בכיסים, מביט על העורב מוקסם ומנסה להבין את התנהגותו המשונה.

העורב עצר, כאילו מחכה שעילי ילך אחריו. לעילי נדמה היה שהעורב אפילו מסמן בראשו כאילו אמר: “בא אחרי”.

עילי שהיה סקרן גדול, הלך כמה צעדים קדימה. העורב פתח את מקורו ולעילי נדמה היה שהוא כמעט מחייך והמשיך לקפוץ עוד ועוד. עילי המשיך ללכת אחריו עד לקרחת יער בחורשה ממול לבית הספר.

בקרחת היער ראה עורבים רבים עומדים בחצי גורן ובמרכז, על ענף ערום ונמוך של עץ, עמד עורב הדור וגדול מכל עורב אחר שראה בימי חייו.

המשך 

  מסיבת סוף החופש הגדול

עילי התעורר והרגיש לחות על מצחו, זו את תמריקרע?” כרכר בעורבית במחשבה ששוב תמריקרע שופכת עליו מים, כמו לאחר שנתקל בעץ במעוף הראשון שלו. אבל במקום זאת שמע את קולה הרך של תמר: “הי עילי התעוררת. מה אתה מכרכר?” הוא פתח את עיניו והדבר הראשון שראה הייתה באמת תמריקרע, שוכבת על צידה כנף אחת פרושה וחבושה עיניה עצומות. ליבו צנח: “מה קרה לה? היא בסדר.” תמר ליטפה את ראשו: “היא בסדר גמור, חבשתי אותה נתתי לה לשתות מים מהולים עם תרופה לשיכוך כאבים שנתן לי וטרינר, היא תהיה כמו חדשה כאשר היא תקום.” עילי העביר את עיניו מסביב וראה את משה רוכן מעבר לתמר: “הי, עילי הייתה חתיכת חוויה, לא?” על השלחן עמד עורקרע שגם רגליו חבושות, עילי הניד ראש אליו להודות לו. אהוד עמד מחובק עם רוזי שהיתמרה מעליו, שניהם מחייכים: רוצה לאכול משהו?” שאלה רוזי. עילי הניד ראשו בשלילה. זו הייתה טעות כאב חד פילח את ראשו. הוא הניח את ראשו בזהירות חזרה על הכר ובלי לזוז אמר: “הי, אהוד. תודה שהצלת אותי. איך ידעת להגיע אלינו?” עדיין מחייך במלוא פיו הצביע אהוד אל תמריקרע: "אתה חייב להודות לה. היא הזעיקה את הלהקה שלה ואני רק עקבתי אחריהם.” התברר שאהוד וחבריו אבדו את עקבותיו של הפרופסור ולא מצאו גם את הילדים. אהוד הזמין הליקופטר ויחידת חיילים לחיפוש. לא היה לו שום רמז לאן נעלם הפרופסור. הוא הניח שהפרופסור הלך לפגוש את השהיד הקטן, וזה אומר שהוא נסע מזרחה. הוא שוטט עם ההליקופטר, עד שראה את הלהקה האפורה מתחתיו. הוא עשה 2 ועוד 2, עקב אחרי הלהקה והגיע בדיוק בזמן להציל את עילי וחבריו ולתפוש את הפרופסור וחמיד. “משה צריך לקבל אות הצטיינות, כי כאשר הגענו לשהיד הקטן, דרך אגב קוראים לו מוסה, וחששנו שהוא עלול לפוצץ את עצמו ואת החבלן שניגש אליו, התברר שמשה כבר שכנע אותו לתת לנו לפרק את הפצצה.“ עילי ניזכר בנימוסיו הטובים: "תודה שעזרת לנו. עכשיו אני לא צריך עוד לחשוש.” “עדיין אתה חייב להיזהר מסאלאח.” עילי כבר שמע את השם הזה מהעורב הגדול. האם השם של חמיד הוא סאלאח חמיד? “התכוונת לחמיד? ואני לא צריך כבר לפחד ממנו. חמיד בבית הסוהר.” “לא. חמיד הוא סתם בריון שסאלאח משתמש בו. סאלאח הוא המוח מאחרי המזימה.” “איזה מזימה? הפעלת השהידים הקטנים?” אהוד אמר בעצבות: “אני חושש שהמזימה גדולה יותר, אך זה כבר לא בעיה שלך.” “זהו, כמו באגדות. סוף טוב, הכל טוב.” אמרה רוזי בעליצות. “מי רוצה עוגה עם מיץ פטל?” “כן בואו נחגוג את היום האחרון של החופש.” אמרה תמר מצטרפת לעליצות שרוזי שידרה. "גם אני הבאתי עוגה.” אמר אהוד ושם עוגה ארוזה יפה על השולחן: “למקרה שתעדיפו עוגה של אופה מקצועי, על נסיון באלכימיה של ספרנית חמודה.” הוא קרץ לרוזי הספרנית: “יש לרוזי הרבה כישרונות, אך בישול ואפיה, הם לא בדיוק כישרון מולד אצלה.” רוזי דחפה אותו בחיוך: “נכון, אך הפעם אפיתי לפי מתכון מנצח.” "תביט על שני הנאהבים האלו.” לחשה תמר לעילי. עילי חייך אך מיד נזכר בבית הספר: “אוי מחר צרכים להיפגש עם עליזה הנוראה.” “לא. קבלנו מורה חדשה שלא מכירה אותך. תוכל להציק לה כמו שהצקת לעליזה. כיף לא?” עילי רק הביט בתמר ובמשה חליפות, עם חיוך מסתורי: “מה שבטוח הוא שלא ניתן להציק לחבורת העורבלידים, כמו שהציקו לשלושת המוסקטרים.” “התכוונת לשלושת החנונים?” הוסיף משה בחיוך. “אף אחד לא יעז להציק לעורבלידים השולטים בקרקע ובאוויר.” סיכמה תמר.

