לקוח ראשון

לפתע הציף אותו ריח נרקיסים. ברגע ראשון חשב שזו עוד אחת מההזיות שלו הקשורות בפרחים ובמוקשים, אך בזווית עינו ראה את המנורה מעל לדלת מהבהבת. סימן שהפעמון מצלצל.

סגר את הספר, הכניס אותו למגרה וקרא בקול: "היכנסי, הדלת פתוחה!”

הדלת נפתחה, ואישה לבושה בחליפה לבנה מבהיקה, פתחה את הדלת מכניסה קרן אור למים האפלים שבנפשו. ראובן סקר את האישה שצפה לקראתו בדממה.

הוא קם ממקומו, יד שמאל על השולחן תומכת גופו ומורידה את המשקל מרגלו הפגועה, ויד ימין ארוכה מושטת מעבר לשולחן בולעת את היד הקטנה של הנכנסת. לאחר לחיצת היד הוא קרס חזרה לתוך הכיסא.

מביט בפיה שהגה: "אתה ראובן הר-שפי, המתרגם?"

כמובן, מי זה יכול לשבת מאחורי השולחן במשרד קטן, שעל דלתו כתוב בגדול: ראובן הר-שפי --- מתרגם. משה זינגר רופא שיניים?

ראובן משך בכתפיו. פיה שוב נע. ראובן ראה את שפתיה מתעגלות במה שניחש כ 'ע' שאחריו הלשון והשפתיים מציגות 'לה'.

הניחוש שלו היה – 'עולה'. במקום תשובה סובב את השלט שמר רוזנבוויג הכין מראש 'המחיר 50 $ לעמוד'.

הגברת התיישבה, פשפשה בתיקה והוציאה חבילת ניירות מאוגדת בקלסר אדום. ראובן לקח את הקלסר שהושיטה ופתח אותו. הקלסר הכיל ניירות שורה שכנראה נתלשו ממחברת תלמידים. הניירות היו מרוחים בכתב יד זעיר ובלתי קריא.

כותרת הספר הייתה 'אין רחמים לבני האדם – אסתר פומרנץ' .

ראובן הרים את עיניו וראה שהיא מצפה לתשובה. "סליחה גברתי, מה אמרת?"

היא דיברה מהר וכל שקלט הוא לשון, ואחריה שפה תחתונה מכווצת מאחורי השיניים. הוא ניחש שאמרה 'ספר'. טוב לא צריך להיות גאון לנחש שהיא מבקשת לתרגם את הספר שכבר היה לו ביד. אנשים מדברים גם כאשר העניין ברור לחלוטין ללא הדיבורים.

הופעת לקוחה לאחר כל כך הרבה ימים הפתיעה אותו, וערערה את שווי המשקל הנפשי שבנה לעצמו בימים ארוכים של חוסר מעש. ממש לא התחשק לו לתרגם. הוא חשב שמחיר גבוה ירתיע את הלקוחה ויחזיר את השקט לנפשו. לכן אמר לתוך הדממה שמסביבו: "לאור הקושי בתרגום מכתב היד והצורך בהקלדת כל הספר המחיר הוא 150$ לעמוד."

הגברת הנהנה, סימן בינלאומי שהיא מסכימה. אולי היא תירתע אם הוא ידרוש יותר: "הכוונה ב- 'עמוד' היא עמוד במחשב ולא עמוד בכתב היד הזעיר שלך, בלי להעליב."

שוב דיבור בצרוף הנהון כמעט בלתי מורגש.

העדר השמיעה חידד את חושיו האחרים. אחת היכולות שפיתח היא קריאה טובה של הסימנים הזעירים שאנשים מגלים על פניהם בלא דעת. הנהון ההסכמה האדיש, נקלט טוב יותר מדיבור. כנראה שאין לגברת כל מגבלה כספית.

הגברת הוציאה פנקס שיקים מתיקה תוך כדי דיבור שראובן לא קלט, כי פניה היו מורכנים לכיוון התיק, ומוסתרים חלקית על ידי שערה הגולש. שוב הוכח שרוב הדיבורים מיותרים. פנקס השקים בידה אמר את כל מה שהוא צריך היה לשמוע.

ראובן קם שוב משלים עם גורלו, ושלח את ידו ללחיצה: "תודה רבה גברת אסתר פומרנץ."

האישה לא לחצה את ידו והביטה בו בריכוז.

לעזאזל, האם הוא פספס הערה חשובה שלה?

עכשיו היא הישירה בו את מבטה ואמרה בהדגשה שהקלה עליו את הבנת הדברים: “אמרתי שאני רוצה לעבוד אתך על התרגום, כך שלא יהיו אי הבנות."

ראובן התיישב חזרה בכבדות על כיסאו, מביט בה בעייפות. מאיפה זה צץ? ראשו נע בשלילה, זה עוד חסר לו? הוא בקושי יכול לסבול את עצמו, בוודאי שלא יכול לטפל בבחורה עשירה החושבת עצמה לסופרת. הוא כבר ראה אותה בדמיונו מטרידה אותו בעצם נוכחותה: "גברת פומרנץ זה לא מקובל. דרך העבודה המקובלת היא שאני מתרגם את סיפרך ואת יכולה לעבור עליו ולהעיר. אני מתקן לפי הערותייך וכך מתקדמים במהירות מרבית בתרגום.”

עכשיו הבחורה שתקה ונקבה את ראובן במבט חודר בצמצום עיניים, גבותיה מתקרבות זו לזו יוצרות קמט קטן מעל לאפה. לאחר שתיקה קצרה היא משכה דף מהמדפסת שלידה ורשמה: "אתה לא יכול לשמוע אותי. נכון?”

