בית זכויות האזרח

"מי חברך?” השואל, בחור שחרחר וצנום לבוש בחליפה אפורה שמרנית ועניבה ירוקה זוהרת. הבחור ניגש אליהם דקה אחרי שנכנסו. ראובן הושיט את ידו: "נעים מאד, שמי ראובן.”

הבחור התעלם מהיד המושטת והשאיר את מבטו על אסתי. זו מיהרה לענות: “זה ראובן. הוא מתרגם את הספר שכתבתי...” ובנימת התנצלות שראובן לא הבין את מקורה הוסיפה: "...ראובן שמע ממני על 'הבית' והביע התעניינות,” עכשיו היא ממש הגזימה בהתנצלות: "ג'ורג', אני חושבת שראובן יתאים להיות חבר 'בבית'.”

ג'ורג' רק הניד ראשו באדישות מתעניינת: "נראה, עוד נראה. תעשי לו סיור ואחר כך אני רוצה לדבר אתו.” אז זה ג'ורג', חשב ראובן, אין ספק שהוא מגעיל כמו 'צלופח', האם אליו התכוון חיים?

בוודאי 'שאתייצב' לפניו. מעניין מה עומד מאחורי השחצנות שלו.

ראובן ראה את אסתי מסתכלת אל מאחורי גבו ושפתיה אומרות: "שלום יריב.”

הוא הסתובב וראה בחור בלונדיני גרום וגבוה עם עיניים קרות כחולות שהביטו בו במבט יציב.

הוא הושיט את ידו תוהה אם גם הבחור הזה לא יטרח ללחוץ אותה.

יריב הניח כף יד רפויה בתוך ידו של ראובן. טוב נקרא לזאת חצי לחיצת יד: “יריב.” טוב, זו גם חצי ברכה. מה קרה ל 'נעים מאד'? “נעים מאד, ראובן הר-שפי.” אם היה משהו שהוא התקשה להתרגל אליו גם לאחר כל כך הרבה זמן בארץ, זה היה חוסר הנימוס של הישראלי המצוי בניגוד לנימוס הנהוג בעיר מולדתו קליבלנד.

ג'ורג' שעמד חסר סבלנות פנה עכשיו אל יריב: “יש לך כמה דקות?” ובלי לחכות לתשובה הסתובב ופסע לעבר המשרד שלו.

יריב הנהן: “בוודאי.” והלך אחריו.

"עכשיו ארי קיבל 'התייצבות'?” שאל את אסתי מרים גבות.

"מי? יריב? לא, בזמן האחרון הם מסתודדים הרבה. כנראה שלא קלטת את שמו. קוראים לו יריב. הוא בן של פרופסור למדעי המדינה ואמו פעילת 'הנשים בשחור'.”

ראובן תהה. 'באמת למה אסתי חושבת שאני צריך לדעת את כל קורות חייו? זה צריך לעניין אותי?'

“קדימה אסתי, תעשי לי סיור כמו שקבלת פקודה. אני כבר נרגש לקראת הראיון שלי עם המפקד.”

אסתי עקמה את פיה החמוד: "אתה לא צריך להיות ציני. כאן עושים עבודת קודש.” וסחבה אותו אחריה.

"באמת?”

אך הוא הלך אחריה בצייתנות.

האמת שגם אסתי הייתה מרוגזת על ההתנהגות המגעילה של ג'ורג', אבל הרגישה שהיא חייבת להגן על 'הבית'. בתוך ליבה היא הרגישה שהאיש הגדול הזה, ראובן מתחיל לערער את אמונתה באותה 'עבודת קודש' שנעשית 'בבית'. האם ג'ורג' יכול להיות הצלופח, היא נזכרה שחיים באמת אמר על ג'ורג' שהוא לא כמו שהוא נראה. יכול להיות. צלופח הוא מין של דג, שמזכיר נחש. ג'ורג' עושה רושם של 'דג קר' וחלקלק אולי הוא 'צלופח'. אך מייד היא חזרה בה, לא יכול להיות ג'ורג' עושה כל כך הרבה למען הפלשתינאים המסכנים ולמען השלום, הוא לא יכול להיות איש רע. עם זאת באמת יש משהוא בלתי מפוענח בהתנהגותו כאילו הוא מסתיר משהו. בוודאי ילדות עשוקה או משהו כזה.

הסיור היה קצר, במרכז 'הבית' כפי שכאן קראו למקום, היה אולם הרצאות מפואר עם עשרים שורות של כורסאות נוחות כמו בקולנוע. אסתי הניפה ידה ואמרה: " כאן מתקיימות ההרצאות."

אלא מה? באולם ההרצאות ישחקו טניס?

