מצילים את שוש

דני תלה בי עיניים לא מבינות: " להציל ממה?"

"אני בטוח שהיא בצרות." אמרתי בקול סמכותי שאין עליו ערעור. למעשה לא הייתי בטוח אך כדי להזיז את דני הכבד הייתי חייב להיות בטוח.

דני קם ממקומו מרים תוך כך את גבותיו השעירות כאילו להיות גבוה יותר: "למה אתה חושב כך?"

הראיתי לו את ההודעה המשונה של שוש.

"מה זה?... זה נראה כאילו פשוט היא החזיקה את הטלפון בכיס ובמקרה נלחצו לה המקשים. אני תמיד נועל את המקשים לפני שאני שם את הטלפון בכיס"

"תסתכל טוב שלוש פעמים ג' שלוש פעמים פ' ושוב שלוש פעמים ג'. זה לא אומר לך שום דבר?"

דני עדיין בהה בי ולכן הסברתי לו.

"זה מזכיר SOS קריאת מצוקה בין לאומית בשפת המורס שלוש נקודות, שלושה קוים ושוב שלש נקודות. ידעת ששוש הייתה אלחוטנית בצבא? אלחוטנים יודעים מורס. אני בטוח שהיא במצוקה ולא יכולה לדבר משום מה. אולי גם אין לה זמן לכתוב הודעה שלמה הפלגתי בדמיוני." הדמיון הפרוע שלי כבר קבע ששוש בצרה. השכל הקר אמר טען מולו שאנחנו לא בג'ונגל. 'איזו צרה יכולה להיות?'

סיפרתי לדני שניסיתי לטלפן אליה, היא לא קבלה את השיחה. חמש דקות מאוחר יותר שוב ניסיתי, הפעם הטלפון שלה היה מנותק. "אתה מבין מה קורה כאן?" הדמיון הפרוע ניצח.

דני התיישב חזרה "בסדר, נניח שאתה צודק... אנחנו לא יודעים אפילו איפה היא?"

טוב זו כבר לא בעיה. את שוש אני לא יכול למצוא אך קל למצוא את הטלפון שלה.

חזרתי למשרדי ודני הולך אחרי, התיישבתי ליד המחשב וחיפשתי את התוכנה המאתרת טלפונים אפילו אם הם סגורים. כמה דקות של הגדרות ומצאתי את המיקום. השוויתי אותו עם מפת גוגל ומצאתי את הכתובת.

דני הביט משתאה. יכול להיות שהוא לא ראה דבר כזה אף פעם?

"ואו! מי חשב שאפשר לאתר טלפונים סגורים?" למעשה הוספתי שכלול שלי לתוכנה קיימת כך שאפשר למקם את הטלפון בכתובת מדויקת ולשלוח אותה אלי.

"חכה. אני יכול לעשות דבר נוסף. תביא את הטלפון שלך." הקלדתי עוד כמה דקות פתחתי את הטלפון שלו. נשמעו רעשים לא ברורים.

"מה זה?"

"פתחתי את המיקרופון של הטלפון שלה שמתפקד עכשיו כמכשיר האזנה."

"זה חוקי?"

"לא בדיוק, אך זה מועיל."

"למה לא השתמשת בטלפון שלך?" לפעמים הוא יכול להיות ממש מטומטם.

"כי אני רוצה להשאיר את הטלפון שלי פתוח למקרה שהיא תתקשר."

רוב האנשים מסתכלים על פעולות די פשוטות כאילו היו מעשי קסם. למי שמבין מעט איך הטלפונים הסלולרים עובדים זה נראה פשוט וברור למצוא למשל איפה הטלפון נמצא. למעשה אנשים עוברים מהר מאד מהשלב בו הם רואים במכשיר טכנולוגי כמו הטלוויזיה למשל, מעשה קסם, לשלב בו הם מתרגלים לקסם הזה שחוזר על עצמו, רואים בו מעשה טבעי ואפילו מתרגזים אם הטלוויזיה לא מראה להם תמונות הבאות מקצה האחר של העולם בשל תקלה. ממהנדס אלקטרוניקה כמו דני ציפיתי שידע, או לפחות יתעניין בעקרונות הבסיסיים של פעולת הטלפון, אך הוא כבר שכח את כל התהיות שלו, הנהן, והתחיל ללכת "אז בא נלך לכתובת הזו" אחרי כמה צעדים הוא נעצר "במחשבה שנייה אולי נטלפן למשטרה?"

"ומה תגיד להם?"

לא רציתי להתעכב "צודק. אנחנו לא בטוחים ששוש בצרה. נבדוק ואחר כך נטלפן למשטרה."

"בסדר בא ונלך"

נסענו ברכב החברה שדני קבל כמנהל מחלקה. רכב לא מקבל מי שצריך רכב עבור עבודתו אלא הוא הטבה שהחברה נותנת למנהלים. הטבה שמשולמת חלקה על ידי האוצר כלומר ממומנת מכספי המיסים שלי, אז למה שלא אשתמש בכספי המיסים שלי?

הגענו לכתובת הנכונה במהירות שיא. דני הפסיק לדאוג כל הזמן להיות במסגרת החוק, התקדמות של ממש לאדם שמתבצר במסגרות הידועות והמוכרות ולכן לא מעיז. במצבי חרום כמו זה חייבים להסתכן.

