פיתרון הסכסוך הישראלי ערבי

1. מה אני רוצה

אני רוצה לחיות חיים חופשיים לפי דרכי.

מגזימים בערך השלום. נכון בהעדר שלום חיי מאוימים, אך גם במצב של שלום יש איומים רבים על חיי תאונות דרכים למשל הגובות יותר חיי אדם מהטרור, ואני יכול לנקוט בצעדים לצמצום האיום. עם זאת עבור שלום אני מוכן לוויתורים מפליגים. לחיות חיים חופשיים חשוב מכל שטח אדמה.

2. למה אני מוכן

אני מוכן לוותר על כל שטחה של ארץ ישראל מחוץ לפיסת ארץ קטנה, שם אוכל לחיות ללא איום על חיי או על החופש שלי. יש לי רק שני תנאים לפני שאני מוכן לכל ויתור:

• הוויתור חייב להיות כזה שייצב את מצב השלום גם בטווח הארוך.
• הוויתור לא יפגע באפשרות שלי לחיות חיים חופשיים לפי דרכי.

אם התשלום עבור זה הוא שיעקרו את כל היישובים מעבר לקו הירוק, אני מוכן. אם ירצו גם את שטחי השרון הנחוצים להם לממש את 'זכות השיבה' אני מוכן לעקור את כל תושבי תל-אביב ובנותיה וליישבם בנגב השומם, להשאיר את כל הבתים, המפעלים, הברכות, הג'קוזי – הכל. רק תנו לי לחיות בשלום.

אך האם ויתורים אלו אכן יתנו לי את השלום המיוחל? לדעתי אלו רק יקרבו את המלחמה הבאה.

3. מה דרוש לממש חיי חירות

כדי שאוכל לחיות בשלום ובחופש אני חייב שתהיה לי מדינה חופשית משלי. פינה קטנה שאוכל לקרוא לה מולדת. מדינה בה אוכל לחיות לפי דרכי ולא להיות מיעוט שבהכרח יהיה נרדף בסופו של דבר. זו הסיבה שהקימו את מדינת היהודים.

טבע האדם מכתיב חיים בקהילה – חיים במסגרת עם. רק במסגרת זו אוכל לממש את החירות לחיות לפי דרכי. החיים במסגרת עם מחייבים ויתורים אישיים של הפרט כדי לקבל יתרונות של חיים בקהילה. מי שלא מוכן לוויתורים אישיים אינו יכול להיות חלק מהעם. מוכנות לשמירת חוק, וכל חוק מגביל אותי בדרך כלשהי, היא ויתור. התחשבות באחרים – ויתור. הוויתור הקיצוני ביותר הוא הסתכנות באיבוד חיי תוך הגנה על המולדת. תמורת הוויתורים אני מקבל יתרונות הנובעים מוחיים במסגרת עם. עיקרם הוא שמירה על חיי, על ידי חברי לאותו עם מפני המתנכלים להם.

שמירה על מסגרת של עם מחייבת מספר תנאים בסיסיים:

עם חייב מדינה – הדבר המאפיין מכולם הוא הקשר לחבל ארץ. שטח שהוא שלו בלבד. שטח בר הגנה ומספיק גדול ועשיר כדי לקיים אותו. אי אפשר לחשוב על העם האנגלי בלי אנגליה, צרפתי בלי צרפת ואפילו העם היהודי היוצא דופן בין העמים דבק בירושלים כל ימי הגלות.

בני העם חייבים מכנה משותף גדול ככל האפשר - דת, היסטוריה, אופי לאומי, מנהגים, ומעל לכל סמלים משותפים, דגל, המנון, אתרים מאפיינים. אלו הדברים המאפיינים עם. מי שמותר על הסמלים המייחדים את העם, מותרים על קיום העם עצמו, ולכן מותרים על עצם היכולת שלהם לחיות בשלום ובחירות. הצרפתים לא יותרו על פריז ועל מגדל אייפל בתוכה, האמריקאים לא יותרו על ושינגטון או על פסל החירות בניו-יורק. אנו הישראליים, שזקוקים יותר מכולם לסמלים, לא יכולים להרשות לעצמנו לוותר על ירושלים העתיקה והכותל המערבי. חשובים לנו גם בית לחם וקבר רחל, חברון ומערת המכפלה ואולי היום גם תל-אביב הישנה.

