המלכודת

יום שלישי

דני נכנס לחדרי משפשף ידיו בהנאה "קדימה, בא נפעיל את המלכודת?", לרגע לא זכרתי על מה הוא מדבר, אך מיד נזכרתי במלכודת הטיפשית שהצעתי. נראה שלדני אין עבודה מעניינת לעשות והוא שמח לכל פעילות חריגה. בצער רב על בזבוז הזמן שכל כך חסר לי להשלים את הפרויקט יצאתי מהחדר. מה לעשות? המלכודת הייתה ההצעה הטיפשית שלי. עברתי ליד חדרה של רותי, היא הרימה עיניה הירוקות במבט בוהה וחייכה מין חיוך עקום, תוך שליחת ידה אל הטלפון.

לא התעכבתי והמשכתי לחדרם של יוסי ושלמה, לפי הסיכום דני היה צריך להוציא את רותי מהחדר. משכתי בכתפי בין כה וכה לא האמנתי במשחקי הריגול האלו.

הצצתי לחדר המבולגן: "הי יוסי, אני צריך לצאת לסידורים לאיזו שעה, אתה מוכן לחפות עלי אם דני מחפש אותי?",

"איפה רותי? זה לא התפקיד שלה?"

"זהו, שלא ראיתי אותה ואני ממהר, ביי." יוסי משך בכתפיו "דני בין כה וכה לא מדבר איתי בזמן האחרון משום מה."

לא הרגשתי בנוח וכדי למנוע חקירה של יוסי למה דני לא מדבר איתו, מיהרתי ללכת.

יצאתי דרך השער הראשי והלכתי לגינה שממול. ישבתי על הספסל המוסתר מהבניין מנסה ליהנות מהשמש החמימה של האביב. זה לא הלך, הרגשתי קוצר רוח שלא נתן לי ליהנות מהישיבה, כל מה שחשבתי עליו הוא לחזור לעבודה. ניסיתי לנצל את הזמן ולחשוב על הפרויקט, אך כנראה שאני צריך מסך של מחשב לבהות בו כדי להתרכז בעבודה. אחרי רבע שעה שהייתי על קוצים החלטתי שמספיק עם המלכודת הטיפשית. חזרתי נחוש להפסיק עם בזבוז הזמן הזה, לא נראה לי שיוסי או שלמה יכנסו לחדר שלי. כל העניין נראה לי טיפשי. עם מה אנחנו מתעסקים? עם ריגול עסקי?

פגשתי את דני מחייך מאוזן לאוזן: "זה הצליח! בא מהר." לחש מסמן בידיו סגירת מלכודת. עדיין לא האמנתי בשטויות שלו, בוודאי יש להם סיבה טובה לבוא לחדר שלי, הכרתי אותם כאנשי מקצוע ואולי יש להם איזה רעיון לפתרון הפרויקט, כפי שיוסי הבטיח 'בסיעור המוחות' שהיה לנו.

דני היה עדיין 'דני האיום' בשבילי למרות כל האירועים האחרונים, יוסי ושלמה לעומתו היו חברים לעבודה.

הלכתי בעקבות דני הממהר, שש לקרב, עיניים נוצצות מתאפק שלא לזעוק זעקת הקרב. שמתי לב שרותי באמת לא הייתה בחדרה, אז הוא הצליח לסלק אותה, רק לפני רבע שעה ראיתי שהיא הייתה שקועה בעבודה, משונה.

בפתח חדרי עמד יוסי, חוסם את הדרך. דני שאט אליו כמו שור זועם בזירה, נוגח, מזיז אותו מהדלת, ומפנה לי את הדרך. רצתי אחריו. שלמה עמד מעל לשרטוטים שלי מצלם אותם עם טלפון האנדרואיד המשוכלל שלו.

ברגע זה הבנתי שדני צדק, הדם עלה לי לראש ולבי הזריק את הדם לראשי במהירות של מאה קילומטר לשעה, הרעשים מהסביבה נבלעו ברעש הדופק הפועם בראשי ועיני הממוקדות בשלמה ראו אותו מרים את ראשו באטיות. מבטו שפגש את מבטי היה כשל מבט הארנבת שנלכדה באורות פנסי המכונית, גופו קפא, כך שהצלחתי לעקור את הטלפון מידו ללא בעיות. ברגע שהטלפון עזב את ידו, הוא נפל בכבדות אחורה ישר לתוך הכיסא שלי, מבטו עדיין מזוגג. לחיצה כדי לבדוק שאכן צילם את השרטוטים... כן המנוול צילם! שמתי את הטלפון בכיסי. למען האמת נדהמתי מהחוצפה שלהם. אולי נדהמתי אפילו יותר מאשר כעסתי. זו הייתה טעות לעמוד כפי שנוכחתי מיד כאשר מכת קורנס מידו של יוסי הפילה אותי קדימה. ראשי פגע בשלחן והעולם החשיך לרגע. כאשר פקחתי את עיני ראיתי את מנורת הפלואורסצנטית מתנדנדת ולאוזני בקעה הצעקה של דני "עמי קום, שלמה בורח!"

