קשיים של הרגע האחרון

יום חמישי

שמואל יכול היה לחסוך מעצמו את הטרחה, המעגל האלקטרוני שבניתי לפי השרטוטים ההם פשוט לא עמד בתנאים. אמנם בזמן הגשה ל RFP לא חייבים להראות מערכת מוכנה, אך בכל זאת חייבים להוכיח שהפתרון אפשרי. אני הייתי משוכנע שהפתרון אפשרי, עובדה הפטנט שרשמתי עושה דבר דומה, אך חייבים לשכנע את הלקוח, וזה אומר שחייבים להראות לו מעגל עובד שישכנע את הלקוח מול הטענות שהמתחרים יעלו כי פתרון כזה אינו אפשרי.

האירועים האחרונים הפכו את שוש דני ואותי, לצוות. דני הפך את "קיוסק הזבובים" לחדר הישיבות שלנו, כי הוא נעשה ממש חשדן ולא רצה שנדבר על הפרויקט במשרדי החברה. בכלל דני ושוש התנהגו כמו צמד בלשים באיזה רומן בלשי זול. הסתכלתי על שני זבובים המנסים לגרד משהו מהפורמייקה הסדוקה של השולחן לוחצים על פירור מקרוסקופי. כנראה שזה היה טעים להם כי הם שפשפו ידיים קדמיות זה בזה מבסוטים.

"אולי אסביר ללקוח את הפטנט וכך נשכנע אותו" שיתפתי את התלתלים של דני בהתלבטות. זה מה שראיתי מראשו המורכן, כדרכו של דני כשהיה שקוע במחשבות עמוקות. הוא הרים את הגבות שלו והציץ בי מבעד לתלתלים, ברור שמחשבותיו תעו בשבילים אחרים, לא פתרון הפרויקט הדאיג אותו אלא התככים שמסביבו, אך הוא הראה עד כמה הוא ישר בכך שהזהיר אותי שבמקרה כזה תוכל החברה לטעון שיש לה חלק בפטנט. אותי דווקא הפרויקט הדאיג, הייתי מיואש. עוד חמישה ימים בלבד למסירה. החלטתי בלבי לבדוק בכל זאת פתרון מבוסס הפטנט, לפחות אדע שיש לי פתרון ואוכל להחליט במועד מאוחר יותר במידה ולא אשיג פתרון אחר, אם להציג אותו.

קמתי וחזרתי למשרדי משאיר את דני באותה תנוחת דוב המתכנן לשדוד כוורת דבש. שוש שהושפעה מאוירת הנכאים, פרשה עוד קודם ממלמלת משהו על כך 'שתשאיר את הגברים לפתור את הבעיות הקטנוניות שלהם'. עברתי דרך החדר של רותי, היא הרימה את ראשה "הי, מה הולך?" לא עצרתי מפטיר תוך כדי הליכה "תקוע, תקוע..." מקווה להתחמק ממנה. התיישבתי מול המחשב מעלה את הנקודות שצריך לבדוק בהתאמת הפטנט לפרויקט. לא הספקתי לכתוב שני משפטים ורותי נכנסה מביאה לי קפה ועוגייה 'מהסטוק' הסודי שלה. מתברר שאי אפשר להתחמק ממנה כל כך בקלות. רותי גררה את הכיסא לידי, שמה את ספל הקפה על התחתית המוכתמת שלי והגישה לי את העוגייה על צלחת כאילו הייתה לפחות עוגת קרם שלוש שכבות. הרימה את הגבות המשורטטות שלה ותקעה בי את העיניים הירוקות בצורה שהייתה ממסה את לבי שבוע קודם לכן, עכשיו נראה שקבלתי חיסון 'אנטי רותי' משוש, שריכך את ההשפעה המהממת של רותי.

רותי דחקה בי: "נו, אז מה הבעיה?"

מה אני עושה? אני לא אוהב לשקר, אך זכרתי את ההתראות לא לספר לרותי על הפרויקט. טוב אין לי בין כה וכה מה לספר, "בדקתי את ישימות מה שתכננתי. זה לא ילך." לא הייתי צריך לשחק את המיואש, הייתי באמת מיואש.

