הדרך לשרוד במזרח התיכון

למה אני שואף בנושא מדינת ישראל? לשלום נוסח מדינות אירופה? או אולי רק לכך שאפשר יהיה ללכת לשוק בלי לחשוש מפיצוץ? לא השאיפות שלי גדולות מכך. אני רוצה להשתלב באזור מבחינה תרבותית כך שלא תהיה עילה למעשי איבה כלפי. כל שאיפה אחרת תביא בהכרח להתנגשות עתידית ברצון לעקור את המדינה המשונה שאינה שייכת למרחב.

איך עושים זאת? אולי על ידי השתלטות התרבות המערבית על עמי האזור – תרבות זו השתלטה על חלקים נרחבים של העולם. למה לא פה? אולי על ידי קבלת התרבות הערבית (כולל הדת המוסלמית הקשורה בה) אך האם לא נוותר על עצם קיומנו מתוך התבוללות זו? אני נוטה יותר ליצור תרבות אחרת, שתאפשר לי לחיות בכבוד ועם זאת תהיה בעלת נקודות השקה לנו ולעמי האזור.

נכון אלו לא שאיפות ראליות, בוודאי לא בעתיד הנראה לעין, אך כדאי להגדיר מה המטרה הסופית כדי שנוכל להעריך באיזו דרך ועד כמה אפשר להתקרב אליה.

ובינתיים?! בינתיים חייבים לנסות לשרוד, אך כדאי להעדיף את הפעולות שיקרבו אותנו למטרה הסופית על פעולות שרידות שירחיקו מטרה זו.

'התנתקות' הן פיזית והן תרבותית היא דרך בטוחה להרחיק אותנו מהמטרה של השתלבות באזור ולכן זו דרך פעולה גרועה. ויתור על חלקים מהתרבות המערבית ואימוץ חלקים של התרבות האזורית היא דרך טובה הן מבחינת יכולת השרידות (כפי שיוסבר מאוחר יותר כאשר נדון אילו חלקים יש לאמץ) והן מבחינת התקרבות לאזור. יש לטעמי חלקים רבים בתרבות המערבית שהייתי מותר עליהם ברצון, יש פחות חלקים בתרבות הערבית שאני מאמץ בשמחה, אך כרע במיעוטו אולי אוכל להסכים לוותר עליהם.

אדם פרטי יכול לבנות גדר גבוהה בגבול עם שכנו ולהתנתק מכל מגע עמו. אי אפשר לעשות זאת בין עמים שכנים. בייחוד כאלו החיים בשכנות כל כך צפופה. התנתקות מייצרת מראית עין של פתרון 'אנחנו כאן ואתם שם' אך היא בלתי מעשית לא פותרת שום דבר, ומרחיקה את המטרה הסופית.

טרנספר (שינוע אזרחים המרחיק עם משכנו) הוא הצעד ההגיוני למימוש התנתקות. אתה לא יכול להתנתק ולקבל אנשים של עם אחר כאזרחי מדינתך באותה נשימה. נכון טרנספר מביא להקלה בחיכוך המידי בין העמים, נכון מיעוטים גדולים יותר מידי מהווים סכנה, לכן אין לשלול דרך זו כצעד מוגבל ומשלים לצעדים אחרים, אך כצעד גורף הוא מביא להתנתקות ובעקבותיה להתרחקות מהמטרה של השתלבות באזור.

אנשים מתחלחלים מעצם השמעת המילה טרנספר בהקשר לערבים (פלשתינים או אזרחי ישראל במצהירים על עצמם כפלשתינים ופועלים בהתאם), כן אותם אנשים התומכים בהתלהבות בטרנספר של יהודים. צריך רק להעיר ששינוע אנשים בעל כורחם הומני בהרבה מהריגתם. בוודאי הומני גם מהסתכנות בכך שהם יצליחו ברצונם להרוג יהודים. אני נגד טרנספר גורף אם כי אין לי התנגדות לתיקונים כמו טרנספר של התנחלויות ולחץ להגירה של ערבים. פעולות אלו חייבות להיעשות בחכמה. לא היה זה חכם להחזיר (בכוח) את המתנחלים מעזה מסיבות רבות, אך לא מהסיבה של פגיעה באזרחים. מדינה יכולה, ולפעמים גם חייבת לפגוע במקצת מהאזרחים כדי לשפר את מצב האזרחים כולם.

