השוד

השולחן היחידי שעליו יש מספיק מקום למקם את המעגל והמכשירים נמצא בסלון. אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שהשתמשתי בו כשולחן אוכל. אולי כאשר הורי באו לבקר אותי ביום ההולדת השלושים שלי. עכשיו הוא משמש כמקום אחסון של מכתבי חשבונות שאני נמנע מלפתוח, קערת פרות נרקבים, ועוד מיני חפצים שאני זורק עליו בכוונה לסדר אותם במועד מאוחר יותר. משהו כמו 'ימי המשיח' של הדתיים. מועד בלתי ידוע, שאף פעם לא מגיע. לקח לי לפחות שעה רק לארגן את המקום. לבסוף העץ המסוגנן של השולחן שאימי בחרה בזמנו בתשומת לב כה רבה, התגלה משוחרר מהזבל שהסתיר אותו.

הבאתי את הכלים, חברתי את המכשירים לחשמל עם כבל מאריך וסוללה של מפצלים, והלכתי לחגוג את סיום השלב הזה של הכנות עם ספל קפה.

שחר יום ראשון האיר כאשר סיימתי לבנות את שלושת המעגלים הבסיסיים, אחד לכל מצב.

מי שלא תכנן מעגל מימיו, לא יכול להבין את המתח הנבנה עם הבדיקה הראשונה ולא את האכזבה כאשר מתברר שיש בעיה. את ההתרגשות כאשר מוצאים את הבעיה ומיד לאחריה את הדרך לפתור אותה. לבסוף את הרגשת הניצחון כאשר המעגל מתחיל להראות סימנים של תוצאות. שיפור ועוד שיפור ולבסוף מעגל עובד. לא שאי אפשר או לא צריך לשפר את המעגלים, אך כדי לתת פתרון עובד כתשובה ל RFP מספיק להראות שיש פתרון. אם נקבל את הפרויקט צריך יהיה עדיין להשלים את 98 אחוז של העבודה הדרושה כדי לפתח מערכת עובדת. השארתי את כל ההתרגשות הזו לזמן מאוחר יותר. כרגע הייתי עייף מכדי לנסות לבדוק את המעגלים גם אם היו מבטיחים לי את הרגשת הניצחון ההיא שדיברתי עליה.

אנשים עייפים עושים טעויות טיפשיות. הלכתי לישון.

נדמה היה לי שרק שמתי את הראש על הכר כאשר צלצול עקשני העיר אותי.

שלחתי את ידי בעיניים עצומות לכבות את השעון המעורר.

הצלצול לא הפסיק. זה לא היה השעון אלא הטלפון. הרמתי את השפופרת.

"הלו, עמי!" הקול של שוש העיר אותי לגמרי. "הי, מה השעה?" שאלתי בטמטום במקום להעיף מבט על השעון שליד המיטה.

"עמי כבר ערב, פתח את הדלת!"

מבולבל שאלתי "למה לפתוח את הדלת?"

"כי אני כבר עומדת חצי שעה מחוץ לדלת ומצלצלת בפעמון!" אומרת שוש מהעבר השני של הטלפון, עושה הפסקה בין מילה למילה כדי לחדור מבעד למסך הטמטום שלי.

קמתי ופתחתי את הדלת. שוש העיפה בי מבט אחד ודחפה אותי לכיוון האמבטיה. "לך להתרענן, אני אכין לך בינתיים קפה."

חזרתי לאחר מקלחת ותגלחת רצינית מתבייש ששוש ראתה אותי שלא במיטבי.

על שולחן המטבח חיכתה לי ארוחת בוקר מלכותית עם חביתה וטוסט וקפה מהביל ומעליהם כמו המלאך גבריאל, שוש המחייכת אלי. "חשבתי שכבר ערב, למה הכנת ארוחת בוקר?"

"לפי השינה העמוקה שלך בשבילך עכשיו בוקר."

לאחר שטרפתי את הארוחה נהנה מהארוחה ובעיקר מנוכחות שוש, סיפרתי לה על ההצלחה של המעגלים הבסיסיים.

שוש לא התרשמה, היא ידעה שאצליח, אך היא הייתה מודאגת מאפשרות שאנשים לא מורשים יניחו את היד על המעגל. "כדאי שאקח את המעגלים ואשמור אותם אצלי."

"טוב אני צריך עדיין לבדוק עוד דברים," אמרתי "אך בינתיים את יכולה לקחת את השרטוטים."

שוש לקחה את השרטוטים ועזבה כדי לאפשר לי לעבוד, לא לפני שקבענו להיפגש בעשר במקום הרגיל. לא עברה רבע שעה מרגע שיצאה ודני הגיע. גם הוא מודאג כמו שוש. ישבנו בסלון והסברתי לו את הפתרון והצגתי לו את הבדיקות שערכתי. דני שפע חיוכים וכמעט שבר לי את הגב בטפיחות החיבה שלו. "ידעתי שתצליח לה...", פתאום שמענו זכוכית מתנפצת. דני קפא באמצע המשפט.

רצתי לחדר השינה כשבראשי הולמת המחשבה 'אקווריום הדגים התנפץ'. טעיתי.

הר אדם עמד בחדר מחזיק בידו אלה, בריון שני עבר דרך החלון המנופץ וזה כל מה שזכרתי.