שבויה בידי בריונים

חזרתי לדירה של פואד נחושה למצוא דרך להיכנס. ישבתי על הספסל מול הבית וחיכיתי. בנושאים האלו צריך המון סבלנות. לאחר כשלושת רבעי שעה פואד יצא. זו ההזדמנות שלי.

שקלתי את האופציות שלי. לטפס על העץ הגבוה שהגיע כמעט לחלון, ומשם לקפוץ אל החלון? זה טוב אולי לשודד המכונה 'החתול' אך פקפקתי אם אני יכולה להשלים תרגיל כזה עם עקבים גבוהים. עליתי לקומה שלישית, הקומה של פואד השמן ודפקתי בדלת השכנה. סיפרתי סיפור נוגע לב על איך שאני בת הדודה של פואד ושהוא הזמין אותי מקרית שמונה לעיר הגדולה והנה הדלת נעולה. לשכנה היה מפתח שניתן לה כדי שתפתח את הדלת לעוזרת שבאה כל יום שני. היא פתחה לי את הדלת ועקבה אחרי לתוך הדירה למקרה שאני גנבת או משהו יותר גרוע. כדי לנער אותה ממני אמרתי שאני חייבת להתקלח מכל הדרך הארוכה שעשיתי, התפשטתי, מקווה שפואד לא יחזור פתאום ונכנסתי למקלחת, משאירה את הדלת פתוחה. השכנה נרגעה. במחשבה שאין גנבת שתתקלח בבית שהיא רוצה לשדוד היא קראה לי בקול רם המנסה להתגבר על רעש המים השוטפים, שאכנס אליה לכוס תה לאחר שאגמור להתקלח, וחזרה לדירה שלה. התנגבתי במהירות התלבשתי ועשיתי סריקה בחדרים.

חוברות פורנוגראפיות היו החומר הכתוב היחידי שמצאתי.

ישבתי על המיטה הסתורה שלו להעריך את המצב.

ברור שבעל הדירה הזו אינו מה שהוא מתיימר להיות איש עסקים בחברת תקשורת. התכוננתי לצאת כאשר שמעתי את הדלת נפתחת.

אוי! איפה אני מסתתרת? הסתכלתי סביב. ארון גדול הוא מקום המסתור הקלאסי בו הבלשים מסתתרים בסרטים, אך נראה שפואד השמן העדיף לזרוק את בגדיו על המיטה כנראה בתקווה שהעוזרת שתבוא תסדר אותם. לקפוץ מהחלון? לא השתגעתי לקפוץ מקומה רביעית. ליבי התאמץ יותר ממוחי שנכנס להלם קרב. אני חושבת שאת הפעימות של ליבי שמעו למטה ברחוב...

מאוחר מידי! פואד עמד בפתח מחייך חיוך אכזרי.

הסתכלתי סביב למצוא מקום מסתור.... אופס, איחרתי. הצללית השמנה של פואד מלאה את פתח הדלת. קיללתי את עצמי על שהשתהיתי יותר מידי. העפתי מבט לחלון, אין סיכוי שאקפוץ מהקומה הרביעית. פואד לא השאיר לי זמן רב לתכנן מילוט. בשני צעדים גדולים הגיע אלי תפש את ידי, סובב אותה לאחור "מה את עושה כאן?"

ניכר שהוא היה מבקר קבוע במכון כושר, הידיים שלו היו כמו צבתות ברזל. גמגמתי "באתי לדבר איתך". הוא הביט בי מגביר את הלחץ שהוציא ממני אנקת כאב וחייך.

שתקתי. מה אני יכולה להגיד?

הוא המשיך לחייך גם כאשר החושך סגר עלי והתעלפתי.

התעוררתי לתוך אותו פרצוף שמן מחייך, רק שעכשיו הייתי עקודה כמו שה שמובל לטבח. ידיי היו קשורות מאחורי הגב והוא עסק בקשירת רגלי אחת לשנייה ושתיהן לרגל של המיטה הכבדה שלו. מוחי חרק נואשות למצוא מוצא. פואד קם מהדק פלסטר ענק לפי, מביט דקה אומד את מעשה ידיו כאילו הייתה זו יצירת מופת, ויצא מהחדר. עד מהרה שמעתי אותו מדבר בקול מהוסה בטלפון.