"עכשיו מה?" דני יצא מהמכונית ותלה בי את עיניו בשאלה. נראה שעכשיו אני הבוס.

"עכשיו נבדוק את המיקום של הדירה" הטלפון של דני ששימש כמכשיר האזנה שהחזקתי ביד כרכר "אתה תשמור עליה כמה זמן, אני חייב לעשות משהו" דקה מאוחר יותר ראיתי את פואד השמן מזדרז למכונית שחנתה ממש בפתח הבית ויוצא בחריקת צמיגים. גם הוא לא שומר על חוקי התעבורה. עברתי על תיבות הדואר. הדירה של פואד בקומה שלישית. עלינו בשקט במדרגות. הנה הדלת. עכשיו מה?

דפקתי בדלת, צעדים כבדים "מי זה?" בקול עבה

"פתח את הדלת, פואד שלח אותי" אמרתי בקול הכי בוטח שגייסתי.

הדלת נפתחה ומולי עמד הר אדם. כנראה זה הבריון ששיטח את דני במכת הקורנס שלו. לשמחתי הוא לא הכיר אותי. הוא אמר "כן? מה אתה רוצה?"

"באתי לקחת את הבחורה ואותך אל פואד" הוספתי אותו כדי שלא יחשוד. מאחוריו ראיתי את שוש עומדת, פיה חסום, מחזיקה בידה חבל. כשראתה אותי התיישבה מיד עם ידיים מאחורי הגב. הבנתי שהיא הצליחה להשתחרר, 'כל הכבוד לך שוש'

"אני אוביל אותה ואתה תבדוק אם אף אחד לא יכול לראות אותה עם פה חסום בחוץ." מיהרתי להגיד כדי שלא ירגיש בכך שהיא השתחררה.

יצאתי מחזיק את ידיה מאחור דוחף אותה ואומר בקשיחות שהייתה מביאה לי אוסקר על בטוח "קדימה, ובלי חוכמות"

הבריון יצא שוכח לנעול את הדלת ופתאום נעצר מזהה את דני. "אתה! מה אתה עושה פה" דני צעד שני צעדים לאחור "הי מה קורה...." הוא לא הספיק לגמור את המשפט ומכת קורנס נוספת נחתה עליו. "רוצי אחרי" קראתי לשוש ושנינו רצנו לכיוון המכונית הבריון אחרינו. פתאום נזכרתי שהמפתחות אצל דני. שוש הסירה את מחסום הפה "לאן?"

"רוצי לכיוון האנשים שם אני אנסה להטעות אותו" נעמדתי מחכה שהוא יתקרב אלי. הבריון התנשף הגיע קרוב ורק אז זזתי בזריזות הצידה והתחלתי לברוח. הבריון התרגז והתחיל לרדוף אחרי. בסדר, הייתי בכושר ריצה טוב ממנו. עשיתי סיבוב דואג שהוא לא יאבד אותי. כאשר היינו רחוקים מספיק כדי ששוש תסתתר, זינקתי במהירות וחזרתי לדירה לראות מה מצבו של דני. דני התאושש, עומד על רגליו מביט לכל הצדדים. הגעתי קרוב "רוץ לכיוון המכונית. אני אביא את שוש" והמשכתי לרוץ אל מקומה המשוער של שוש.

לא ראיתי את שוש. עמדתי לחשוב, הטלפון לא אצלה מה אני עושה עכשיו? פתאום היא צצה משום מקום. "יופי שוש מצאת מחבוא שגם אני לא ראיתי."

"חיכיתי לך" אמרה בחיוך דו משמעי.

"בואי נרוץ אל המכונית של דני"

ישבנו מחובקים במושב האחורי, כאשר אני שומע את מה שעבר עליה.

"איך השתחררת?" שאלתי בפליאה

"בקשתי אותו למרוח לי קרם ידיים שהיה לי בארנק, בתואנה שהידיים יבשות ועלולות לדמם." אמרה בקריצה "למעשה חשבתי שהוא ישמח לשפשף לי את הידיים בלי שפואד יצעק עליו, ואולי משם יעבור הלאה."

הבנתי. ידיים חלקות מהקרם מחליקות מהחבלים בקלות, בחורה מתוחכמת.

רבע שעה מאוחר יותר התקרבנו אל המפעל. "עצור כאן" פקדה שוש בדחיפות "אני חייבת לעשות עוד משהו."

"הי! זה לא בטוח עם פואד והבריון מסתובבים חופשי, חוץ מזה אין לך טלפון." התנגדתי

"אני חייבת לרדת כאן." שוש אמרה בתקיפות תוך שהיא שולחת אלי חיוך ממס ומראה לי תוך כדי כך את הטלפון שהחזיקה בידה. אכן בחורה מלאת יוזמה.

דני עבר לנסיעה אטית אך לא עצר: "כל כך התאמצנו להציל אותך ועכשיו את שוב נעלמת וכנראה תסתבכי עם מי יודע מה?”

שוש הרימה יד לבטל את החששות שלנו: "אל תדאגו אני לא מתכוונת להסתבך שוב, אני רק עייפה ורוצה לחזור לדירה שלי כדי לנוח.”

דני, שכנראה הכיר אותה יותר טוב ממה שחשבתי התרה בה: "אל תעזבי את הדירה שלך בלי להודיע לנו" אך לא הייתה לו ברירה אלא לתת לה ללכת.

דני עצר והיא ירדה.