על הקיר היה לוח מודעות. ראובן עצר וקרא בעיון את כל המודעות. לאנשים שעברו אסתי משכה בכתפיה כאומרת 'תסלחו לו הוא מתעניין בכל דבר'. ראובן חשב שאולי דרך המודעות הוא יחוש מה אופי 'הבית'.

מימין הייתה הספרייה, ראובן צלע אל המדפים והתעכב לסקור את הספרים. קריאת ספרים היה הדבר היחיד שעשה בזמן האחרון. ספר טוב היה מצליח להכניס אותו לעולם דמיוני שהסופר ברא, ולשכוח מהעולם המציאותי העוין.

לספרן המתעניין אמרה אסתי שעמדה מאחרי גבו: "זה ראובן, בחור חדש, שאוהב לקרוא.” אם ראובן היה רואה את פניה המתנצלות ומבין מה אמרה, הוא היה תמה למה אסתי חייבת להתנצל על הנוכחות שלו בפני כל אחד? אך הוא היה שקוע יותר מידי בכותרות הספרים שהזכירו לו את מדפי הספרים בבית הוריו. אותם ספרים העוסקים בכלכלה סוציאליסטית, וספרי פילוסופים אנרכיסטים. אלא שכאן היה גם סוג שונה של ספרות - ספרי קודש מוסלמים בערבית ובתרגום לעברית. על שולחן בפינה הוא מצא ערמות חוברות מסודרות לפי תאריכים. הוא דפדף בחוברת שלקח באופן אקראי. למראה הקריקטורות שלא היו מביישות את העיתונות הנאצית, וכותרות המאמרים התואמים המשווים את החיילים לקלגסים של האס אס, פניו עוותו והוא קרס על הכיסא הקרוב. המראות התנפלו עליו. הוא נשם בכבדות, ריאותיו זועקות לחמצן, אך במקום חמצן הוא נשם עשן כבד שעלה בעקבות ההתפוצצות. עיניו הביטו בזוועה של חלקי הגוף של חברו הטוב העפים באוויר.

אסתי מיהרה למשוך בשרוולו: "מה קרה? אתה חולה? אלוהים, אתה רועד!"

ראובן הביט בראשה של אסתי הצף לקראתו, וניסה להכריח את מוחו להירגע מהפחד הנורא... זה לא קורה באמת, זה רק סיוט. ראובן התמקד בפנים הלבנות העטורות תלתלים אדמוניים, מודע לכך שזו הפעם הראשונה שהוא מצליח לראות מבעד לסיוט. מתמקד בפיסת המציאות שייצג הראש של אסתי, הוא הצליח לחתור מחוץ לעשן, אל מחוץ לסיוט. עדיין לבו דהר כמו סוס מרוץ בסופו של מרוץ 5 המייל והוא גם הזיע כמוהו. אך הפחד האיום הבלתי רציונלי, פינה את מקומו לתשישות. הוא הרגיש מרוקן כמו אותן מסכות דלעת של חג ליל הקדושים שראה בימי ילדותו הרחוקים בארה”ב. הוא הביט מתוך חורי עיניי הדלעת מסביבו.

אסתי הוליכה אותו אל השירותים ושטפה את פניו, שצבעם היה חיוור כמו קיר האריחים שמאחוריו.

רבע שעה מאוחר יותר, הדם חזר לפניו, הרעידות שככו, וליבו האט.

אסתי הגישה לו כוס מים: "אתה מרגיש יותר טוב?"

הוא לגם והנהן: "תני לי עוד כמה דקות מנוחה והכול יהיה בסדר." המילים יוצאות מפיו בלתי ברורות ומובלעות עדיין בכאב, הוא צריך לגלגל אותן אחת אחרי השנייה כמו אבנים כבדות מתוך מערת פיו.

"אתה מודע שאני יושבת בשירותי גברים יחד איתך. אנשים יקבלו את הרושם הלא נכון." ניסתה להתבדח, אך פניה היו רציניים מדאגה: "אני מחייגת להזמין אמבולנס."

ראובן, עדיין יושב על האסלה הסגורה, הרים את ידו לעצור אותה, מניד בראשו: "זה שום דבר, רק סיוט שתוקף אותי מידי פעם ללא התראה." המילים יצאו הפעם בקלות רבה יותר, והוא קיווה שההצהרה נושאת את הנימה הקלילה שרצה להציג.

מעט מעשן ההתפוצצות עדיין רבץ מול עיניו, ומוחו התקשה לפענח את כל מה שראה מסביב, אך הוא הצליח להבחין במראות הגדולות מעל הכיורים משקפות את אסתי בהעתקים רבים.

אסתי לקחה נייר מגליל טואלט, נגבה את מצחו ובדקה את חומו, ידה על מצחו: "אתה מזיע כמו בחמם טורקי....אתה חולה." קבעה

ראובן ניער את ידה והתרומם לאטו על רגליו: "הכול בסדר. בואי נלך להיפגש עם הצלופח."

