סוף שבוע

יש 'אנשים שקמים לעבודה בשעה כזו' חשבתי. אך מיד נזכרתי שהיום שישי – לא עובדים.

חזרתי למיטה 'רק לשכב לנוח', ונרדמתי ברגע שהנחתי את הראש על הכרית.

התעוררתי מהמנגינה המעצבנת של הטלפון.

רותי.

"הי עמי, מה קורה?"

" מממממ...."

"אתה ישן? בשעה כזו?"

העפתי מבט על השעון.. השעה עדיין שש. לרגע התבלבלתי, למה היא מצלצלת כל כך מוקדם? אך מיד הבנתי שאם רותי ערה ומצלצלת זה לא יכול להיות שש בבוקר.

"לא בדיוק ישנתי בלילה, אז השלמתי שינה."

"טוב מאד אז תהיה רענן למסיבה הערב."

"מסיבה?" בכלל פרח לי מהראש שקבענו ללכת למסיבה.

רותי צחקה. "ידעתי שצריך להזכיר לך. אל תשכח לבוא."

"בוודאי, " אמרתי בקול של פושע שנתפס על חם ואולי מצליח לשכנע רק את עצמו "לא שכחתי אני אהיה שם באחת עשרה בלילה."

"אם אתה רוצה ניפגש קודם 'בקיוסק הזבובים' ..."

לרותי יש נטייה לדבר ארוכות, אני לא מתנגד לזאת בדרך כלל כי זה מאפשר לי זמן להסתכל עליה, מה שקשה היה לי לעשות בטלפון.

עצרתי אותה. "רותי, רותי רק עכשיו קמתי משינה. תני לי להתארגן."

"סליחה, לא התכוונתי להעיר אותך אבל מי יכול היה לחשוב שאתה ישן בשעה כזו? אסתי חברה שלי שאוהבת לישון ..."

"רותי! שלום, צלצלי אלי בעוד שעה."

"הי! מה אתה מתרגז, בסדר אני סוגרת, אל תשכח לבוא., ביי. "

סוף סוף שקט.

מילאתי מים נקיים בקומקום והפעלתי אותו – קפה של בוקר, כי בשבילי עדיין בוקר.

עד שהמים ירתחו, התרחצתי כדי לחסוך זמן.

כאשר חזרתי למטבח המים כבר היו קרים. הפעלתי את הקומקום שנית.

עד שהמים ירתחו הלכתי להציץ בדואר האלקטרוני... שום דבר מעניין – רק דואר זבל. הצצתי במה שכתבתי בלילה. הרחבתי וערכתי מעט את המסמך.

פתאום נזכרתי בקפה. המים בקומקום שוב קרים. הפעלתי את הקומקום מחדש והפעם עמדתי על ידו מותח את גופי ומרפה את שרירי הנוקשים.

כשגמרתי את הקפה והעוגיות ששימשו אותי במקום ארוחת בוקר/ערב, לבשתי בגדי ספורט. זמן להתרענן.

כמה דקות מאוחר יותר לבוש בבגדי הספורט הנצחיים שלי, כדור בידי הלכתי למגרש הכדורסל. הפעם המגרש היה ריק.

שעה מאוחר יותר מזיע כולי חזרתי. רחצה, חימום קצר של ארוחת הצהרים שאימי הכניסה למקרר לפני שלושה ימים, ארוחה חטופה בעמידה, חזרה למחשב.

נראה שהמחשב הוא כמו מגנט חזק המושך אותי בלא רצוני. אולי עדיף שלא אפתח את המחשב. אני לא אתפתה לעבוד היום. סגרתי את מכסה המחשב חזרה.

התיישבתי לקרוא עיתון, ידיעות משעממות. שתי רציחות, 4 תאונות דרכים ומשפט מתוקשר של אחד הבכירים. מה חדש? מבטי נפל על הניירות שעליהן קשקשתי שרטוטים בלא סדר. משכתי אלי את הניירות, הבטתי בשרטוטים – לא זה לא יעבוד. קימטתי אותם וזרקתי לפח. תשע בערב. באיזו שעה רותי אמרה לי לבוא? לא זכרתי.

"אמרתי 12 בלילה" צחקה רותי בטלפון. "אך אם אתה שואל אפשר להיפגש קודם בקיוסק הזבובים." 'קיוסק הזבובים' הוא הכינוי של בית הקפה השכונתי, שבתחום הניקיון הוא לא גרף פרסים. בעצם אני לא יודע מה מקור המשיכה שלו, אך שם נהגו להיפגש החברים. "בטח נפגוש כמה מהחברים הבטלנים שלך. רק תבטיח לי שלא תדברו על העבודה."

"מה עבודה? אמרתי בחיקוי מוצלח לקול נעלב, "היום שישי, אין עבודה!"

אבל המחשבות על הפרויקט לא עזבו אותי. הסתובבתי בבית עד שנכנעתי.

'חבל על הזמן' חשבתי 'אני לא אספיק לפתור את הבעיה.'