אין זה חכם להסכים לקיום אזרחים הפועלים נגד המדינה (אזרחים ערביים רבים למשל פעילי המפלגה האיסלמית, ואפילו יהודי 'נטורה קרתה' שגם הם אינם מכירים במדינה ופועלים נגדה.)

הסכנה הגדולה ביותר של התנתקות הן בצעדי טרנספר (לשני הכיוונים) והן בהקמת חומה, היא בהלך המחשבה הנוגד השתלבות באזור ולכן מהווה פצצת זמן לעימות הבא.

עמים שכנים חולקים מקורות מים, חייבים לשתף פעולה למניעת מגפות, חייבים להלחם באותם איתני הטבע, ובעיקר אין לעולם משטרה חזקה מספיק שתדאג לשמירת החוק במדינה שכנה. אין גם כל כך הרבה חוקים המסדירים יחסים בין עמים. כל עם יכול להחליט להשתמש בצבאו ולהתקיף את שכנו, בעיקר אם הוא חושב שהוא יכול לנצח. צריך להנמיך את הרצון הזה. איך? לא על ידי הקלישאות של אנשים החושבים שאם מצבם הכלכלי של השכנים יהיה טוב 'שיהיה להם מה להפסיד' אז לא יהיה להם רצון לתקוף. הנחות שהוכחו כבלתי נכונות. דווקא המבוססים והמלומדים הם יוצרי השנאה והרצון לתקוף. זוכרים את 'אוסמה בין לדן' הוא מיליונר!

אין להתבלבל בין אלו הגורמים לשנאה לבין אותם עניים ונבערים המשמשים ככלי הרצח בידיהם.

יש את דרך ההרתעה, המקל, והתמורה, הגזר, שיכולים לעזור לנו לשרוד, ויש דרכים נוספות, פסיכולוגיות/תרבותיות המנמיכות את הלהבה.

אסור לוותר על אחת מהדרכים האלו.

לפני שנדון על פתרון אפשרי לשרידות מדינת ישראל במזרח התיכון העוין חייבים לדון על שלושה נושאים מרכזיים הקובעים את יכולתנו לשרוד.

מגמות אמצעים ונחישות:

המגמה של התרופפות הזדהות האזרחים עם המדינה מביאה בין השאר לכך שלא מפעילים את ארסנל האמצעים העומדים לרשותנו. כפי שיודע כל כלכלן אמצעים שאינם מופעלים כאילו אינם קיימים ולכן כוחנו בפועל חלש בהרבה מהיכולת המוצגת על הנייר, ולא יספיק להביא לשנוי מגמות ההכרחי לפתרון.

זו הסיבה שאני רואה את התרופפות ההזדהות עם המדינה – חוסר פטריוטיות – כסכנה הגדולה ביותר לקיומנו כאן.

מגמות עולמיות ואזוריות:

לאורך כל ההיסטוריה האנושית היו זרמי מגמות שלעתים סתרו זו את זו, היו מנהיגים שזרזו מגמה אחת ודכאו אחרת והביאו בכך לשנוי היסטורי.

הפתרון שאציג מבוסס לא מעט על אותו תהליך של חיזוק מגמות העוזרות לנו ועצירה של המסכנות אותנו.

