החברה המתחרה

יום ראשון – 3 ימים למסירה

נכנסנו שלושתנו, דני רותי ואני אל חיים, נחושים להציג בפניו את העובדות ולדרוש הסברים. רוחמה ניסתה למנוע את הכניסה, "הוא בישיבה חשובה", דני דחף אותה בגסות ונכנסנו. חיים הרים את עיניו "מה לעזאזל אתם מתפרצים ככה לישיבה?" אך כאשר ראה את הבעת הפנים שלנו רמז לשלושת אורחיו לצאת. עטה את הבעת הפנים של המנהל החשוב "מה כל כך דחוף?"

"התככים העלובים שלך, זה הדבר הדחוף!" אמר דני בכעס תופש פיקוד. חיים לא מצמץ לנוכח החוצפה של דני. "תנו לי להסביר לכם ואז תבינו מה קורה.." אמר והחווה לנו בידו לשבת, נשארנו לעמוד. "קודם כל אני מקווה שלא נפגעתם קשה, שמעתי על השוד ויש לי חשד מי עומד מאחורי זאת.." הפסיק לרגע פונה אל רותי "רותי, צאי בבקשה מהחדר זה לא עניין שלך." רותי התריסה בלעג " לא עניין שלי?! אתה גרמת שזה יהיה עניין שלי! סיפרתי להם הכול."

חיים מיד שינה את הטון: "טוב אם את רוצה תישארי." אמר ופנה אלינו. "בכל העניין אשם מנכ"ל החברה המתחרה."

הוא לא הישיר מבט. העיניים שלו סקרו את הידיים ששילב ופתח בעצבנות על השולחן. "רותי מכירה את כל הסיפור, או לפחות חלקו." הוסיף מעיף מבט אל רותי.

טוב, גם אנחנו הכרנו את הסיפור כפי שרותי סיפרה לנו, אז מה הוא מחדש לנו.

"מנהל בכיר בחברה המתחרה הגיע למשרדי עם שומר ראש בריון והציע לי שנלך למכרז ביחד." הוא הרים מבטו מידיו וסקר אותנו במבט "זה דבר מקובל בעסקים, מה שלא מקובל זה שהוא איים עלי בהתנכלות פיזית אם לא אסכים."

החזיר מבטו לידיו העצבניות "ממש מאפיה. הסכמתי בלית ברירה, אך הם דרשו בטחונות על ידי הצבת מצלמה בחדרים שלכם כדי לדעת שאנו עומדים בהסכם."

'מתוחכם מאד' חשבתי 'הוא יודע שאנו מצאנו את המצלמה'.

שוב הרים עניו מנסה לשכנע אותנו בסיפור הפנטסטי. "תשאלו את רותי, היא הכירה את המנהל של החברה המתחרה, והיא יודעת מה הוא דרש. מה שהיא לא יודעת זה שהם איימו עלי ואני נאלצתי להסכים למראית עין להצעתם."

בטון מתנצל הוסיף "הסכמתי גם כדי לגלות מה הם עושים." השתררה שתיקה ארוכה.

ראיתי שדני הרפה מעט מהדריכות שלו. מבט אל רותי הראה שהיא מעווה את שפתיה המלאות, בגועל, אך נראה שגם לה נשמע הסיפור סביר.

חיים שבר את השתיקה "עכשיו הכול בסדר, בינתיים דחיתי את ההצעה 'שאי אפשר לסרב לה' של החברה המתחרה והודעתי על כך ללקוחות וכבר קבלתי הודעה שהם הוציאו את החברה המתחרה מהמכרז."

עכשיו הוא פנה אלי כשעל שפתיו חיוך דק "באותה הזדמנות השגתי לך דחייה של שבוע בהגשת ההצעה, אז כל העניין השתלם." איך רותי קראה לחיים 'צלופח חלקלק'. כמה שזה מתאים. חיים התפתל והחליק מהמצב. אני רק מקווה שצלופח לא מכיש כמו בן דמותו היבשתי – הנחש. הסיפור הזה לא כל כך מתאים למה שקרה, אך מי יודע?

הסיפור הזה של חיים נשמע בכל זאת סביר ואני נוטה לתת אמון באנשים עד שלא הוכח ההפך.

העפתי מבט על דני שעמד עדיין בצורה מאיימת ליד כיסאו של חיים וראיתי ברטט שבידיו שהוא משתוקק להעיף את חיים יחד עם הכיסא מחוץ לחלון.

כנראה שהוא לא נתן לחיים אותו קרדיט שאני הייתי מוכן לתת לו. הוא חשק את שיניו, "איזו הוכחה יש לנו שכך היו הדברים?" דרש.

חיים משך בכתפיו ופרש את ידיו עדיין מבליג על חוצפתו של דני. כנראה שגם הוא ראה שדני קרוב לנקודת הרתיחה. "קודם כל תראו שהתאריך של ההצגה ללקוח נדחה בשבוע, אני צריך לקבל אישור רשמי כבר מחר. שנית תשאלו את רותי כאן והיא תאשר לכם את כל הסיפור כפי שהיא ראתה אותו. שלישית נראה לכם שאני לא רוצה יותר מכל אחד מכם בהצלחת הפרויקט?" דני נסוג לכיוון הדלת ממלמל "נראה, נראה".

טוב אם דני נותן לחיים ליהנות מהספק זה טוב גם לי. יצאנו לחדר המזכירות. רוחמה מביטה בנו במבט קשה, הזדרזה להיכנס לחיים, כנראה להתעדכן.

שוש לא ישבה במקומה הקבוע. איפה היא לעזאזל?