אולי באמת אלך ל 'קיוסק הזבובים'. ואולי אפילו אפגוש את רותי, אם כי בשעות הערב המוקדמות האלו אין הרבה סיכוי לכך.

לא מצאתי את רותי, אך ראיתי את נצנוץ המשקפיים של שושנה. הלכתי לעברה מחזיק בידי את כוס הבירה שקניתי בדלפק. שושנה ישבה לבדה מעיינת בספר. היססתי וכמעט פניתי לשבת בשלחן אחר כאשר היא הרימה את עיניה והפציעה חיוך מזמין: "הי עמי, בוא שב כאן." בתאורה הדלה שושנה נראתה נהדר. אולי הייתה זו החולצה האדומה, אולי העיניים הכחולות שבתאורה הזו היו כמעט סגולות, לא יודע, אך היא הייתה ממש נעימה לעין. התיישבתי ושוחחנו בקולות נמוכים. משום מה הרגשתי טוב בנוכחות שושנה ('קרא לי שוש כמו כולם') ולא הרגשתי את אותו מעצור נפשי כמו בנוכחות כמעט כל אחד אחר, בעצם בעיקר בנוכחות רותי. עם שוש יכולתי לדבר על כל דבר ואכן דיברנו. כששאלתי אותה איך בחורה כמוה עובדת כמזכירה פשוטה, היא משכה בכתפיה ואמרה 'שבחורה כמוה' צריכה להתפרנס ולשלם את הלימודים. שאלתי אותה בשמץ של קינאה על הורים שאינם מנסים לנהל את חיי הילדים שלהם, האם ההורים אינם עוזרים לה. לי למשל, ההורים דחפו כספים בכוח. שוב משיכה בכתפיים ובקול שטוח שלא כמנהגה: "אין לי הורים"

אופס. אם אני כבר מדבר אז יוצאות לי שטויות. אף פעם לא הצטיינתי ברגישות יתר. "אני מצטער..."

עיניה מקובעות בנקודה מרוחקת, כנראה בעבר הרחוק, ענתה באדישות מאולצת "עזוב, זה היה מזמן." נגעתי בנקודה כאובה. ראיתי שהיא לא ששה לדבר על זה, אך בכל זאת ניפלט ממני "איך הם מתו?" שוב חוסר הרגישות המפורסם שלי. פניה של שוש הקשיחו, ולתדהמתי היא לא נרתעה מהחיטוט הזה שלי בחייה: "לא מתו, נרצחו!"

"איך?"

"לא חשוב הרוצחים קבלו את עונשם."

"המשטרה תפסה אותם?"

שוש קפצה את ידיה לאגרופים "המשטרה? אין להם מושג! אני, ילדה בת עשר, גיליתי מי הם והענשתי אותם!" וזה כל מה שסיפרה לי. בלי שהרגשתי היא שינתה את נושא השיחה. ומצאתי את עצמי מדבר איתה על פילוסופיה. מתברר שהיא לומדת פילוסופיה ואנתרופולוגיה לתואר שני.

לדעתי כל אדם חושב, מגבש לעצמו פילוסופית החיים ודעה על הבעיות שהפילוסופים עוסקים בהן מאז תחילת גיבוש חברות אנושיות ועד היום. חבל שלרוב הפילוסופים אין כישרון כתיבה, כך שהם יוכלו להביע את דעתם בצורה מובנת לכל אדם. זו אחת הסיבות שמה שחשבו אנשים חכמים אלו, נשאר סתום לרוב האנשים. קראתי לא מעט ספרי הגות יבשים כאלו. אולי היכולת שפיתחתי בקריאת תקנים בין לאומיים, שאף הם אינם בדיוק ספרי מתח, עזרה לי לקרוא עד הסוף את דברי ההגות. לא הסכמתי עם רובם, אך בהחלט מצאתי רעיונות מאתגרים. עכשיו מצאתי את שוש מדברת עליהם, ויודעת להמחיש רעיונות מתוך דוגמאות של חיי היום יום. היא הפליאה להסביר את דעתה תוך ניתוח התנהגות אנשים בעבודה. התפעלתי מכושר ההבחנה של שוש.

הזמן עבר ביעף. דיברנו עד חצי הלילה בלי שחשבתי על רותי אפילו פעם אחת.... עד שהיא הגיעה ברעש גדול וסחבה אותי אל מעגל השולחן שלה. "הולכים למסיבה!"

מלמלתי סליחה לשוש והיא אמרה שבין כה וכה התכוונה ללכת הביתה. התפלאתי מדקירת האכזבה שהרגשתי. האם רציתי להישאר עם שוש יותר מללכת עם רותי? השיחה הקולנית והרדודה עם החברים של רותי לא מצאה חן בעיני. התנצלתי "אני עייף מידי למסיבה" והלכתי הביתה לישון.

רק אז נזכרתי שתכננתי לטלפן לדני ולהתנצל על גסות הרוח ואולי לקבוע פגישה. מי יודע אולי שוש צודקת ודני הוא מהטובים. שמתי לב שאני מתחיל לסמוך על שוש ובכלל שאני חושב על שוש יותר מאשר על רותי. מעניין.