ארסנל אמצעים העומדים לרשותנו:

נהוג לומר שיש לנו צבא חזק. אני לא מסכים עם דעה שטחית זו. חוזקו של הצבא נמדד בראש ובראשונה במוכנות להשתמש בו. צבא ישראל מוגבל על ידי רפיסות המנהיגים, ודעת קהל (מוכוונת תקשורת) שאינה מוכנה לקרבנות. כאן יש לאויבנו יתרון גדול בשל ההקרבה והנחישות שלהם. הם מכים בכל כוחם וללא שום עכבות ושקולים של 'להראות טוב'. גם כאשר יש רצון להפעיל את הצבא, כוחו מוגבל בכמות הלוחמים ממש שהוא יכול להביא לשדה הקרב. גם כאן יש לאויבנו יתרון ביכולתם להביא אלינו חלק גדול יותר של הכוח הלוחם שלהם בגלל שיטת הטרור בה הם נוקטים, שהוא סוג של לוחמת גרילה בו הלוחמים מאורגנים בקבוצות קטנות (לרוב לוחם בודד) ולכן צריכים פחות חיילי שרותים. שיטה זו גם מאפשרת עדיפות נקודתית של כוח. סוג לוחמה זה פוגע ישירות באזרחים שצבא קונבנציונלי אמור להרחיקם משדה הקרב. כלי נשק שפותחו למלחמה בין צבאות אינם מתאימים למלחמה המשלבת פיגועי טרור עם תחכום תקשורתי.

הלך מחשבה של הפרט והקהילה אצלנו, בסביבתנו ובעולם:

כשהתגייסתי לצבא בליתי שבועיים בבסיס הקליטה בבחינות לקורס טיס. לידי שכב בחור ציפלון שלימד אותי לקח חשוב. מתברר שהבחור בא משכונת עוני בדרום ת"א והיה צריך לעמוד בפני בחורים חזקים ממנו. הוא לימד אותי: "מספיק שתתן סטירה חזקה, אבל בכל הכוח ובלי להתחשב." הלקח ידוע לכל אבא, תגובה מידית ומידתית חוסכת צורך באמצעים חמורים יותר בעתיד. זו דוגמה להלך מחשבה.

איך אפשר לפתור את הבעיה:

אני לא טוען שאין בעיות בלתי פתירות, אך לבעיה של ההשלמה של הערבים עם נוכחותנו כאן, לפחות ברמה שלא תביא אותם לעשות מאמצים מיוחדים להרוג אותי, יש סיכוי.

למדתי מניסיוני שאם אין פתרון הנראה לעין כדאי לפעול לשנוי הנסיבות כך שיהיה סיכוי טוב יותר לפתרון בעתיד. ניסיון העמים מוכיח שבעיות שנראו כבלתי פתירות בין עמים, כמו למשל האיבה בין גרמניה לצרפת, שהיא בעיה לא ישנה במונחים היסטוריים, נפתרות בסופו של דבר מכוח מגמות שנוי מדיני, תרבותי. נכון שבעיות חדשות צצות. הלו הברברים הגלים והגרמנים – אבות האומות האלו, שיתפו פעולה יפה מאד כאשר שטפו את רומא האיבה המרה התחילה רק מאוחר יותר.

לא מצאתי בעיות רבות שאין להן פתרון. למעשה בכל ניסיוני כמפתח – שמובנו 'יוצר משהו חדש' או 'פותר בעיות שלא נפתרו עד כה' – מצאתי תמיד פתרון לבעיות גם כאלו שהוגדרו כבלתי פתירות.

חשוב להבין שגם אם בעיות כאלו נראות כבלתי פתירות לנצח, כדאי לגלות עניין בדרכים לפחות להתקרב לפתרון הרצוי.

יש כאן מירוץ בין הרצון של הערבים להרוג אותי, לבין ההצלחה שלי לגרום לכך שהם יותרו על הרעיון. כל 'רץ' במירוץ זה נעזר ברוח גבית של מגמה שונה. לכן אחד מהדרכים לנצח במירוץ היא לחזק את המגמה העוזרת לי לרוץ, ולהחליש את זו העוזרת לערבי הרץ אחרי עם סכין שלופה.

עד שנצליח לשנות מגמות אלו כדאי ללבוש את שכפ"ץ ההרתעה.

הערבי יטמון את הסכין רק אם הרצון שלו להרוג אותי לא יהיה בראש סדר העדיפויות שלו.

כאשר הערבים יראו בנו רק אויבים כמו אחיהם הערבים האחרים בארץ השכנה, נדע שהצלחנו להשתלב באזור.