ראובן משך בכתפיו בהשלמה. הוא חשב בתקוה שאולי זה ישנה את יחסה אליו והיא תסרב לתת לו את העבודה?

אך הבחורה הוכיחה שהייתה לה רגישות יוצאת מהכלל, היא כאילו קראה את מחשבותיו, כי היא מיד משכה את הדף אליה שנית, וכתבה פתק ארוך באותו כתב זערורי שלה, שהתמצית שלו הייתה: "אין לי בעיה עם כך שאתה חרש. התניתי קודם את הסכמתי לתת לך את העבודה בכך שנעבוד יחד על התרגום, כדי שלא יהיו אי הבנות לגבי מה שאני רוצה להעביר לכל העולם. עכשיו חשוב שבעתיים לעבוד ביחד לאור מצבך.”

כאשר ראובן הושיט את ידו לקחת את הנייר, היא משכה אותו חזרה שוב והוסיפה: "נ.ב - תקרא לי 'אסתי' כמו כולם.”

לאחר שפענח בקושי רב את הדברים, ומיד לאחר שהפסיד בוויכוח הקצר שניהל עם השיק שהחזיקה בידה, הסכים בלא רצון. כדאי שהוא ירוויח משהו, כדי שיוכל להחזיר מעט מהכספים שבני הזוג רוזנצוויג בזבזו עליו: "אני מסכים. אך גם לי יש תנאי משלי."

הגברת תלתה בו את עיניה הגדולות, עכשיו הוא הבחין שעיניה סגולות.

וואו! שפתיה המלאות המשוחות באודם בוהק, יצרו את המילה הברורה : "מה?”

ראובן סובב אליה את המקלדת והצג: "תשתמשי באלו, כך שאוכל להבין את הכתב מעט טוב יותר מכתב החרטומים שלך, שנראה כאילו נכתב על ידי גמד קטן, שהיה חולה כאשר למדו כתיבה תמה בבית הספר."

היא הניעה את ראשה בשלילה פניה מביעות מבוכה, משכה את הדף חזרה אליה ורשמה: "איני יודעת להקליד."

ממש צמד חמד! חשב ראובן. יש כאן מצב של חוסר תקשורת בין אדם שלא שומע, לבין גברת שאינה מקלידה.

'הגברת' משכה אליה את הדף ושוב שקדה על פתק שהתחרה באורכו לשיא שקבע הפתק הקודם, ממלאת את כל הדף בכתב היד הזעיר שלה. טוב היא סופרת.

כמה דקות מאוחר יותר כאשר ראובן הצליח בסופו של דבר לקרוא את הפתק הארוך המשופע בהתנצלויות, מזקק את המשפט החשוב ביותר 'המחיר לא בעיה, אך אני חייבת להיות נוכחת'.

"חייבים לקצר את ערוצי התקשורת. אני לא עומד לפענח את הפתקים הארוכים שלך. אם אנחנו חייבים להתקשר אל תכתבי. הכי טוב שתדברי לאט ותדאגי שאוכל לראות את הפה שלך מבטא ברור את המילים.”

אסתי הנהנה ואמרה מבטאת כל אות לחוד “ב ס ד ר "

חיוך הפציע בפעם הראשונה על פניו הרציניים של ראובן: "את לא צריכה להגזים. דברי באופן רגיל אך לאט וברור.”

עכשיו האיר את פניה של אסתי חיוך מקסים, וראובן מצא עצמו נהנה מנוכחות ברייה כל כך זוהרת.

אותה 'ברייה זוהרת' סקרה בינתיים את המשרד בביקורתיות, לא מודעת לנס הקטן שקרה כאן, כאשר היא גרמה לראובן לחייך. ראובן כבר שכח מתי חייך לאחרונה.

נס החיוך לא החזיק מעמד זמן רב, ראובן חזר לרצינות הנוגה שלו, בניסיון אחרון להרתיע אותה: "אני נוהג לעבוד בשעות לא מקובלות, זה בסדר מצדך?”

אסתי הנהנה, עדיין סוקרת את המשרד, פניה מביעות חשש מסוים, האם הגבר המוזר הזה, אומר שלא יתרגם את הספר בסופו של דבר?

המשרד היה עלוב. קירות חשופים ללא תמונה, ארון מסמכים ריק שמגירותיו פתוחות, ושולחן כתיבה כבד, עתיק ומכוער. לא נראה שיש לו הרבה עבודה. כנראה שהוא ייקח את העבודה. סיכמה בליבה.

בינתיים ראובן המשיך: "בסדר, אני מסכים לתנאי שלך, אם כי בחשש רב. האם את מסכימה לתנאי שלי?”

במקום תשובה היא מסרה לו את השיק בו רשמה סכום של 1500 $: "מקדמה על חשבון 10 דפים ראשונים." אמרה בחיוך, מקפידה לדבר ברור ולאט, ראובן הודה לה ורשם קבלה. היא הנידה בכתפיה "אין צורך. נתחיל בעבודה?"

ראובן היה רוצה לדעת אם הקול שלה רך ונעים כמו פניה. לעזאזל הוא חשב, 'אולי העובדה שאני לא שומע את קולה היא דווקא יתרון. אני יכול להצמיד בדמיוני את קולה של אלה פיצג'רלד לבחורה, גם אם במציאות לבחורה קול צווחני של מכשפה שנפלה לקלחת הרותחת.'

ראובן היה מעדיף לקרוא קודם את הספר כולו לפני שהוא מתרגם, אך היא הייתה כל כך להוטה, והשיק חימם את כיסו, כך שהסכים להתחיל מיד.