עצם הדרישה שעל ישראל לשלם עבור שלום עם הערבים מראה שאין לערבים כל רצון לשלום והם רואים הסכמה לשלום אתנו כוויתור המוחייב ויתור דומה מצידנו. שלום הוא מצב שאמור להיות טוב לשני הצדדים באותה מידה אחרי שהסכימו על שאר הנושאים המהותיים. אם השלום לא חשוב לערבים כשלעצמו סימן שאינם רוצים בשלום.
השאלה היא מה הם כן רוצים, אם לא שלום?
התשובה הברורה, והם אינם מסתירים אותה במיוחד. הם רוצים בחיסול המדינה היהודית, מדינת ישראל. זה ברור הן מתוך מעשיהם והן מהצהרותיהם. לפעמים הם מצהירים בכך בפומבי, בעיקר כאשר הם מדברים ערבית לעמיהם, ולפעמים מסתירים זאת בקודים שישמעו טוב יותר על ידי דעת הקהל המערבית.
דרישת 'זכות השיבה' של הערבים בהמוניהם לתחומי המדינה, כמו גם דרישה לבטל את זכות יהודים לעלות לישראל, היא קוד לחיסול מדינת ישראל על ידי יצירת רוב ערבי שישתמש בזכותו הדמוקרטית להשתלטות על המדינה.
ערביי ארץ ישראל, שאף הם קוראים לעצמם 'פלשתינים' כדי לבדל עצמם מהישראלים, משתמשים אף הם בקודים המסתירים למוחצה את כוונותיהם האמתיות. בשם הדמוקרטיה, הם רוצים הגדרה של 'ארץ כל תושביה' ובזאת מבליעים את אי הכרתם 'בעם יהודי' יש רק 'אזרחים ישראלים'. לשיטתם האזרחים הערבים הם התושבים המקוריים של ארץ זו המוכנים מכסימום 'לסבול' את המהגרים היהודים שבאו זה עתה כאזרחים. בהזדמנות הראשונה הם יחזרו בהם מהנדיבות המופלאה הזו ויגרשו את 'המהגרים היהודים הבלתי חוקיים'.
קוד אחר הוא 'שוויון זכויות' – קוד המתאים לשפת 'הפוליטיקל קורקט' המערבית ונמכר היטב גם בשמאל הישראלי. 'שוויון הזכויות' הזה אינו כרוך גם 'בשוויון חובות' או אפילו בהשתייכות ללאום הישראלי. הדבר מתבטא באי נאמנות למדינה, אי הכרה בסמליה, כמו הדגל וההמנון, ובחגיה הלאומיים כמו יום העצמאות.
קוד נוסף הוא 'אוטונומיה תרבותית' ערבית שמקנה זכויות יתר לערבים.
ערביי ישראל הם מיעוט שאינו מכיר ברוב. הם מיעוט המשייך עצמו לעם הנלחם במדינתם ואינו מכיר בזכות הרוב לשייך עצמו לעם אחר.
No comments:
Post a Comment