                                        סוף

                                               הקודם

המנהרה

עילי התעורר לשמע נקישות חזקות שעשו לו כאב ראש. ברגע ראשון הוא ציפה לראות את תמרקרע מנקרת אותו בראשו כדי שיקום לשיעור הראשון כפי שנהגה כאשר הוא אחר לקום, אך מיד נזכר שהוא חזר להיות בן אדם. הוא הסתכל מסביב חצי ישן, תוהה אם הנקישות לא היו בחלום. עיניו התרגלו לאט לחושך והוא ראה שהוא שוכב על רצפת המח"ע ולידו שני חבריו.

הוא כבר התכונן לחזור לישון, כאשר הנקישות נשמעו שוב. מה הרעש הזה כל כך מקדם בבוקר? הפעם הוא איתר את מקור הנקישות. שפשף את עיניו התמתח והביט לחלון. עורקרע קיפץ למעלה ולמטה דופק בחלון במקורו וצורח כמו משוגע. עילי קם: "בסדר, בסדר אני אפתח לך, לא צריך לעשות כל כך הרבה רעש, עוד תעיר את משה ותמר.”

“בואו מהר הפרופסור מתכונן לצאת לדרך.” אמר עורקרע, פרס כנפיים, קפץ ועף.

בבת אחת ניזכר עילי. כן, הפרופסור. חייבים להגיע אל המכונית לפני שהוא יצא מהבית.

חמש דקות מאוחר יותר הם שעטו בריצה לעבר בית הפרופסור. "יותר מהר! תמרקרע לא יכולה לעכב אותו למשך זמן רב.." קרא עורקרע מלמעלה בתסכול, מביט בבני האדם האטיים. 'חכמה גדולה אתה יכול לעוף' חשב עילי עם שמץ של קנאה.

מתנשפים בכבדות הם הגיעו למכונית של הפרופסור ומשה התחיל להתעסק עם מנעול תא המטען של המכונית.

דלת הבית נפתחה והפרופסור יצא, גורר תרמיל גדול ביד אחת ומגרש בידו השנייה את תמרקרע, ומקלל בקול: "לכל הרוחות, מה קרה לך שאתה נדבק אלי חתיכת עוף מטורף?". 'גם כן חוקר עורבים, פרופסור לזואולוגיה, שלא מבדיל בין זכר לנקבה' חשב עילי בבוז.

עילי התאפק לא לזרז את משה שעשה כמיטב יכולתו, אך תמר סיננה בעצבנות: "נו פתח כבר את תא המטען, הפרופסור כבר מגיע."

נשמע קליק, משה הפך את פניו אליה, הלך הצידה צעד אחד והשתחווה באלגנטיות מזמין אותה בידו לפי מיטב הגינונים הצרפתים של המוסקטרים: "כנסי בבקשה, מדאם."

תמר השתחלה במהירות לתוך תא המטען מגלגלת את עיניה לכיוון משה, עילי הזדרז להיכנס אחריה ומשה נדחק אחרון, סוגר בעדינות את תא המטען שנייה לפני שהפרופסור הגיע למכונית.

הפרופסור זרק את התרמיל למושב האחורי, התניע ויצא לדרך, לא מודע למטען החורג מאחור.

