קיוסק הזבובים

יום שישי. לא התחשק לי להישאר בדירת החדר המשמימה שלי. התלבשתי כאילו אני יוצאת לדייט. עצם הבגדים החגיגיים מעלים את המורל, לא?

לקחתי את התיק ויצאתי.

הלילה היה בהיר ורוח קרירה נשבה. השמים נראו גבוהים מהרגיל והכוכבים נצצו כאילו קורצים לי מרחוק. המחשבה על היקום הריק בו הכוכבים משובצים גרמה לי להרגיש בודדה יותר מתמיד. הידקתי את הצעיף חזק יותר על גרוני, והרחבתי את צעדי.

רגלי הובילו אותי לקיוסק הזבובים, ידעתי שלשם הולכים החברה שאין להם מה לעשות, אם כי קשה להאמין שמישהו מהם יופיע שם בשעה כזו.

התיישבתי באחד הכוכים המרוחקים מתחת למנורה שהפיצה אור צהוב חיוור הזמנתי כוס קפה הפוך. סירבתי להצעת המלצר לקחת גם עוגה, לא סתם קוראים למקום 'קיוסק הזבובים'.

פתחתי את הספר שהיה פריט תקני בתיק שלי והתחלתי לקרוא. קראתי אולי חצי שעה בלבד כאשר הייתה לי הרגשה שמישהו מתקרב אלי. הרמתי את עיני וראיתי את עמי צועד לקראתי עם כוס בירה ביד. הרגשתי שמחה. מכל האנשים שיכלתי לפגוש... הוא הגיע ישירות אלי. החיוך שלי קפא לרגע כאשר ראיתי שהוא מהסס אם להתקדם עד אלי, אך הנה הוא המשיך "הי שושנה, אפשר להצטרף אלייך?" כן בוודאי שרציתי.

אמנם לא הכרתי את עמי מחוץ לברכת שלום במשרד, אך הוא נראה לי מעניין. בוודאי יותר מעניין מהספר שלי, שהתברר כספר משעמם למדי, למרות השבחים שפיזרו עליו המבקרים ביד נדיבה. סגרתי את הספר והכנסתי אותו חזרה לתיק.

סקרתי את פניו של עמי. על פניו בצבץ קצהו של חיוך נדיר. למרות זאת עיניו החומות שקפו דאגה ואולי מתח. אני תמיד סומכת יותר על מה שהעיניים אומרות, כנראה מי שאמר כי 'העיניים הם ראי הנשמה' ידע על מה הוא מדבר. להפתעתי עמי היה במצב רוח של דיבורים, הרגשתי קשר מיידי אתו ושוחחנו כמו שני חברים ותיקים. האור הקלוש והמושב המבודד שלי תרמו לאינטימיות שהתפתחה בינינו. תהיתי אם המתח שזיהיתי בו בהתחלה נבע מביישנות טבעית בלבד, או מהלחץ של כל הבוחשים בפרויקט שלו, אולי דני סיפר לו על החשדות. ישבנו שם אולי שעתיים, מפטפטים, כאשר אני נמנעת מלדבר על הפרויקט שלו.

בשלב מסוים חשבתי 'שתלך רוחמה לעזאזל עם התככים שלה', אני מוכרחה לספר לבחור הנפלא הזה שיזהר מהנחשים במשרדו של מנהל האגף. מהמשפט הראשון שאמר לי כאשר הזהרתי אותו, הבנתי שאין לו מושג על התככים. "זה בטח דני המגעיל משמיץ אותי." הוא אמר בשאת נפש.

הסתכלתי עליו בדממה. כמה שהוא מבריק במקצוע, אין לו מושג באמנות של הערכת אנשים. איך הוא לא מבין שדני הוא המצדד הכי גדול שלו, ובכלל דני בחור טוב, השונה ממנהלי המחלקות האחרות. כאשר אמרתי זאת, עמי פתח עלי זוג עיניים לא מאמינות. סיפרתי לו על החשדות שלי לתככים במשרדו של חיים. הוא לא האמין גם לזאת. כנראה גם לא ראה את ההודעה הקולית שלי. טוב, עזבתי את הנושא ויותר לא דיברנו על הפרויקט.

התברר לי שעמי בכלל לא הצנון היבש שמתעניין רק באלקטרוניקה. ידעתי שהוא יודע לצייר יפה, אך התברר שהוא מבין לא רק באומנות, אלא מתעניין בפילוסופיה ואף חידש לי, בעלת תואר בפילוסופיה, דברים שלא ידעתי. מפילוסופיה עברנו לדבר על נושאים אחרים, מעולם לא נהניתי כל כך לשוחח עם מישהו... עד שרותי הופיעה.

רותי, חתיכה סוחפת אך מעט ריקנית לטעמי. ידעתי שאין גבר שיעמוד בפני קסמיה, אפילו לא גבר כמו עמי. פיניתי את השטח.

לא הלכתי הביתה. טיילתי ברגל בלילה הצונן כדי להירגע מהאש שהשיחה עם עמי הציתה בי. ידעתי שעמי לא מודע איזה כוחות גדולים בוחשים בפרויקט. למעשה גם אני לא ידעתי מי נגד מי ומה המניעים הנסתרים של כל המשתתפים בסיפור הזה. עם זאת ברור לי שכאן יש משהו גדול. נלחמתי נגד הנטייה שלי לחקור בעניין והפסדתי. רגלי הובילו אותי באופן אוטומטי לדירה המשמימה שלי. החלפתי את בגדי החמודות שלי למשהו נוח יותר, הכנתי ארוחת ערב קלה, הרבצתי מקלחת ארוכה, פתחתי את הטלוויזיה. בקיצור עשיתי את כל המאמצים שלא להתחיל לחקור. לבסוף, כאשר לא עלה לי שום רעיון נוסף איך לדחות את החקירה התיישבתי באנחה כבדה מול המחשב.

נזכרתי בחקירה הגורלית שעשיתי אז בגיל 12. כאז כן עתה עלי לדחוק את הרגשות שלי מפני ההיגיון הקר. עכשיו אני יותר מתוחכמת מאותה ילדה בת 12 שהייתי ויש לי כלים טובים יותר לחקור. אני לא יודעת מי עומד מולי ולכן עלי להיזהר ולהניח את הרע ביותר. עשיתי רשימה של כל המעורבים הידועים לי. טוב אני לא יודעת מי מעורב עלי לברר עוד על האנשים המעורבים לפני שאתחיל להסיק מסקנות. חיים? בטח. נוסיף גם את רוחמה יד ימינו אולי גם שמואל. מי עוד? השמן בחליפה והבריון שלו,. רגע אני אפילו לא יודעת איך קוראים לשמן. בסדר הוא המטרה הראשונה שלי מחר. בעצם למה מחר? לפתע שמתי לב שכבר עכשיו מחר. ליל שימורים לא בעיה בשבילי, היו לי רבים כאלו. התחלתי בהכנות לצאת.