הסטתי את מבטי לדלת מספיק בדיוק לראות את גבו של שלמה מתרחק. קפצתי על רגלי מתעלם מהכאב החד בעורפי ומזרזיף הדם שנזל ממצחי על עיני ורצתי אחרי שלמה. בזוית עיני ראיתי את יוסי ודני מחליפים מהלומות. סמכתי על דני שהוא יתגבר על יוסי שהיה אמנם חזק ומוצק אך קטן מדני בראש.

חששתי שלא אצליח להשיג את שלמה הצעיר בעל הרגליים הארוכות, אך כנראה שאימוני הריצה היום יומיים שלי עשו את שלהם והצלחתי לתפוש אותו כבר בסוף המסדרון השלישי הפונה החוצה. החזקתי בזרועו בתפישת שבוי כפי שלימדו אותנו בשייטת, החזרתי את השבוי לחדרי והושבתי אותו בכיסא האורחים, שומר שלא יברח שנית.

דני היה אדום בפנים ועיניו כמעט יצאו מחוריהן מכעס. הוא דחף בגסות את יוסי כמו בולדוזר הדוחף סלע גדול, והושיב אותו על כיסא האורחים שלי.

"מה זה צריך להיות?" צעק עליהם מעביר עיניו מיוסי לשלמה וחזרה.

יוסי שתק, חושק את שיניו ורק סנטרו הכפול הרוטט מרמז על מצוקתו, אך שלמה נשבר. "מההתחלה לא רציתי להשתתף בזאת." אמר בקול שבור, "יוסי ושמואל הכריחו אותי."

לא הבנתי איך בדיוק הם יכולים להכריח אותו, אנחנו לא במשרדי ה נ.ק.ו.ד. אך שלמה, ככל שהיה מבריק במקצוע היה בעל אופי חלש.

דני הניד את ראשו אלי בפקודה: "שלב שני. לך! אני אשמור עליהם."

בהחלט נראה שיוסי ושלמה לא יעזו לזוז מול השור הזועם שמולם. יצאתי מהחדר בכיוון חדרו של שמואל.

שמואל ישב מול השולחן הגדול והריק שלו מחזיק בידו שפופרת טלפון, גם לכך דני דאג לפי התכנית. פניתי אליו בקול קשוח "בוא איתי למשרד שלי!"

שמואל לא נטה לבוא איתי. הוא שתק, השפיל ראשו מנסה להתעלם ממני. אפשר היה לראות את המתח בו הוא שרוי באמצעות ההדוק של אחיזתו בשפופרת עד שפרקי ידיו הלבינו. ברור שהוא הבין למה אני רוצה לקחת אותו למשרדי.

מצמצם את עיני בכעס מבוקר, צעדתי צעד גדול ומאיים ותפשתי בזרועו בלי הרבה גינונים, תולש אותו מהכיסא.

לא היה לשמואל סיכוי מולי, הייתי גבוה בראש וחזק מהטיפוס הרופס שמולי. צעדנו במסדרונות, כאשר אני עדיין מחזיק בזרועו ותוהה מה אגיד למי שישאל אותי מה אני עושה. למזלי הדרך הייתה פנויה. דחפתי אותו לחדר אל מול דני.

עכשיו דני הצדיק את התואר 'דני האיום'. שמואל נשבר רק מעצם המראה של דני, ומוכן היה לספר הכול.

הסיפור היה הסיפור הנדוש על מאבקי כוח בחברה. שמואל רצה את הפרויקט ברגע ששמע עליו, הוא סיפר איך ניסה לשכנע את חיים לתת למחלקה שלו את הפרויקט. הוא לא הבין למה חיים עמד על כך שהפרויקט יהיה במחלקה של דני. דני הניד את ראשו בהשתאות, "הבן זונה! בשביל מה הייתה ההצגה בישיבה כאילו הוא נותן לי את הפרויקט רק לאחר מאבק?"

"כי אני נדנדתי לו עד הסוף." אמר שמואל במרירות. זוויות פיו רועדות. אלוהים! עוד מעט הוא יתחיל לבכות.