הטלפון! במכנסיים שלי נהגתי לשים את הטלפון בכיס האחורי. התפתלתי והצלחתי להוציא את הטלפון מהכיס. לא שזה עוזר לי. לו רק הייתי גמישה כמו הבלשיות מהסרטים הייתי יכולה להעביר את הידיים מעבר לרגלי קדימה, כך שאוכל לטלפן. זה לא כל כך הלך. פואד גמר לדבר הציץ אלי מהדלת לראות אם הכול בסדר, ויצא שוב.

מזל ששמתי את הטלפון של עמי על חיוג מהיר. לחצתי על המקש בצורה עיוורת ושמעתי את הצלצול הרפה בטלפון של עמי, וכמה שניות מאוחר יותר את הודעת המזכירה האלקטרונית "המנוי שאליו צלצלת אינו זמין נא השאר הודעה לאחר הצליל....". כיביתי את החיוג. חששתי שפואד ישמע אותי מדברת ולא רציתי להשאיר הודעה. עמי יכול לראות את ניסיון ההתקשרות שלי כאשר יפתח את הטלפון שלו, אך בוודאי לא יחשוב שאני במצוקה.

הבריון של פואד הגיע כמה דקות מאוחר יותר. התפקיד שהוטל עליו זה לשמור עלי כאשר פואד ילך לאן שהוא עומד ללכת. הניחוש שלי הוא שהוא הולך להתייעץ עם חיים.

ניסיתי להיות שלווה. חשבתי בהיגיון, מה הם כבר יכולים לעשות לי? אך הפאניקה זחלה לגרוני בלי שום קשר להיגיון

הבריון הרים את סנטרי באצבע משומנת "אז את עושה לנו בעיות?"

גם אם הפה שלי לא היה חסום לא הייתי עונה לו. הבריון ניסה למשש את החזה שלי אך פואד שהציץ תוך לבישת המקטורן שלו התרה בו שלא יגע בי. הבריון נעלב גרר כיסא ליד הקיר הביא עיתון מהחדר השני והתחיל לקרוא. לפחות הוא יודע לקרוא, אבל אולי הוא רק הסתכל בתמונות כי כל כמה דקות הוא הרים את ראשו והביט בי.

גיששתי באצבעותיי מקווה שאני זוכרת איך להגיע לשליחת הודעה לעמי. התוכנית עכשיו הייתה לכתוב SMS. ניסיתם פעם לכתוב הודעה כשידכם קשורות מאחורי הגב? ובריון פרימיטיבי מסתכל עליכם בעיניים רעבות? אין הרבה סיכויים שמישהו יבין מה כתבתם. עשיתי כמיטב יכולתי. ויתרתי על כתיבת הודעה קריאה וניסיתי לשלוח SOS בתקווה שעמי יבין למרות שלא ידעתי מה הוא יכול לעשות כי הוא לא מכיר את הכתובת של פואד. לפחות שליחת SMS לא מרעישה. השתעשעתי ברעיון לשלוח הודעה נוספת כאשר פואד הגיע בדיוק כאשר הטלפון שלי צלצל. רק זה היה חסר לי, למה לא היה לי השכל להעביר אותו על מצב שקט? הבריון קפץ ממקומו, אך פואד סגר את המרחק בינינו בשלושה צעדים גדולים, זורק לבריון: "למה לא לקחת את הטלפון שלה?"

"חשבתי שאתה כבר לקחת" גמגם הענק.

פואד עקר את הטלפון מאצבעותיי, סגר אותו וזרק אותו על השולחן.

"טוב. אתה חושב שתוכל להתמודד עם הבחורה לעוד חצי שעה?" שאל בלעג את הבריון. הבריון הענק התכווץ תחת מבטו. לרווחתי הוסיף "ושלא תעיז לגעת בה, אתה שומע?" הבריון הנהן והתיישב בכבדות על הכורסא ממולי.

את השעה הבאה ביליתי בהתמודדות מבטים עם הבריון, ובדאגה שרק לא יעלה בדעתו מעשים אחרים למרות האזהרה של פואד. חלק ממוחי תכנן דרכי מילוט. זכרתי שעמי סיפר לי שתמיד יש פתרונות לכל בעיה. חשבתי על פתרון כזה.