אסתי הביטה בו בחוסר הבנה. 'צלופח'? אלוהים, הוא עדיין הוזה?

"הצלופח, בחליפה ובעניבת הזהב. זה שרצה לדבר איתי." הסביר ראובן לתוך העיניים הסגולות הפתוחות מולו.

"אה, ג'ורג'! אתה בטוח?" אבל ראובן כבר צלע החוצה, חושק את שפתיו.

מעבר לאולם ההרצאות היו המשרדים ולשם הוליכה אותו אסתי.

ג'ורג' קם: "אסתי, אני מבקש לדבר עם ראובן ביחידות.” טוב לפחות הוא זוכר את שמי חשב ראובן.

אסתי הסמיקה במבוכה. היא רצתה להישאר לשמור על ראובן. לדעתה, למרות הכחשותיו הוא היה חולה. ראובן הנהן לעברה, מסמן לה שתצא והיא יצאה באי רצון מהחדר: "נראה אותך אחר כך." קרא אחריה ראובן, מנסה לנחם אותה על הגסות של ג'ורג'.

ג'ורג' התיישב ומלמל כמה מילים לא ברורות שראובן לא טרח לפענח והצביע על הכיסא מולו.

ראובן התיישב: "ג'ורג, נכון?” ג'ורג הנהן מביט בראובן בעיניים מצומצמות, אומדות: "אני מבקש שתדבר לאט וברור, כי אני חרש ועדיין לא מיומן בקריאת שפתיים.”

ג'ורג רכן והוציא טופס מהמגרה, והעביר אל ראובן מעבר לשולחן. נדמה היה לראובן שראה חלק מקת אקדח במגרה. ג'ורג' סגר את המגרה במהירות.

ראובן התעלם מהטופס: "אני עדיין לא יודע אם אני מוכן להירשם. באתי רק להתרשם מהמקום, ומהאנשים.” תוך דיבור הוא העביר מבט חוקר על החדר.

זה היה חדר משרדי מהודר המתאים למנהל חברה גדולה. לא נעדר שם דבר מהסממנים של חברה מצליחה. כיסא מנהלים נוח עם משענת גבוהה שגמדה עוד יותר את ג'ורג' קטן הקומה. נדמה שג'ורג' נלחץ בין הכיסא הענק לשולחן כתיבה כבד ורחב לפניו. על השולחן לא היו כל מסמכים. לא היה זכר לסלסילות דואר נכנס, דואר יוצא. נראה שג'ורג' אדם מסודר מאד, או חשאי מאד. ראובן החליט שעליו לבדוק מה ג'ורג' מסתיר. על הרצפה היה שטיח רך מקיר לקיר, הקיר הימני כלל ארונות מסמכים גבוהים עם דלתות עץ מעוטרות בחריטה מסולסלת. מעליהם ארונות קטנים יותר בעלי דלתות זכוכית המכילים קלסרים. מאחורי ג'ורג' היה חלון המשקיף אל צמרות עצים שהגיעו לקומה השלישית בה נמצא המשרד.

ג'ורג', עדיין מביט בראובן בעין חשדנית, התחיל לתחקר אותו. הוא רצה לדעת איך בדיוק פגש את אסתי ועד כמה הוא מכיר אותה, הוא אפילו הגניב שאלה עד כמה הוא מכיר את חיים.

ראובן גילה עד מהרה מהו קו החקירה. ג'ורג' היה מעוניין לדעת את הדעות הפוליטיות שלו.

הוא התקומם על החוצפה בחקירה הבוטה, אך החליט 'לזרום' ולהציג דמות המתאימה לסוג הספרים שקרא קודם לכן.

"כן, אני מכיר את אסתי הרבה זמן, אך לא הכרות קרובה. את החבר שלה הכרתי דרכה, אך הוא לא ממש חבר שלי. נראה שהם נפרדו."

הצלופח קר הרוח, רק הנהן בראשו באדישות: "כן, חיים כבר לא בא 'לבית'."

בתוכו ראובן רתח. הצלופח לא הזכיר שאותו חבר מת, אך ראובן המשיך לזרום עם החקירה. זו בהחלט לא הייתה פחות מחקירת שתי וערב.

"אסתי כנראה ראתה את שמי במשרד התרגום, וכיוון שידעה שהשקפת עולמנו דומה, היא החליטה לשכור את שירותי כדי לתרגם את ספרה לאנגלית."

בתשובה לשאלה מאיפה הוא יודע כל כך טוב אנגלית, הוא סיפר על ילדותו בקליבלנד ארה"ב. הקטע הזה נתן לו הזדמנות לחזק את הדמות של אדם בעל השקפת העולם 'הנכונה'. הוא תיאר את הפעילות של הוריו בארגון ג'י סטריט בארה"ב. הוא ידע שזה דבר שאפשר לבדוק בקלות. הוריו היו ממש קיצוניים בדעותיהם, מה שהיווה חלק מהבעיות שלו במשפחה, עשוי לעזור לו כאן.