השתלבות באזור זה הפתרון הרצוי כל עוד לא השתנו המגמות במזרח התיכון לשלום בדוגמה האירופית

אם יוצאים מההנחה שמטרות שמאל וימין (ללא השוליים הקיצוניים) זהות. כולם רוצים שלום ובטחון. עומדת השאלה מה גורם לשוני בטקטיקות?

ההבדל היסודי בין שמאל לימין הוא במינון של היחס בין הפרט למדינה. אני חושב שצריך למצוא את האיזון הנכון בין שניהם, והאיזון הנכון בתקופה זו נוטה יותר לטובת המדינה והעם שעדיין לא התגבשה זהותה ונמצאת באזור של מדינות ועמים נוספים שעדיין לא התגבשו. אל לנו לשכוח שטובתנו האישית דורשת שנתאגד במדינה, ועכשיו הזמן לחזקה. הרי לא נרצה לחזור למצב בו לא תהיה לנו מדינה בה אנו ריבונים ותמיד נהיה בסכנה ובהשפלה. אפילו אני, שנולדתי כאן ולא חזיתי השפלה, מבין עד כמה אני מוכן לתת כדי שלא יוכלו לקרוא לי 'יהודי מלוכלך'.

איני שייך לימין מבחינה פוליטית. אני מוכן גם להחזיר את תל-אביב אם בזאת יבוא שלום, אני תומך בזכויות אזרח, אך מסתכל על כך בצורה רחבה. לאזרח יתרונות רבים בגלל ההתארגנות במדינה והוא חייב 'לשלם את המס' על כך, בחובותיו למדינה. אזרח שאינו משתתף בחובות, שירות בצבא, תשלום מסים או סתם ציות לחוק, פוגע בי. הגנה על 'זכויות הפרט' חייבת לקחת בחשבון בראש ובראשונה הגנה עלי, הפרט שיכול להיפגע מהגנת יתר על פרט אחר.

רבות מעמדותיי מצדיקות את עמדות הימין פשוט מפני שהן נכונות יותר לשעה זו, מעמדות השמאל.

הימין מעדיף את טובת המדינה על טובת הפרט הבודד. דוברי הימין מדברים על 'אהבת מולדת', 'הקרבה אישית', 'חיזוק המדינה', 'זהות יהודית'. כל אלו חשובים במיוחד למצב האומה בזמנים אלו.

השמאל מעדיף את טובת הפרט הבודד על טובת המדינה. השמאל מקבל במידה רבה ערכי התרבות המערבית וחושב את הימין לפרימיטיבי ומפגר, לעומת הדעות הליברליות הנאורות שלו. הוא אכן צודק במידת מה. הרבה יותר נחמד ומתקדם להיות ליברלי, אם כי יש אנשים שיכולים ליהנות גם ממחשבה מעמיקה והגיון ולהתנגד לשטיפת מוח רגשית. הרבה יותר קל להיות נאור ולרחם על החלשים, מלהתחזק ולהדק את השורות כדי לשרוד. אך האם אנו יכולים להרשות לעצמנו זאת במזרח התיכון?

הביטוי העיקרי של תרבות המערב קיים בתקשורת האלקטרונית והכתובה. תרבות זו מדגישה את זכויות הפרט מול השלטון. מגמה זו מודגשת עוד יותר בשל אופי המדיה הטלוויזיונית, שמעצם טיבעה מעדיפה את הפרט - המובן, המצטלם היטב על טובת מדינה ללא גוף שאפשר לצלם. מעצם טיבעה היא מעדיפה ססמאות על דיון מעמיק הדורש זמן ומאמץ מוחשבתי. למעשה בעידוד שיטת הפרסומות הטלוויזיה פונה לרגש ולא להגיון, ובהצלחה רבה. דוברי השמאל מדברים על 'זכויות הפרט', 'זכויות הנאשם', 'איכות חיים של הפרט' ולא על מה שהפרט חייב למדינה, שהיא בעצם סכום כל הפרטים האחרים, וגם לא על ההשלכות של הגנת יתר על הנאשמים תוך פגיעה בכלל שעבורו יצרו את החוקים מלכתחילה, ואפילו לא פגיעה בקרבן שאינו עומד למשפט באור הזרקורים. על פני השטח נראה שהשמאל מוכן לפשרות יותר מהימין, אך האם זה באמת המצב? אולי השמאל מוכן לוותר רק על מה שפחות חשוב לו? האם השמאל מוכן לוותר על תל-אביב לצאת מהבית שלו, נניח לשטח ליד שדרות ושם לגור בקרוילות? אם כך יעשה, רצועה עזה תתרחב מאל עריש עד נתניה, ומיליון הפלשתינים יגורו בתל-אביב רבתי בבתים טובים ולא ירצו עוד מלחמה לפי תפישת השמאל.

