לתרגם?

אסתי נדהמה כאשר ראובן החזיר לה את השיק: “למה אתה לא רוצה לתרגם את הספר?”

“משלוש סיבות טובות.” ענה ראובן באי רצון.

“כן? איזה סיבות?” ראובן הביט בקצוות פיה המתעקלים למטה תוך דיבור, ותהה מה זה מביע. מרדנות? סלידה? מה שברור הוא, שהיא לא הייתה בוחרת בו 'כאיש השנה', חבל. אם היו נפגשים בעבר הרחוק כנער תמים בקליבלנד, הוא היה בוחר בה כמלכת הכיתה, אך היום הוא מנסה להתרחק מאידאליסטים פתיים כמוה.

הוא פתח אצבע אחת מונה את הסיבות: “הסיבה הראשונה היא שהספר אינו נאמן לאמת.”

עכשיו עיניה המצומצמות, מבריקות בתחילתו של כעס: “אין כאן עובדה אחת ששונה ממה שסופר לי על ידי חיים שהשתתף בקרב בעצמו בעמדה בכירה.” אמרה עדיין שולטת בכעסה בקושי רב, ומדברת באופן מדוד. שהקל על ראובן להבין. עכשיו הוא היה בטוח שהיא כועסת.

“כן, בוודאי.” אמר ראובן בהשלמה. הוא ידע שאי אפשר לשכנע אותה שחיים משקר, אבל

מתוך חובה הוא המשיך מונה את הסיבה השנייה על אצבעותיו: “הסיבה השניה היא שהספר מנסה להשמיץ את חיילנו ללא הצדקה.”

עכשיו ראובן הבחין בעורק שהתנפח בצווארה, סימן מובהק שהיא הרימה את קולה ברוגזה. היא הנידה את ראשה עטור תלתלים אדומים כאש והתנפלה עליו מצדיקה את האופי הג'ינג'י הידוע: “ללא הצדקה? איך אתה יכול להגיד זאת כאשר החיילים התאכזרו לאזרחים המפוחדים שעמדו מולם?”

ראובן כמובן לא משע אותה אם היה לו ברור לפי הברק בעיניים שהיא שופכת עליו אש וגפרית. כן, בוודאי שהיא כועסת, כי המילים נשפכו ממנה באשד מהיר, בלתי מובן אך כואב.

ראובן הרים את ידו כפו פרושה לעצור אותה. באמת אין טעם בניסיון לשכנע אותה.

משך בכתפיו בהשלמה: "טוב, בכל אופן אני לא רוצה להיות מעורב בהוצאת ספר שכזה לאור.” אמר ראובן בנימה סופית.

קם והושיט ידו: "היה נעים להכיר אותך. שלום."

אסתי לא זזה. עיניה בוערות מזעם ותסכול: "ומה הסיבה הצולעת השלישית? תגיד, שאני אדע עם מי יש לי עסק.” ניכר שהיא מנסה להתאפק.

הוא לא הבין בדיוק מה היא אומרת מתוך שפתיים חשוקות, אך היא פרשה שלוש אצבעות בידה. הוא הבין שהיא דורשת לשמוע את הסיבה השלישית. הוא ראה את האדמומיות הכעס שפשטה בלחייה.

בניסיון לקטוע את המעמד הבלתי נעים, הוא משך בכתפיו: "לא חשוב. תלכי למתרגם אחר.”

אסתי נעמדה על רגליה, צעדה צעד מאיים לקראתו: “אני לא רוצה ללכת למתרגם אחר! מה הסיבה השלישית?” שלוש האצבעות נזרקו קדימה, הציפורניים החדות משוחות בלכה אדומה, מאיימות לשרוט את פניו.

ראובן נרתע לאחור: “הסיבה השלישית היא אישית ואני מעדיף לא להגיד אותה.”

“זו התחמקות. מה הסיבה האמתית שאתה לא רוצה לתרגם?” ניכר שאסתי עוצרת עצמה בכוח, מנסה להבין למה האיש המוזר הגדול הזה, לא רוצה לקבל את העבודה הרווחית, למרות שאין ספק שקשה לו לוותר עליה במצבו.

היא התיישבה חזרה. מחשבה חדשה עברה במוחה והיא אמרה בהדגשה אטית: ”האם הסכום נמוך מידי?”

“הו לא! למעשה הסכום גבוה בצורה שערורייתית.” אמר בקול אדיש. הוא כבר התנתק.

ניכר שגם מצב הרוח שלה התחלף והיא מוכנה לפשרות: “אם אתה סולד ממני אתה יכול לתרגם את הספר ללא נוכחותי, אבוא רק כאשר תגמור את התרגום.”

עכשיו היא פתטית. ראובן לא יכול היה להאשים אותה בשקרים של חיים ושל אחרים שפיטמו את מוחה. הוא ניסה להרגיע אותה: “לא, בהחלט לא. אין לי דבר נגדך, את בחורה יפה ונעימה." בטקט רב לא הוסיף 'מבולבלת'.

אסתי לא קבלה את המחמאה בצורה יפה, היא נעמדה, משעינה את ידיה על השולחן רוכנת כלפיו. כעסה שוב צובע את לחייה באדום קל ועורק צווארה הנפוח, מעיד עליה שהיא צועקת: "אז מה? מה הסיבה הכל כך אישית וחשובה שלא מאפשרת לך לקבל את העבודה הזו?”

ראובן פלט בלא רצון: "הסיבה היא שאני איבדתי בקרב זה את השמיעה שלי, וכמעט איבדתי גם את הרגל הימנית שלי, אך בעיקר איבדתי את החבר הטוב ביותר שלי. הכול בגלל החבר שלך חיים.”

