בדיקות במעבדה

שבת. קמתי מוקדם מהרגיל. הפרויקט הזה עולה לי על העצבים. ניסיתי להתעלם ממנו אך המחשבות חזרו. עד שנכנעתי. אולי טוב יהיה אם אנסה בעבודה את הרעיונות שחשבתי עליהם במקום לצעוד חסר מנוחה בבית.

השמים התכולים ללא סימן של ענן, ושמש בוקר של חורף אביבי, המלטפת את הצמחים הירוקים מסביב שנוצצים מגשם הלילה או אולי מטל הבוקר, החלישה את רצוני להיכנס לבניין הנטוש של מקום העבודה שלי. האטתי את צעדי שוקל להרים טלפון לרותי ולהציע לה לטייל, עד שנזכרתי שהיא ישנה בשעות כאלו וחוץ מזה ידעתי שלא אמצא את האומץ להציע לה טיול בשנים. איך שלא יהיה הגעתי לבניין הבטון החשוף שהיה מקום העבודה שלי. העברתי את כרטיס העובד. הנהנתי לשלום לשומר הנצחי שעמד בשער והתקדמתי לכיוון המשרד.

לתדהמתי ראיתי את שלמה ויוסי הולכים במסדרון לכיוון החדרים שלהם. האם הם היו במשרד שלי? מה הם עושים כאן בשבת? טוב אפשר גם לשאול אותי מה אני עושה כאן, כנראה שגם להם יש איזו שהיא בעיה שטורדת את מנוחתם. בכל זאת נראה שהיה להם פרצוף אשם. נכנסתי לחדר מוחק מתודעתי כל דבר מחוץ לבעיה שלפני.

חיברתי את המחשב הנייד שלי למערכת החברה והתחלתי בעבודה. כאשר הרמתי את עיני בפעם הבאה, ראיתי בשעון ממול שהגיע שעת הצהריים, התחלתי להרגיש רעב. קמתי לוקח את השרטוטים החדשים עם השרבוטים ומציין לעצמי שצריך להתייעץ עם שלמה ויוסי לגבי בניית אב טיפוס לבדיקת הרעיון. הלכתי, צעדי מהדהדים בבניין השומם. שלמה ויוסי לא היו בחדרם, כנראה הלכו הביתה לאכול. נזכרתי במבטם האשם ותהיתי שוב מה הם עשו בעבודה. עכשיו כבר לא היה כל כך נעים ללכת. בחוץ אור מסנוור, כמובן ששכחתי לקחת את משקפי השמש והכובע. הפק"ל שלי להליכה. השמש סנוורה את עיני וקפחה על ראשי, ועד שהגעתי הביתה הייתי ספוג זיעה ועיגולים כחולים רצדו לפני עיני. כבר כאשר התעסקתי עם המפתח הדלת, שמעתי את הטלפון המצלצל נואשות. כמו תמיד הוא נדם שנייה לפני שהרמתי את השפופרת. בתקווה שרותי התקשרה והשאירה הודעה, בדקתי את ההודעות הקוליות. התאכזבתי כאשר שמעתי את ההודעה שהשאיר לי דני.

'דני האיום'? מה הוא מתקשר בשבת? החלטתי לענות לו רק לאחר שאתרחץ ואוכל, בפועל התפניתי לענות לו רק בערב, כי לאחר הארוחה תקפה אותי עייפות ונרדמתי.

"איפה היית כל היום?" אמר דני בקול מתלונן כאילו שאני חייב לעמוד לרשותו בסוף השבוע. "הלכתי למשרד לפתח איזה רעיון שעלה לי." תפסתי את עצמי מתגונן. מה אני מתגונן?

דני שאל בקול מודאג, "למשרד? אני מקווה שלא דיברת עם שלמה ויוסי."

לעזאזל מה הולך פה איך דני ידע שהם בעבודה? "דווקא ראיתי אותם הולכים במסדרון, אך לא דיברתי איתם." העברתי את ידי בשערות ראשי.

"טוב מאד. אסור לך להעביר להם שום מידע. אני חושד שהם קבלו משימה משמואל לעבוד במקביל על הפרויקט כדי לקחת אותו מאיתנו."

שתקתי. זה לא הזמן לספר לדני שהזמנתי אותם לסיעור מוחות. השתיקה לא מצאה חן בעיני דני. "ידוע לך מה הם עשו שם?" שאל בקול מודאג. רציתי לטרוק לו את הטלפון. עכשיו הוא רוצה שאני אהיה המרגל שלו!

"לא יודע ולא אכפת לי..." קטעתי את השיחה. דני שתק בקצה הקו. אולי הבין שמתח יותר מידי את החבל. בלי רצוני נפלט לי: "אם כי באמת הם עשו רושם של אשמים במשהו."

: "כנראה שהם חיפשו בחדר שלך. לא השארת שם שרטוטים במקרה?" עכשיו דני חשב שהוא שרלוק הולמס, חסר היה רק שיגיד 'אלמנטרי ד"ר ווטסון'.

"לא. לקחתי את השרטוטים הביתה למקרה שיעלה לי רעיון. ביי דני." ניסיתי לסיים את השיחה בנימוס. דני שינה את הטון ועכשיו אמר בקול רך: "בוא ניפגש על כוס קפה. העוגה עלי." פתאום דני רוצה להיות חבר שלי. התחמקתי בשקר קטן: "לא יכול, יש לי תכניות." בכל זאת לא הרגשתי טוב עם עצמי. אני לא רגיל לשקר וחשבתי שהייתי גס רוח לדחות את מחווה החברות של דני. אין לי יותר מידי חברים.