ג'ורג' רצה לדעת למה ראובן עלה לארץ. ראובן סיפר שהוא רצה לעזור לחבריו בארץ. תחילה חשב להזכיר בפרוש שבא לעזור לפלשתינים, אך הרגיש שאל לא להגזים, מחוץ לזאת אסור שינדב פרטים הניתנים לבדיקה בקלות.

נראה שהניח את דעתו של ג'ורג', כי זה קם ואמר שישמח לראות אותו משתלב בפעילויות של 'הבית'.

הפעם לחץ ג'ורג' את ידו בלבביות מזויפת, עם חיוך קטן שמתח את שפתיו הדקות עד כדי פס צר: “אני מקווה לראות אותך משתתף בפעילות של 'הבית' “

ראובן הרגיש עייפות מהולה במיאוס. למה הוא טרח להתעסק עם האנשים האלו. כל מה שהוא רצה זה לחזור לדירה הקטנה שלו ולהסתתר.

אסתי חיכתה לו מעבר לדלת ולקחה אותו לדירה במונית, מנדנדת לו כל הדרך שיסעו לבדיקות בבית חולים.

"אסתי, אני כבר הייתי בבתי חולים יותר זמן מ3 אנשים רגילים בני 70. אני צריך רק לנוח ולהתרחק מהאנשים מסוכנים כמו אלו השורצים בבית זכויות אדם.”

"מה אתה אומר? איזה אנשים מסוכנים? יש שם רק אנשים טובים.” אמרה מתקוממת על ההגדרה הזו. בשקט היא חשבה 'אני חשבתי שהוא גבר אינטלגנטי, אני לא מבינה איזה מין דעות משונות יש לו? '

והוסיפה: "אז אתה מפסיק לחקור מה קרה לחיים?”

"כן, ואני שוקל גם להפסיק את התרגום.” אמר ראובן בעייפות ונשכב על המיטה.

גל של רחמים שטף את אסתי: “אני מבינה. מר רוזנצוויג סיפר לי עד כמה קשה לך להיזכר בקרב הזה. זה גרם לך לטראומה לראות איך החיילים שלנו התנהגו. זו בדיוק הסיבה שחיים רוצה לפרסם את הספר. למען חיים, ולמען עם ישראל, אתה חייב לתרגם אותו.”

ולאחר מחשבה הוסיפה: "אומרים שדווקא העלאת האירועים, מרפא את הטראומה.”

ראובן הביט בה: “רוזנצוויג אמר? טוב, זה מה שאומרים, אך הסיבות היו הפוכות ממה שכתוב בספר שלך.”

הוא לא הוסיף שגם הפסיכיאטר שלו חזר ונתן לו אותה עצה כמו אסתי: “ספר על האירועים ותוציא זאת מהמערכת שלך.” אולי באמת הוא צריך להמשיך לתרגם, אך זה קשה.

ראובן התכסה בשמיכה עד מעל לראשו מנסה להסתתר מהכול.

אסתי התעלמה מהכיסא שליד השולחן והתיישבה לידו במיטה: "מה אנחנו נעשה?”

ראובן נאלץ להוריד את השמיכה. הוא התיישב וזז כדי לפנות לה מקום: "זו לא הבעיה שלנו.”

אסתי התעלמה מהמחווה וזזה קרוב יותר אליו, מפנה אליו את פניה כדי שיראה את שפתיה: "חיים בהחלט התנהג בצורה מוזרה לפני מותו. אנחנו חייבים לחקור מה גרם לכך, כדי להוריד את האפשרות שהוא נרצח.”

ראובן הנהן, אך שתק.

אסתי חיבקה אותו: “אנחנו חייבים לחיים לבדוק את העניין."

הייתה שתיקה ארוכה בעוד ראובן מנסה להבין את המסרים המבולבלים שהוא מקבל מאסתי.

לבסוף נאנח, מתפלא על עצמו איך הוא נותן לאסתי לגרור אותו לבצע דברים נגד רצונו: “בסדר, אני מוכן ללכת שוב לאותו מקום נורא ולהוכיח לך שמתחת לכל הדיבורים היפים על שלום וזכויות אדם, יש שם משהו מאיים ורע.”

אסתי הביטה בו. איזה אדם מסכן, מישהו שטף את מוחו בשטויות ימניות. איך הוא יכול לדבר על שלום וזכויות אדם בזלזול? עד עכשיו היא חשבה שהוא בחור אינטלגנטי. כמה פרצוף נאה יכול להטעות.