סיבת הכישלון
הסברה בעולם של המאה עשרים ואחת היא כלי נשק לא פחות חשוב מהטנק (לדעתי יותר חשוב). אסור להזניח כלי נשק זה ויש לרכוש אותו בעדיפות על רכישת מטוסי קרב.
אחת הסיבות המרכזיות לכישלון ההסברה הישראלית וההצלחה של ההסברה הערבית היא שההסברה הערבית מביאה סיפורים, בעוד שההסברה הישראלית, במידה והיא קיימת בכלל, פונה אל ההיגיון.
השקיקה של כל אדם לסיפור נובעת מצורך אנושי עמוק. הצורך בחויה רגשית אישית.
בניסוח של ז'אן אנואי: "הבדיון מעניק לחיים את צורתם".
הסיפורים נוצלו ככלי להשפעה עוד בימי קדם, וקבלו משנה כוח בעידן הטלוויזיה והפרסום.
קשה לאנשים לתפוש רעיונות מופשטים. קשה להם לתפוש עובדות כלליות. תנו להם סיפור אנושי של אנשים שהם יכולים לזהות ולהזדהות עימם.
היום בעידן הצונמי של האינפורמציה השוטף כל אחד, חשוב עוד יותר שהסיפור יהיה מעניין ויוצא דופן כדי שיבלוט על רקע אלפי הסיפורים האחרים וכדי שיישאר בזיכרון מספיק זמן כדי להשפיע.
סיפור כזה היה סיפורו של הילד הערבי שמת על ידי אש החיילים הישראלים חסרי הרחמים, בזרועות אביו המגוננות.
סיפור זה הופיע בכל כלי התקשורת של העולם המערבי ללא תגובה של ישראל, 'הבודקת את האמת', רק כדי להודיע, מאוחר מידי, 'שאין הוכחה חותכת לכך שהנער נפגע על ידי הישראלים'. לסיפור כזה הייתה תהודה גדולה בדעת הקהל.
את מי מעניין ניתוח שכלתני של זויות ירי, מול סיפור כאבו של האב שבנו מת בזרועותיו?
נוהגים לומר שעל ישראל מוטלת החובה לדיווח אמת כדי לשמור על אמינותה. המציאות היא שדווקא אמינות ישראל קטנה מהאמינות שדעת הקהל נותנת לערבים.
סיפור אחד טוב מאלף עובדות.
מה לעשות
נכון, לערבים יתרון גדול בכך שאינם מוחויבים לאמת. יתרון שמאפשר להם להוציא את הסיפור המעניין והמרגש ללא קשר לאמת או במקרה הטוב, סיפור שהאמת מעוטרת בפנטזיות של אלף לילה ולילה.
הסיפורים של הערבים מקבלים משנה תנופה בגלל שהם מוחזקים את הדעות האנטישמיות שטבועות בתרבות הנוצרית. מה לעשות, כך מוח האדם בנוי.
כדי להתחרות בסיפורים הערבים חייבים לספר סיפורים אישיים ומרגשים וכאלו יש רבים גם ללא הזדקקות לשקר.
יש לנו סופרים לא פחות מוכשרים משיש לערבים, תנו להם להציף את התקשורת המערבית בסיפורים אישיים ומרגשים, סיפורים חיוביים יוצאי דופן על התנהגות הישראלים, וסיפורים שליליים ופרטניים על הערבים המתנהגים התנהגות הנוגדת את ערכי התרבות המערבית.
היו יוזמים סיפורים ולא מגיבים!
אך עם זאת אין להשאיר ללא תגובה סיפור ערבי. חייבים לבוא מיידית בסיפור קיצוני הפוך המזים את הסיפור הערבי. כך מיד ללא בדיקה תוך הסתמכות על התרבות והאופי שלנו מול התרבות והאופי הערבי. בדרך זו הסיפור הערבי לא יתקבל ללא ערעור.
אם הפרטים יתבררו מאוחר יותר כבלתי נכונים, האפקט הראשוני החשוב נעשה, לא כולם קוראים או בכלל מתעניינים בסיפורים לאחר זמנם.
צריך להשתמש ביכולות המודיעין הטוב שלנו כדי למצוא סיפורים אישיים חיוביים (עלינו) ושליליים (על הערבים), צריך להשתמש בכישרונות אנשי המדיה שלנו לכתוב ולהפיץ את הסיפורים ובמימון נדיב של המדינה. צריך ליזום משפטים בין לאומיים למפרי זכויות האדם הערבים, הן לחבריהם הערבים והן לנו.
הסיפור חייב להיות אישי, נוגד לתרבות המערבית ויוצא דופן במושגים מערביים.
יש נושאים רבים המשמשים בסיס לסיפורים כאלו:
- מעשי הלינץ' האכזריים והתעללות בגופות לישראלים ולערבים המתנגדים לפורעי הלינץ'.
- החיים של הנשים הערביות בבית ובחוץ. חוסר הזכויות ההתעללות והרצח בחשד של אהבה אסורה.
- הפנטיות הדתית.
- היחס המזלזל לחיי אדם ובייחוד לילדים.
- האמונות הטפלות, הבורות.
סיפורים על כל אלו ועל עוד נושאים רבים אחרים יטו את דעת הקהל המערבית לצידנו.
החכמה היא לא לשנות את הדעות של האנשים, דה דבר כמעט בלתי אפשרי. החכמה היא להראות שהערבים, הם אלו שלא מתאימים לדעות ולתרבות של הקהל המערבי, ולעומתם הישראלים, השונים מהיהודים הגלותיים, הם בעצם בני דמותם.
אסור להזניח את דעת הקהל הערבית.
גם לדעת הקהל הערבית חייבים לספר סיפורים, אך אלו חייבים להתאים לתרבות ולדעות שלהם. לקהל זה אפשר גם להשתמש בסיפורים חסרי ביסוס ממש כמו שהם מולעטים על ידי מספרי הסיפורים הערבים.
כדאי להזכיר להם שהיהדות קרובה בתרבותה לאיסלאם הרבה יותר מהנצרות, שהעברית קרובה לערבית, ושאנו בישראל 'נטיבס' של המזרח התיכון.
אפשר להשתמש ביהודים יוצאי ארצות ערב המעורים בתרבותם ומדברים בשפתם.
לדעתי השפה הערבית חייבת להיות שגורה על כל פה ישראלי, ומנהגי התרבות הערבית ידועים לכל תוך הדגשת הדומה במנהגים, ויש הרבה מהדומה. כדאי להפנים שאנ במזרח התיכון ועלינו להתנהג בהתאם לפי התרבות היהודית ולא להתנהג כחוד החנית של הליברליזם המערבי המאוס על ידי הערבים (וגם לא מעט מאוס עלי).
כדוגמה: במקום כנסים מתרפסים של 'ערבים-ויהודים מהשמאל', עמידה מכובדת על הכבוד היהודי.
רק מי ששומר על כבודו יקבל כבוד מהאחרים.
אסור להתנהג בדרך המוכתבת על ידי צדקניים ליברלים (צבועים).
לדוגמה: הערבים לא מכבדים את בתי התפילות (כן גם את המסגדים שלהם!). נכון לגרש את המסיתים מהמסגדים ולדאוג שהמטיפים יהיו אנשי שלומנו (לפחות בישראל).
No comments:
Post a Comment