תחילה הוא נסע בכביש סלול היטב והילדים נחו דחוסים בתא המטען. ראשה של תמר על בטנו של משה, ורגליה על עילי. עילי העייף הצליח אפילו להירדם עד שהמכונית ירדה מהכביש ונסעה בשבילי עפר שהקפיצו את הילדים מצד לצד. אחרי חצי שעה של טלטולים ומכות שקבלו מדופן המכונית. המכונית נעצרה והם נשמו לרווחה.

משה מיהר להתעסק עם מנעול תא המטען והצליח לפתוח אותו מבפנים. הוא הרים בזהירות את מכסה משה פתח את תא המטען והציץ החוצה. הוא פתח את המכסה מעט יותר והזדחל החוצה, אחריו עילי ותמר. הם ראו את הפרופסור הולך לאורך הגבעה מחפש את פתח המנהרה.

משה הצביע על העץ העבות שהפרופסור החנה את המכונית מתחתיו.

השלושה טיפסו על העץ והתחבאו בין הענפים.

עילי הביט למעלה וראה את תמרקרע ועורקרע יורדים אף הם אל העץ.

"חבורת העורבלידים מוכנה." אמר עילי.

"כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם!" ענו לו שני הילדים.

"אני חושב שמוטב למצוא ססמה משלנו." העיר עילי: "אבל עכשיו שקט. נראה מה הם עושים."

הפרופסור עמד והצית סיגריה ממתין.

עד מהרה נישמע "אהלן וסהלן!" חמיד והפרופסור התחבקו והתנשקו שלוש פעמים. "מגעיל" אמרה תמר. "שש.. אנחנו רחוקים מידי ואי אפשר לשמוע מה הם מדברים."

מאחורי חמיד עמד ילד קטן ושמן בראש מורכן, תלתלים שחורים מבצבצים מתוך הכפייה, עטוף בבגדים רבים ובידו ספר קוראן.

"אני חושב שזו הייתה טעות לצאת מתא המטען." אמר עילי: "אנחנו צריכים לחזור מהר לפני שהם נוסעים מכאן."

שלושת הילדים ירדו מהעץ נזהרים לא לעשות רעש ורצו לכיוון המכונית.

מאוחר מידי.

חמיד ראה אותם.

הוא צעק על הילד בערבית להישאר במקום, והתחיל לרוץ אליהם והפרופסור אחריו.

השלושה ברחו בכל כוחם: "התפזרו כך שהוא ירוץ רק אחרי אחד מאיתנו." פקד עילי תוך ריצה.

חמיד החליט לרדוף אחרי עילי. בכמה צעדים מהירים הוא השיג אותו וגרר אותו למכונית.

"מי הילדים האלו ולמה הבאת אותם?" דרש מהפרופסור בקול זועם.

הפרופסור גמגם: " לא הבאתי אף אחד, אני לא יודע מי הילד הזה אך נדמה לי שאני מכיר את השנים האחרים."

"כן?"

"הם באו אלי והחזירו לי את הארנק שנגנב לי, עשו רושם של ילדים טובים."

"משהו היה חסר בארנק?"

"כן כל הכסף נעלם, כנראה שהגנב לקח את הכסף וזרק את הארנק. הם מצאו אותו ליד פח הזבל."

"אולי הם הגנבים?"

"מה אתך חמיד, אם הם היו הגנבים למה החזירו את הארנק?"

"לא היה חסר שום דבר אחר?"

"לא. אפילו הפתק ששלחתי לך היה בתוך הארנק."

"טיפש. הם קראו את הפתק! בא ונשאל את הילד החצוף, תראה שאני יודע לשאול בצורה כזו שהוא יזמר את כל מה שהוא יודע."

הפרופסור תפש את עילי מאחור וחמיד הקיף את צווארו בידיו, חונק אותו קלות: "אז מה אתה אומר? קראת את הפתק שבארנק?"

"איזה פתק? איזה ארנק?"

חמיד הידק את ידיו על צווארו. עיניו של עילי בלטו והוא לא יכול היה לנשום.

כמו חץ מקשת עורקרע פגע בראשו של חמיד וזה נאלץ להרפות מעילי.

עילי העלה את ידיו לצווארו נושם בכבדות.

עורקרע קפץ בזריזות ועלה למעוף רחוק מידיו של חמיד.

חמיד הרים אבן וזרק לעבר עורקרע שכבר היה גבוה בשמים רחוק מפגיעת אבן.

חמיד הסתובב אל פרופסור שופך את זעמו על הקרוב אליו: "מה קורה כאן? זה לא אחד מהעורבים השליחים שלך?"