העם היהודי היושב בישראל היום איבד ברובו את הדבק המאחד של הדת, אך עדיין שומר ברובו על משהו מהמסורת והמנהגים. ליהודים החילוניים בעם ישראל חשוב הקשר לארץ ישראל עוד יותר מאשר ליהודים הדתיים שבו, חשובים במיוחד הסמלים הלאומיים בהיעדר הדבק של הדת היהודית. חשוב לנו כפרטים בעם ישראל להיות קשורים לשטח אדמה זה, כדי להרגיש שהוא שלנו – הקשר של עם ישראל לירושלים (העתיקה) גדול מהקשר לתל-אביב למשל, ולכן אוותר בקלות רבה יותר על תל-אביב. הקשר של התושב החילוני לתל-אביב, גדול מהקשר שלו לישובים מעבר לקו הירוק, ולכן קל לו לוותר על ביתם של אחרים הגרים בחברון. מה עוד שנח לאדם לוותר על רכוש אחרים מאשר לוותר על ביתו שלו בתל-אביב.

אני צופה בקנאה במנהיגים הפלשתינים המבינים חשיבות הסמלים ומאפשרים לתושבי הגדה שאך לפני כמה עשרות שנים, שהם הרף עין במונחים של עם, לא היו שונים במאום מתושבי הארצות הערביות השכנות, להתגבש כעם. יש להם חבל ארץ, יש להם סמלים משותפים האופייניים רק להם, ויש להם מטרה משותפת. חבל שמטרה זו היא השמדת ישראל. עם ישראל בארץ ישראל לעומת זאת מתפורר. הזהות לחבלי ארצנו נחלשת. רבים טוענים ש "כדאי לוותר על שטחים בגלל סכנת החיים בהם!", "אין לנו קשר למקומות קדושים" "שטחים תמורת שלום", ומקטינים בכך את המכנה המשותף. מעידים על כך משפטים כמו: "אני מרגיש סימפתיה לעם הפלשתיני הכבוש יותר מאשר למתנחלים", "אני שונא את החרדים הפרימיטיביים", "שלום עכשיו! ובכל מחיר", "צריך לסתום פיות של הימין הקיצוני המשיחי", "עדיף לחיות בניו-יורק". במהלך עניינים זה יש לי הרגשה שגונבים לי את ישראל.

4. אז מה הפתרון?

כדי לתכנן פתרון לסכסוך חייבים תחילה לנתח את הבעיה משתי נקודות המבט, שלנו ושל הפלשתינים. הניתוח חייב לגלות מה רוצה כל צד, ולמה הוא מוכן להסכים. יש שתי אפשרויות:

1. הניתוח מגלה שיש בסיס משותף היכול לספק את שני הצדדים, גם אם לא יקבלו את כל מבוקשם יש מקום למשא ומתן.
2. הניתוח מגלה שאין בסיס משותף – חייבים למצוא דרכים לשנות את המצב.

נדמה לי שיש הסכמה רחבה שאין היום בסיס משותף היכול לספק את שני הצדדים. בעיקר משום שהמטרה של הפלשתינים היא להשמיד את ישראל, אם בכוח לפי רוב העם הפלשתיני (גם לפי סקרים שלהם עצמם), ואם על ידי פעולת הרחם של האם הפלסטינית. הפתרון חייב, אם כן, להתבסס על האפשרות השנייה.

5. דרכים לשנות את המצב הקיים

כדי לבחון את הדרכים האפשריות לשנוי המצב הקיים כך שיהיה בסיס משותף להסכם בעתיד, חייבים לבחון קודם כל מגמות מקומיות ועולמיות התומכות בשנוי הרצוי, וכאלו המתנגדות לו. הדרכים שיבחרו יהיו כאלו שיעודדו את המגמות התומכות וידכאו את אלו המתנגדות לכיוון השנוי הרצוי.