כמובן שלא!

השמאל התל אביבי מוכן לוותר על ירושלים. כלומר על בתים של אחרים. בייחוד אחרים שהם לא חשים הזדהות אתם כמו החרדים והמתנחלים (שלפעמים נקשרים בתודעה כגוף אחד) שהשניאו עצמם לא מעט, אך גם סבלו מהשמצות פרועות של פוליטיקאים מהשמאל ובייחוד של התקשורת.

ההיגיון שלי אומר שיש להעדיף את ירושלים, בייחוד ירושלים העתיקה, משום שהיא קשורה באופן אמיץ לעם היהודי שעבורו קמה מדינת ישראל.גם ההיגיון הפוליטי אומר שיש להחזיק 'בנכס' חשוב כירושלים והר הבית בעיקר. שליטה על נכס זה מאפשרת כוח מיקוח בעולם הדתי מוסלמי של המזרח התיכון ואף בעולם הדתי האירופי נוצרי. העולמות הדתיים (בייחוד המוסלמים אך גם הנוצרים) עדיין חזקים גם לעומת העולם החילוני החדש.

כמובן החזקה ב- 'נכס' בלי שימוש בו אינה מועילה. 'נכס' כזה הוא צה"ל חזק שחוזקו לא בא לידי ביטוי בגלל הגבלות שימוש בו, וההשקעה הגדולה בו, המעיקה על המדינה, בו אינה מביאה את הפרות הרצויים.

גם 'נכס' הכלכלה החזקה לא בא לידי ביטוי ביכולת השרידות שלנו באזור זה, כאשר לא משתמשים בו להשגת הישגים. כאשר מדברים על 'נכס' דתי כמו הר- הבית חייבים למצוא את הדרכים להשתמש בו לטובתנו. המדיניות של כל הממשלות הקודמות, מתאימה אולי לאירופה של ימנו, אך גורמת לנו להיגרר אחר האירועים בפוליטיקה התוססת של מזרח תיכון בו מדינות חדשות ודתות חדשות/ישנות מנסות לכבוש שליטה. גם אירופה של המאה ה 17 וה 18 כאשר המדינות התגבשו הייתה סוערת מבחינה פוליטית עם מלחמות דת ומדינה בדומה למצב היום במזרח התיכון. אנגליה הפכה למדינה לאומית במידה רבה בעקבות שימוש נבון בממסד הדתי והקמת מרכז דתי/לאומי של הכנסייה האנגליקנית שנקרעה על ידי הנרי השמיני מהשפעת הוותיקן. ההרגשה שלי, ודומני שזו ההרגשה של רוב העם, היא שיש לתקן את כל מערכות החיים שלנו. אך בראש ובראשונה, עלינו לשרוד במזרח התיכון.

כדי לשרוד חייבים :

• לחזק את הזהות של העם עם המדינה, למעשה לעבות ולחזק את 'קורי העכביש' המחזיקים את העם היהודי במדינת ישראל.
• לחזק את 'הנכסים' של המדינה ולמצוא את הדרכים להשתמש בהם להיטיב את מעמדנו במזרח התיכון.