"כן זה הבלדר שלי." התגונן הפרופסור מטה את גופו לאחור מפחד חמיד, אך עדיין מחזיק בעילי.

“אז תעשה משהו! אתה המומחה לעורבים.” נזף חמיד בפרופסור שהאדים כולו במבוכה כמו ילד קטן שנתפס עושה מעשה רע.

חמיד חזר למלאכת חניקת עילי: “הכל באשמתך! יה כלב. אני אהרוג אותך.”

תמר הגיעה בריצה: “אל תהרוג אותו, אני אספר לך כל מה שתרצה.”

חיוך מגעיל פצע את פניו הבלתי מגולחים של חמיד: “תמיד קל יותר לקבל תשובות משרמוטה, מאשר מילד שחושב עצמו גבר. ספרי לי בדיוק איך הגעתם לכאן או שאני הורג אותו.”

עורקרע התכונן לצלילה נוספת, כאשר בקריאות מלחמה הופיעה להקת העורבים השחורים.

תמרקקרע לא נראתה בשום מקום.

קרערע פקד לתקוף את עורקרע.

עורקרע ברח והסתתר מתחת למכונית, שם יש לו סיכוי גדול יותר להלחם.

העורבים השחורים נחתו והקיפו את המכונית.

“יופי כל הכבוד פרופסור, סידרת שהעורבים יעזרו לנו.”

הפרופסור הביט במחזה מחייך קלות, כאילו באמת הוא סידר את העניין, ולחץ חזק יותר על זרועותיו של עילי.

אבן פגעה בגבו של הפרופסור, והא עזב את עילי והסתובב מופתע. משה כבר החזיק אבן שנייה בידו מתכונן לזרוק על חמיד.

“תחזיק את הילד הזה אני אתפוש את הקטן שזורק אבנים.” פקד חמיד על הפרופסור ורץ אחרי משה. השהיד השמן זרק אף הוא אבן על חמיד, אך בגלל כל המלבושים הוא לא הצליח אפילו להגיע לחצי הדרך, חמיד צעק עליו בערבית שהוא עוד יתחשבן אתו על שזז מהמקום כאשר הוא פקד לא לזוז. והמשיך לרוץ אחרי משה, שהיה אמנם זריז אך נתפס עד מהרה, ונגרר על ידי חמיד כל הדרך חזרה למכונית, נעליו חורצות שני פסים בחול. חמיד שם את רגלו על משה השוכב על החול: “זה כבר לא יעשה לנו בעיות.” אמר, ומיד חזר לעמדה האהובה שלו - ידיים מהודקות על צווארו של עילי, מסתכל לכיוון תמר: “נו! מה את יודעת?”

"אנחנו סתם שיחקנו במחבואים והתחבאנו בתוך תא המטען של המכונית, כאשר היא פתאום זזה ומצאנו את עצמנו כאן.” תמר ניסתה להרוויח זמן אם כי לא ידעה מה זה יעזור, אך היא לא הייתה מורגלת בשקרים. חמיד ראה כמה היא מסמיקה: "שקר! אתם יודעים משהו. האם קראתם את הפתק שהיה בארנק של הפרופסור?”

תמר הרכינה את ראשה, דמעות ממלאות את עיניה ומטשטשות את הראיה: “כן...”

משה ששכב על הקרקע רגלו של חמיד עליו קטע אותה: “ אל תספרי שום דבר, כי הוא יהרוג אותנו אחרי שידע הכל!”

עילי התחיל לראות עגולים כחולים על רקע שחור והרגיש שהוא עוד מעט מתעלף.

“אם לא תספרי אני לוחץ עוד על הגרון והחבר שלך יוכל להגיד שלום לשטן בגיהינום של הציונים.”

נשמעו קריאות מלחמה נוספות, להקת העורבים האפורים הגיעה ובראשה העורב הגדול.

העורבים הצרים על עורקרע עלו לעזור לאחיהם הנלחמים בלהקה האפורה.

חמיד שהרפה מגרונו של עילי לשמע המהומה, הפנה את פניו לפרופסור: “מה הולך כאן?”

הפרופסור עזב לרגע את עילי והביט משתאה לקרב המתחולל בשמים.

עילי ניצל את רגע החופש ופתח בריצה בורח משוביו. “תפוש אותו" צעק הפרופסור ושניהם פתחו ברדיפה אחרי עילי, המרחק בין עילי ורודפיו הלך והתקצר וכך גם נשימתו של עילי שלא היה ספורטאי מצטיין. המשקפים החדשים שקנה בעצת משה נפלו במרוצה. עילי המשיך לרוץ רואה בקושי את מה שלפניו, משתוקק להפוך שוב לעורב שהיה מזנק לשמים הרחק מהידיים המטונפות של חמיד.

