הווידוי

התעוררתי לליטוף נעים על פרצופי המעוך. ניסיתי לפתוח את העיניים. ראיתי רק צללית של יד המנגבת לי את הפנים. האור החזק הכאיב לעיני וסגרתי אותם שנית. רציתי לשאול 'מה קרה' אך שום דבר לא יצא לי מהפה.

"ששש.. תירגע" שמעתי את קולה של שוש "הפנים שלך נפוחות ממכות, אך שום אבר לא נפגע." קולה הרגיע אותי. שכבתי בשקט מוסר את פני לידיה האמונות של שוש, ומחכה להתאוששות.

לאחר זמן שמעתי אותה אומרת "בסדר, זה מה שאפשר לעשות עד שיגיע האמבולנס." ניסיתי להתרומם, שואל מבעד לשפתיים פצועות: "מה קרה?"

שוש לחצה על חזי "אל תזוז עד שנראה מה הנזקים."

פתחתי את עיני לסדק צר. ממקומי על הרצפה ראיתי את דני מתנשא מעלי ידו האחת מחזיקה את ידו השנייה המדולדלת, ופניו נפוחים ממכות, זרזיף דם קרוש מסמן קו אדום מעוקל מאפו אל פיו. "מה קרה לפנים שלך?" שאלתי עדיין לא קולט את המצב.

דני ניסה להתבדח ופלט משפתיו הנפוחות "היית צריך לראות את הפנים של הבריון שהכה אותי."

נכנסתי לאווירה "אז למה הבריון לא שוכב כאן על הרצפה לידי?"

"טוב..." הודה דני "נכנס בריון נוסף שהתבלבל בין הפנים שלי לבין שק אגרוף"

שוש היסתה את ההתבדחויות הטיפשיות "ששש... זה רציני, תפסיקו להתבדח." גמרה לנקות את הפנים "בסדר אני חושבת שאין נזק בלתי הפיך, אתה יכול לקום?"

ניסיתי לקום אך נפלתי חזרה , כל עצמותיי כואבות. "טוב שכב בשקט עד שיגיע האמבולנס" אמרה שוש מלטפת את ראשי הכואב ומעבירה בי רטט הנאה שהתגבר על הכאב.

דני סיפר לי שהוא נכנס לחדר השינה אחרי וראה את הבריון בועט בי. הוא התנפל עליו אך הבריון השני שהיה כנראה מתאגרף מקצועי "הפיל אותי על הקרשים". כששוש נכנסה הם כבר נעלמו עם המעגל שהשקעתי בו כל כך הרבה עבודה, וכנראה עם שלל נוסף ששדדו. "הם כנראה רצו להסוות את גנבת המעגל כאילו היה זה שוד רגיל..." העירה שוש

"כן," העיר דני מחייך בצורה עקומה עם שפתיו הפצועות, "וכי איזה שודד יחשוק במעגל אלקטרוני מבולגן עם הלחמות גרועות של עמי?"

"איזה שודד נכנס לדירה בלי לוודא שאין שם מישהו?" עניתי.

"אולי שודד שיודע שאתה בעבודה." אמרה שוש תוך שהיא מתרחקת לכיוון הדלת.

"עכשיו נדפקנו לגמרי..." אמר דני לגבה המתרחק של שוש "מי יכול להיות מאחורי זה?"

"יש לי חשדות. אך אני רוצה לוודא את זה" השיבה שוש שנכנסה לנעלי העקבים הגדולות של קינסי מלון - הבלשית בספריה של סו גרפטון. אמרה ונעלמה מהעין.

לא נדפקנו לגמרי, חשבתי, מזל שהשרטוטים היו אצל שוש ייקח להם זמן לפענח את המעגל אם הוא בכלל יעבוד לאחר שהבריונים יטלטלו אותו באותה עדינות שהם טפלו בי.

ניסיתי שוב לקום. לא הצלחתי. הגוף שלי כנראה בכל זאת נדפק. בחוץ נשמעה יללה של אמבולנס. שני אחים צעירים נמרצים העמיסו אותי בעדינות על אלונקה והכניסו אותי לאמבולנס דני עלה בכוחות עצמו והתיישב לידי. ביבבות הסירנה הגענו לבית חולים.

כנראה שהתעלפתי כי כבר היה אור יום כאשר התעוררתי. הדבר הראשון שראיתי היה שוש ישנה על כיסא לא נוח ליד המיטה.

"הי, בוקר טוב" אמרתי במה שחשבתי לקול עליז אך למעשה היה קרקור חלוש.

שוש התעוררה וחייכה אלי חיוך עייף. "מה שלומך"

"רגע תני לי לבדוק."

"אל תטרח, אני לא מכירה את גוש הבשר הנפוח השוכב על המיטה."

ניסיתי לחייך בשפתיים נפוחות. זה לא הצליח כל כך.

"אני שמחה שאתה מרגיש כל כך שמח, אני לא כל כך שמחה למצב העניינים, אך אין לי זמן לפטפט איתך. ביי."

שוש קמה, מתמתחת ומציגה קימורים שלמדתי לאהוב, קראה לאחות "הלקוח שלך התעורר, תני לו כמה כדורים כדי שלא יהיה שמח כל כך." ועזבה.

הקריאה החלושה שלי "הי, לאיפה את רצה?" כבר נאמרה לחלל הריק.

האחות המבוגרת הגיעה עם אורחת אחרת, והעירה ש 'כאן זה לא מסלול דוגמניות.'

מתברר שזכיתי לביקור של רותי פחות משעה לאחר שהגעתי. איך היא שמעה על כך כל כך מהר? עכשיו היא באה לבקר אותי כבר בפעם השלישית לפי דברי האחות.

רותי נראתה מדוכאת. "אני רוצה לספר לך משהו."

"אני יודע שיש לך יחסים עם חיים." אמרתי.

"לא, לא זה בדיוק. כלומר כן יש לי יחסים עם חיים..." גמגמה רותי בצורה מאד לא אופיינית "כלומר היו לי יחסים עם חיים, אך זה הרבה יותר מסובך." השתתקה לזמן ארוך, מנסה לנסח את מה שרצתה להגיד לי. ודקה מאוחר יותר פרצה באשד של מילים כמעט בלי הפסקת נשימה. ניכר שהיא רוצה להוריד נטל שהעיק עליה.

דני ששכב במיטה לידי ואני הבטנו בה בהשתאות. שוש שחזרה ברגע שראתה את רותי נכנסת אמדה אותה במבט מהורהר.

כאשר רותי גמרה לדבר ודוק של דמעות עלה בעיניה הירוקות. נשארנו שבויים בסיפור ששמענו בשתיקה. את קסם השתיקה שברה שוש "חסר כאן המניע, מה מניע את חיים לקיצוניות כזו?"

רותי מרוקנת נפשית משכה בכתפיה "אי אפשר לדעת מה עובר בראש של חיים."

"טוב, לי יש מושג מה על המניע אך אני צריכה עדיין למצוא הוכחות." אמרה במבט מהורהר התקוע באין סוף. מתנערת אמרה "תהיו ילדים טובים ותבלעו את כל 'הסוכריות' שהרופאים יתנו לכם. לי יש עוד הרבה מה לעשות." ובזאת נעלמה שוב.