אין זה הזמן הנכון להתנהג באמות המידה של אירופה המיוצבת, וכדאי שנלמד משכננו המתוחכמים מאיתנו איך להשיג מדרך רגל יציב במזרח התיכון. שלב ראשון בתכנון אסטרטגיה שתאפשר שרידות ישראל במזרח התיכון הוא להכיר במציאות. חייבים להודות שיש מדינת חמאס בעזה, ומדינת פתח בגדה. למדינות אלו יש את כל המרכיבים להגדרת מדינה:

• מוסדות ממשל, נשיא ממשלה פרלמנט, הקובעים חוקים משלהם ואוכפים אותם על האזרחים על ידי כוחות שיטור וצבא.
• מדיניות פנים עצמאית הכוללת חינוך, דת, עיתונות ושאר מוסדות אזרחיים.
• מדיניות חוץ ובטחון על ידי נציגים דיפלומטיים שאפילו מקבלים הכרה על ידי רוב מדינות העולם.

שתי מדינות אלו אינן מגדירות עצמן כמדינות בעיקר מהסיבות הבאות:

1. אין הם יכולים להגדיר עצמם כמדינה בעלת גבולות ואחריות כי בכך הם פוגעים ביכולת וברצון שלהם להשמיד את ישראל. 'זכות השיבה' למשל היא תרוץ למלחמה עד השמדת ישראל ולא הרצון לעזור לפליטים שהם לא אפשרו להם להיקלט בארצותיהם בדיוק מסיבה זו.
2. נח למנהיגיהם להצטייר כלוחמי עצמאות המקבלים את אהדת העולם המערבי.
3. אך בעיקר כי הם רואים עצמם כחלק מהאומה הערבית – האומה, ולא כמדינה עצמאית.

רוב רובם של האזרחים וכל המנהיגים רואים עצמם כחלק מהאומה הערבית (האומה) ולא רואים עצמם כבני עם שונה מאחיהם בירדן, סוריה, עיראק, סעודיה ובארצות ערביות אחרות באזור שקמו על ידי החלטות שרירותיות של האימפריה הבריטית והצרפתית ששלטו באזור לפני כמה עשורי שנים (זמן קצר במונחי עם ומדינה). בחלק ממדינות אלו מתפתחת לאומיות עצמאית מסוימת. השליטים וחלק מאזרחיהן מבדלים עצמם מהאחרים, אך המאחד את מדינות אלו רב על המפריד, למעשה בכל מדינות ערב, אולי למעט טורקיה ואיראן, יש תושבים בעלי זהות גדולה בהרבה מהזהות בין תושבי ארצות אירופה המאוחדת.

יש זהות ב:

• דת - שבשונה מדתות אחרות, הדת המוסלמית מוגדרת גם כלאום. רוב האזרחים (בשונה מחלק מהשליטים) אינם רוצים בהפרדת הדת מהמדינה. חלק ניכר מהאזרחים אף רוצה בשליטת הדת על המדינה (השריעה).
• שפה - יש אמנם דיאלקטים שונים אך אלו קרובים יותר מאשר דיאלקטים של השפה הסינית.
• תרבות – התרבות (הקובעת גם ערכים) מוכתבת ברובה על ידי הדת.
• מוצא היסטורי (משבטים בערב הסעודית).
• קשרי משפחה של האזרחים.

המלחמות בין המדינות הערביות הן יותר סכסוכים במשפחה מאשר סכסוכים בין מדינות שונות, כמו כל סכסוך משפחתי, המלחמה יכולה להיות אכזרית ואלימה יותר מסכסוכים עם זרים.

חייבים להכיר בעובדה שרוב בני האומה הערבית באזור, כולל חלק גדול מהערבים החיים בישראל, רואים עצמם כבני אומה אחת, ורואים את המזרח התיכון כולו כחלק מארצם (דיר א סלאם).

במדינות הערביות, מצריים וירדן, השליטים חתמו על חוזה שלום עם ישראל. רוב המדינות ורוב רובם של האזרחים, כולל אלו שבמצרים וירדן ואפילו חלק מאזרחי ישראל הערביים, רוצים בהשמדתה של ישראל ורואים חובה להלחם בנו בכל פעם שהם חושבים שבכוחם לעשות זאת.