"שמעתי שיש לך פטנט שיכול אולי להיות התשובה." מאיפה היא שמעה את זה? סיפרתי רק לדני ושוש והם בוודאי לא דברו. ניסיתי לבטל את הרעיון, מסתמך על כך שהיא לא מכירה את הפטנט מספיק טוב. "אני לא בטוח."

"אז למה שלא תנסה?"

נשענתי על האזהרה של דני. " אסור לי להשתמש בפטנט כי אז תהיה אפשרות לחברה לטעון שהפטנט שלה."

רותי קמה "שטויות, פטנט זה פטנט. אם אתה רוצה אני יכולה לשאול עורך דין שאני מכירה. אני רוצה לעזור לך."

"עזרת לי הרבה מאד עם הקפה והעוגייה." פטרתי אותה בקלילות חוזר להתרכז במחשב. רותי הלכה, אך הייתי בטוח שהיא תברר אם באמת אני לא יכול להשתמש בפטנט. היא תחזור עם עורך הדין של החברה שישכנע אותי שאין סכנה. טוב, אני לא יודע. אני לא בנוי לתככים.

שוב היה חושך בחוץ כאשר סיכמתי לעצמי שכנראה פתרון מבוסס הפטנט יכול לעבוד. עכשיו צריך רק לבנות מעגל כדי להוכיח זאת.

זמן להתקפל. קמתי מקפיד לקחת את כל השרבוטים שלי ואת הנייד בדרך הביתה. את צלצול הטלפון שמעתי במקלחת אך כמובן שהתעלמתי ממנו. מי בכלל רוצה לדבר איתי בשעה כזו? זו כנראה עוד שיחת פרסומת. מי שרצה לדבר איתי לא התייאש ואחרי הפעם השלישית שהטלפון צלצל, נכנעתי, התעטפתי במגבת ועניתי לטלפון.

דני. מה הוא חושב לעצמו שאני 24 שעות בעבודה? דני רצה לדעת איך אני מתקדם, סיפרתי לו. הוא שוב התרה בי על הבעייתיות אך הסכים שאבדוק ונחליט אחר כך.

"אנחנו חייבים להתייעץ. בא לקיוסק הזבובים." תחילה חשבתי להגיד לו ללכת לעזאזל, אך כאשר הוא הזכיר שגם שוש תהיה שם הסכמתי.

בישיבה הסודית בקיוסק הזבובים, סיכמנו על כוס בירה (שלי), קפה שחור (דני), וקפה הפוך (שוש), שאבדוק את המעגלים בבית. ידעתי שזה ייקח לי יותר זמן שאין לנו.

"אני לא מאמין שאספיק בזמן" הודעתי לשוש ודני, תוך שאני קם מהשולחן לחזור לעבודה.

שוש הסתכלה עלי מחייכת, עיניה כחול עמוק, נוצצות מאחורי המשקפיים עבות המסגרת ואמרה בביטחון "אני בטוחה שתספיק."

דני הנהן בהסכמה אילמת כמעט לא מזיז את ראשו. ברור שכרגע מעסיקות את ראשו דאגות אחרות.

טוב הם לא מקצוענים ולא יודעים כמה מחשבה ועבודה דרושים להוכחת פתרון של הפרויקט. מזמן שמתי לב שאנשים נוהגים לראות את כל הדברים סביבם כמובנים מאליהם ומשתמשים בהם בלי לחשוב על כמה כישרון, וזיעה הושקעו בכל דבר.

כנראה דני ושוש לא יוצאים מהכלל הזה.

כשהגעתי לדלת העפתי אחורה מבט אחרון. שוש עדיין עקבה אחרי במבטה ונפנפה לי שלום בידה. דני ישב דומם כפסל בודהה, שתי ידיו שלובות על על בטנו, פניו מביעות דאגה, עיניו נעוצות בחלל גביניו העבות מכווצות, חושב על מי יודע איזה בעיות משלו.