הוא התיישב אחורה על משענת הכיסא, מרוקן אחרי שזרק על הבחורה התמימה את האמת שלו.

אסתי נדהמה. שתקה לרגע ארוך ואז שאלה, ומהבעת פניה היה ברור שכעסה נעלם והוחלף בהבעת רחמים: "כמה מוזר, אתה השתתפת בקרב הזה?”

ראובן הנהן בלאות: “כן. אני השתתפתי בקרב ולכן אני יודע שהספר מלא סילופים.”

אסתי התיישבה מולו: "זו סיבה טובה לעבוד על הספר ביחד, ולא סיבה לנטוש אותו. תביא את מה שאתה יודע על הקרב ונאמת זאת מול העובדות שחיים הציג.”

ראובן הביט בה במבט מעריך: “את מסכימה לשנות את הספר?”

“לא. אני מסכימה לשמוע מה יש לך להגיד ולאמת זאת בעובדות. אני לא רוצה שיהיו בספר טעויות המאפשרות לתקוף אותו.” התריסה לעומתו.

"אז אין על מה לדבר. כל הספר הוא טעות אחת גדולה!"

שניהם השתתקו מביטים זה על זו, כמו שני תרנגולים המוכנים לקרב על השליטה בלול.

הדלת נפתחה ומר רוזנצוויג נכנס ללא הזמנה מהחדר השני: “הנערה צודקת. למה אתה כזה עקשן?” אמר באותו מבטא יידישאי כבד שלו.

אסתי הסתכלה על מר רוזנצוויג, לא מבינה מאיפה הוא צנח להתערב בוויכוח בינה לבין מי שאמור לתרגם את הספר שלה.

היא לא הספיקה להתאושש והדלת נפתחה שנית ורבקה אשתו, הפעם בשביס כחול על ראשה, נכנסה עם מגש עמוס: "רובי שובב שכמוך, איך אתה מארח בחורה ולא מציע לה שום דבר?"

נראה שבאמת היא חושבת שאוכל פותר כל בעיה.

בעוד היא עסוקה בעריכת השולחן בכל טוב, ראובן נאלץ להכיר ביניהם, לא מודע שהם כבר מכירים: “זה מר רוזנצוויג, בעל הבית שלי והמממן הנדיב שלי, ורבקה אשתו הטובה שאמצה אותי כבן. חיים רוזנצוויג הוא האיש שמשום מה הציב לו כמטרה בחיים להציל אותי למורת רוחי.”

מר רוזנצוויג הרים את ידו במחאה מחויכת: "אל תשימי לב על איך הוא מדבר, מיידלה, בפנים יש לו לב זהב.”

ראובן המשיך בציניות: "מר רוזנצוויג זו אסתי, הסופרת של כתב היד שמונח כאן על השולחן, ושותפה לדעתי שאתה לא צריך להתערב בוויכוח בינינו....”

אסתי מלמלה מתחת לחוטמה: “אני לא שותפה לך בשום דבר.”

אך אי אפשר היה לעצור את התנופה של ראובן: “...בכל אופן אסתי בדרך החוצה. גמרנו את עסקנו כאן.”

אסתי המשיכה לשבת בעקשנות: “אני לא גמרתי אתך, ואני בוודאי לא בדרך החוצה עד שתסכים לתרגם את הספר.”

עכשיו הסקרנות של ראובן התעוררה: "למה את עומדת על כך שאני אתרגם את הספר? יש עוד מתרגמים רבים שיוכלו לעשות זאת.”

אסתי שתקה משפילה את עיניה ובוחנת בדקדקנות את המרצפות המלוכלכות של המשרד.

“אני מחכה לתשובה. באמת איך הגעת ..."

הרימה את ראשה ובלי להרים את מבטה, לחשה בקול רועד: “הוא דרש."

"מי דרש?”

שתיקה.

רבקה רוזנצוויג התקרבה לאסתי זורקת לעבר ראובן: "באמת רובי, יותר טוב שתשתוק..." ואז נגשה וחבקה את אסתי: “ספרי לנו מידלה, זה יביא לך הקלה."

אסתי חיבקה את רבקה חזרה, ראשה קבור בחזה, וקראה בסערת רגשות בקול קרוב לבכי: “טוב, אם אתה חייב לדעת זו הייתה בקשה...” היא עצרה בדיבורה והרימה את ראשה להסתכל בראובן בעיניים מלאות דמעות, נזכרת שראובן אינו שומע, והמשיכה מתקנת את עצמה: " לא. זו הייתה הצוואה של חיים.”

גם כך ראובן לא הבין כל מה שאמרה, אך קלט שחיים מת. רגש של מבוכה הציף אותו, הוא סטר לעצמו סטירה מנטלית, על שפישל בכך שקרא לחבר המת האהוב שלה, שקרן: “חיים נפטר? אני מצטער.”

עכשיו זלגו הדמעות מעיניה, היא הנהנה לא מסוגלת לדבר. רבקה רוזנצוויג חזרה וחיבקה אותה חזק יותר, ממלמלת מילות הרגעה.

לאחר כמה רגעים, פנה רוזנצוויג אל ראובן, גבותיו העבותות יוצרות קו אחיד מעל עיניו במבט מביע תוכחה, מדבר לאט ומדגיש תנועות הפה כהרגלו, כדי להקל על ראובן את הפענוח: "עכשיו אתה חייב לבצע את העבודה.”

באנחה כבדה ראובן לקח חזרה את השיק ושם אותו בארנקו.