1. דרך אפשרית לשרוד

מכל האמור לעיל ומתוך ניסיוננו רב השנים ביוזמות שלום למיניהן שתוצאותיהן היו תמיד החלשת ישראל וקרוב הערבים למטרה של השמדת ישראל, חייבים להסיק מסקנות ולנקוט אמצעים קצרי טווח שיאפשרו לשרוד עד שהמצב ישתנה, ומדיניות ארוכת טווח המיועדת לשנות את המצב.

צעדים לנקיטה בטווח המידי:

הכרה במציאות

עלינו להכיר במציאות ולהפסיק להשלות עצמנו שהערכים שלנו הם גם הערכים של הערבים. בשלב זה כאשר מדובר על הערבים הדתיים, ואלו רוב רובם כאמור, הם אינם יכולים להכיר בישראל. הם יכולים לחתום על חוזה שלום זמניים מתוך כורח או נוחיות אך תמיד יחזרו לנסות להשמיד את ישראל אם תהיה להם הזדמנות לכך.

הגנת על אזרחי המדינה

הגנה על אזרחי המדינה כוללת התנתקות אמתית והגנה על אזרחי המדינה בכל אמצעי. במסגרת זו עלינו להכריז תחילה על רצועת עזה כמדינת אויב עם כל הכרוך בכך:

• סגירת גבולות.
• הפסקת כל הספקת מוצרים.
• אי מתן זכויות משפטיות.
• מלחמה מלאה שאינה בהכרח דורשת כיבוש.

בדרך זו גם ייווצר לחץ על הערבים בגדה שיחששו מהכרזה דומה ואולי גם מיתון הלחימה מרצועת עזה אם מחוסר יכולת ואם מתקוה לשנוי המצב.

חיזוק הזהות בין האזרחים למדינה

עלינו לחזק את זהות העם היהודי בישראל עם המדינה (פטריוטיות) גם אם זה דורש ויתורים מתחייבים בערכים 'ליברליים' כמו:

• העדפת זכויות אזרח, מה שנקרא בטעות בשם ערכים דמוקרטיים, על חובותיו.
• שוויון בהתייחסות לזרים גם אם הם אויבים.
• זלזול בסמלי המדינה והעם. חשיבות סמלים מובנת לכל ליברל כאשר הוא מתייחס לסמלים מסחריים (אייקון), ואינו מובנת לו כאשר מדובר בסמלים של המדינה אם כי בדיוק כמו 'האייקון' המסחרי, תפקידם של הסמלים לחזק את זהות האזרחים לעמם ולמדינתם.

חיזוק המדינה על ידי הפיכתה למקום שטוב לחיות בה:

• חינוך למצוינות (אור לגויים) והתנגדות לבינוניות (התנגדות להורדת רף הדרישות בטענה שזו עזרה לחלשים.)
• עדכון המשטר הדמוקרטי על ידי הכרה ברשות התקשורת והגדרת הסמכויות של כל הרשויות והדרך בה הן מאזנות אחת את השנייה.
• טיפול בשחיתות השלטונית (הון – שלטון – תקשורת – משפט) שתביא אנשים טובים שיעדיפו טובת המדינה על טובתם הפרטית, לשלטון.
• הרחבת בסיס הנושאים בעול חובות למדינה (כולם)
• הקטנת הפערים הכלכליים (והאזרחיים) בעיקר על ידי לחימה בזכויות יתר ובהתעשרות על חשבון המדינה.
• חלוקת משאבים שתשקף מדיניות זו (יותר לחינוך פחות לצבא שיאלץ למצוא פתרונות זולים יותר כלכלית.)
• עידוד הרחבת הרוב היהודי במדינה.