משה ותמר זרקו אבנים על הרודפים אך לא פגעו. הם ניסו לקצר טווח, לרוץ ולעזור לעילי אך רק הצליחו להצדיק את כינויי הגנאי שקבלו בכתה 'שלושת החנונים'.

משה שעבר ליד השהיד הקטן תפש אותו, עצר וקרא אל חמיד: “הי, חמיד אני תפשתי את השהיד הקטן שלך.”

חמיד עצר: “אתה לא יכול לעשות שום דבר. הפצצה עליו כבר מחומשת וביד שלי השלט שיפוצץ אותה.” אמר מניף את השלט בידו שמיד נפגעה מפגיעה של תמרקרע שנפלה אף היא מהפגיעה על הקרקע. “עורבים ארורים.” חמיד צעק מתוך כאב ורץ לדרוך על תמרקרע. אך תמרקרע שכנפה נפצעה קיפצה מנסה להתרחק ממנו. בינתיים תמר רצה בכל כוחה תפשה את השלט מהקרקע והתחילה לברוח "הי, בואי לכאן ילדה טיפשה, תחזירי לי מיד את השלט!” צעק חמיד עוזב את המרדף אחרי תמרקרע והתחיל לרדוף אחרי תמר.

“עצור או שאני לוחצת על השלט ומפוצצת את השהיד שלך.” איימה רותי.

חמיד עצר במקום.

תמר המשיכה לאיים על חמיד: "תגיד לפרופסור להפסיק לרדוף אחרי עילי."

חמד שתק עומד וחושב מה לעשות.

בינתיים משה דיבר בערבית בלחש עם השהיד הקטן,

“את לא תפוצצי את השהיד. זה רצח.” אמר חמיד בערמומיות.

“רצח? אתה בעצמך וגם הוא..” הצביעה לכיוון הפרופסור, "התכנותם בין כה וכה לפוצץ אותו. אני רק אמנע מכם לפוצץ אחרים יחד אתו.”

חמיד העיף מבט אל השהיד וחייך: "אם תפוצצי אותו, החבר הקטן שלך יתפוצץ גם הוא. זה מה שאת רוצה?”

תמר הביטה אחורה וראתה את משה ליד השהיד. “משה התרחק ממנו.”

“לא. הילד הקטן והמפוחד הזה רוצה לפוצץ את עצמו עכשיו, וביקש ממני להתרחק כדי שלא אפגע, אך אני רוצה להציל אותו.”

חמיד שהרגיש שהוא על הסוס, בטוח שתמר לא תשתמש בשלט, חזר לרדוף אחרי עילי.

עילי רץ טיפות זיעה זולגות ממצחו ושורפות את עיניו ומעד על אבן גדולה שלא ראה ללא המשקפים.

הרודפים עטו עליו: “פעם אחרונה, איך הגעתם לכאן?” צעק הפרופסור תוך שהוא תופש בזרועותיו של עילי.

חמיד שוב תפש בגרונו של עילי, 'האיש סוטה גרונות' חשב עילי.

חמיד מלא זעם צעק: “לא מעניין אותי כלום אני אחנוק את המניאק הזה.”

עילי הרגיש שאינו יכול לנשום.

מכל הדברים שאדם חושב עליהם ברגעיו האחרונים, צצה בראשו של עילי העובדה שאדם יכול לחיות ללא נשימה במשך כמה דקות. שולות פנינים במזרח הרחוק מצליחות לצלול ללא אביזרים במשך 7 דקות. עילי אמר לעצמו להחזיק מעמד ולהתעלם מהלחץ על גרונו, כמו שהתעלם מהכאב כאשר העורבים השחורים פצעו אותו ביום מבחני התעופה.

פניו של עילי האדימו כבר לאחר דקה, והכחילו בחצי דקה נוספת.

מוחו התערפל והוא היה על סף איבוד הכרה, כאשר פתאום הידיים שחררו את גרונו.

הידיים החזקות של הפרופסור שחררו את זרועותיו מאחור.

עילי לקח נשימה עמוקה ידיו על גרונו.

מרחוק הוא שמע תרועות ניצחון של שני חבריו, מתגברות בקושי על טרטור ההליקופטר.

רגע, הליקופטר?

הוא הביט למעלה אל ההליקופטר ועוד הספיק לראות שני חבלים, שבקצותיהם שני חיילים במדים האחד מחזיק את הפרופסור והשני את חמיד והתעלף.

המשך                                                                                           הקודם