עמדתי מהצד. מה מעניינות אותי 'מלחמות היהודים' בחברה. כל זה היה משעמם לולא החוצפה הזו של שלמה לצלם את השרטוטים שלי. בזווית עיני ראיתי ששלמה מנסה להתחמק, מבט אחד שלי הקפיא אותו. יוסי ישב כמו פסל בודהה המהרהר בבעיות העולם. בינתיים שמואל המשיך ביבבות מעוררות הרחמים שלו, וסיפר איך שלא עזרו הטענות שלו. חיים עמד על כך שדני יקבל את הפרויקט. שמואל ניסה להסביר שאצלו יש את המעבדה המשוכללת ואת האנשים שזה בדיוק התחום בו הם עוסקים, מה שהיה בעצם נכון. חיים, בדרכו הנכלולית, אמר לשמואל שאין לו מה לרוץ לקבל את הפרויקט כי זה פרויקט שדינו להיכשל. 'קודם כל הבעיה הזו היא בלתי פתירה. עובדה שכל החברות שניסו לפתור את הבעיה כשלו. שנית הוא לא מתכונן להשקיע בפרויקט ולכן עיכב את הצעת הפרויקט על שולחנו כך שכבר אין זמן מספיק לפתור אפילו פרויקט פשוט יותר.'

או, עכשיו הפרויקט עומד להיכשל! טיעון בלתי מתקבל על הדעת לאור ההצגה כאילו הפרויקט חשוב לחברה. נזכרתי בדני הלוחש שאם לא נצליח 'הלך עלינו' כלומר חיים איים עליו שיפטר את שנינו אם החברה לא תקבל את הפרויקט. משהו לא הגיוני. מה המניע האמיתי של חיים? בהנחה ששמואל אומר אמת. אני לא מאמין שהוא מעז לשקר במצבו.

בינתיים דני תפס בזרועו של שמואל בכוח: "אם כך למה עקבת אחרינו?" שמואל התכופף נאנק מכאב והודה שחיים הציע לו לעקוב אחרי התקדמות הפרויקט. "חיים הבטיח שאם אני אראה שיש איזה שהוא סיכוי שעמי יפתור את הבעיה, הוא, חיים, יעביר את הפרויקט אלי." שמואל הוסיף בקול יבבני שהוא מצטער שבכלל ניכנס לכך.

הסתכלתי בדני בהערכה, אין ספק שהוא הוכיח מנהיגות. דני פקד על יוסי ושלמה להישאר בחדר, גרר את שמואל החוצה מחכה רק שאני אנעל את הדלת, וקדימה למנהל האגף – חיים.

רוחמה ניסתה לחסום את דרכנו, אך דני דחף אותה בגסות, העפתי מבט מהיר לשוש שישבה רכונה מעל למסמך כלשהו, החלפנו חיוך קצר, ופנימה לחדרו של חיים.

חיים קם ממקומו לרגע והתיישב שוב מאזין בפנים קפואות של שחקן פוקר לתיאורו של דני לגבי הנסיבות בהן תפסנו את יוסי ושלמה. דני דחק בשמואל להודות שוב בפני חיים.

דני קרא הרבה ספרי בלשים וזו כנראה הדרך שלו לעימות בין גרסאות סותרות.

שמואל הטיל את האשמה על חיים, " אתה הורית לי לעשות זאת!"

חיים שמר על פנים קפואות ורק הרים את גבותיו העבותות בהבעת תמיהה מעמדת עליונות: "אני? כל מה שאמרתי לך זה שעליך ללמוד מעמי, איך לטפל בפרויקט."

הוא פטר את כולנו אומר שהוא כבר יטפל בעניין: "עמי אל תדאג. אתה תתרכז רק בביצוע הפרויקט. אני כבר אדאג שאף אחד לא ינסה לעקוב אחריך ולצלם את השרטוטים שלך." הושיט לי את ידו "תן לי את הטלפון של שלמה שהכנסת לכיס..." הוצאתי את הטלפון מכיסי ונתתי לו. "שמואל אתה נשאר כאן אתה צריך להסביר לי בדיוק מה קרה."

יצאנו מלשכתו של חיים בהרגשה מוזרה. דני פנה אלי "ראית את החיוך המרושע של רוחמה כאשר נכנסנו? זה לא מוצא חן בעיני."

לא, לא ראיתי אך בכל זאת, במקום הרגשת רווחה שסוף סוף אוכל להתרכז בפרויקט, הייתה גם לי הייתה הרגשה רעה, ולא בגלל חיוך המונה ליזה של רוחמה.

לא יכולתי להניח את אצבעי על הסיבה.