2. מדיניות ארוכת טווח

מדיניות לטווח ארוך חייבת להישען על חיזוק מגמות רצויות והחלשת מגמות מתנגדות. המגמה שיש להחליש היא מגמה של עליית התרבות המוסלמית. זו מגמה שלא מאשרת למדינת ישראל הנתפסת כקוץ תרבות המערב בבשר המוסלמים, לשרוד. מולה שיש לחזק היא המגמה של גלובליזציה של תרבות המערב המחלישה את הדתות, מפרידה את הדת מהמדינה ובעיקר מנחילה ערכים דומים לכול. לצערנו הסמנים מראים שהתרבות המוסלמית נחושה ומתחזקת מול תרבות מערבית, שאזרחיה המפונקים אבדו את הנחישות להלחם (ואולי גם למסור את נפשם) על תרבותם. הערכים 'הליברלים' היפים של 'שלום בכל מחיר' ('תעשו אהבה ולא מלחמה'), 'ערך חיי אדם מעל לכל', 'סובלנות גם לאויבים', 'סימפתיה לחלשים' ובעיקר החלשת המדינה מול האזרח, מחלישים עוד יותר את תרבות המערב מול המוסלמים.

החלשת המגמה המוסלמית כוללת:

אימוץ מדיניות התערבות בסכסוכים הערביים ואולי הקצנתם, כך שמצד אחד יהיה עליהם להתחשב בנו ואולי לחבור כדי למגר את אויביהם ומצד שני הם יותשו במלחמות פנימיות. לשם כך עלינו להשתמש 'בנכסים' שיש לנו: צבא, כלכלה, ובעיקר המקומות הקדושים למוסלמים. לשם שינוי מדיניות הבידול מהעולם הערבי שנקטו כל ממשלות העבר ('הם שם ואנו כאן', 'אנו לא מתערבים בענייני מדינה זרה'), חייבים 'לשנות דיסקט', גם אם ההתערבות כוללת פחות רגישות לחיי אדם ולשבויים (רגישות הנחשבת כאן לחולשה ומביאה ליותר נזק), הפרת הסכמים, או נחישות אכזרית כנהוג באזור, כי בנפשנו הדבר.

הגברת מגמת הגלובליזציה אפשרית על ידי:

תמיכה כלכלית, הגנתית, ובעיקר תקשורתית ופרסומית בכל סממנים של נטייה מערבית בחברה המוסלמית, למשל זכויות האישה, זכויות הפרט, רווחה כלכלית, חינוך מדעי והנחלת ערכי המערב, אך לא בסממנים ראוותניים שיאפשרו למוסלמים לנגח את אלו הנוטים למערב הסכנה של כל משטר דיקטטורי היא התקשורת החופשית (בעיקר האינטרנט), יש לנצל את הכלים הפרסומיים האלו על ידי השקעה גדולה בתעמולה.

החלשת תדמית ישראל כחוד החנית של תרבות המערב

בנוסף לצעדים של החלשת המגמה של עליית האסלאם יש לעשות צעדים שיחלישו את תדמית הזהות של ישראל עם התרבות המערבית, כך שלא כל עוצמת ההתנגשות בין התרבויות תתנפץ עלינו. זאת אפשר על ידי בידולנו מאותם חלקים המרגיזים במיוחד בתרבות המערבית על ידי צעדים כמו:

• חיזוק ערכי היהדות (שהם המקור גם לערכי המוסלמים), תוך רפורמה מודרנית בחוקי הדת (מה שעשו החכמים בכל הדורות חוץ מדורנו) כדי לקרב את החילוניים למסורת ולמנהגים היהודיים.
• החלשת סממנים ראוותניים של התרבות המערבית המדגישים הצלחה כלכלית ופרסום – למשל דוגמנית הנחשבת חשובה יותר מבעל פרס נובל.
• לימוד השפה, התרבות והמנהגים של הערבים, ואולי גם אימוץ חלק מהם, כמו הכנסת האורחים.

3. הערכה לאפשרות מימוש הפתרון

הסיכוי לממש מדיניות כזו אפסי הן בשל רמת המחזיקים בעמדות כוח ומידת מחויבותם למדינת ישראל מעבר לטובתם האישית, והן בשל הצורך 'להחליף דיסקט' - שנוי כל כך נדיר.

אי לכך הערכתי היא שמדינת ישראל לא תשפיע על מאזן הכוחות במלחמת התרבויות ורבים הסיכויים שהיא תושמד.