פריצת דרך?

חמישי - 12 ימים למסירה

בבוקר שלאחר 'סיעור המוחות' המאכזב התחלתי בתכנון מעגלי הבדיקה הבסיסיים בנפרד. המעגל הבודק את מערך הכבילה עצמו, והמעגל המנתח את התוצאות ומכניס אותן לבסיס נתונים במחשב. קבלתי את העצה של יהודה והשארתי את הבעיה הקשה ביותר של העברת התוצאות של המעגל הראשון אל השני בלי שישפיעו אחד על השני למועד מאוחר יותר. כמובן שהשארתי גם את תכנון הצגת הנתונים לסוף כי כאן לא היה לי ספק שזו בעיה פתירה.

התחלתי בעבודה מאומצת על תכנון מעגל המזרים זרם הבדיקה למערך הכבלים והופך שנויים במערך הכבלים לשנויים במתח החוזר. שנויים שאפשר יהיה לגלות ולהפוך לנתונים דיגיטאליים שאפשר להכניס לבסיס הנתונים. השלב הבא היה לבנות אב טיפוס של המעגל ולבדוק אם בכלל אפשר לראות הבדלים שיתורגמו אחר כך לנתונים.

במחלקה שלנו לא היה טכנאי שיבנה את המעגל ולי לא היו חלקים ומכשירי מדידה. באמת הגיע הזמן שנארגן יכולת בדיקה ראשונית. עד עכשיו נאלצתי לבקש טובות מיוסי לנושא זה.

הלכתי לדני.

את דני תפסתי בדיוק כאשר הוא בדיוק חזר מארוחת צהרים. מה כל כך מאוחר? לא שמתי לב ששעת הצהריים עברה. למעשה אף פעם אני לא שם לב אלא אם רותי באה להזמין אותי. בעצם איפה רותי?

"הרגע גמרתי לתכנן מעגל ראשון. לפני שאלך עוד פעם להתחנן ליוסי שיעזור לי חשבתי שיהיה זה רעיון לא רע אם נארגן מעבדה לבדיקות ראשוניות אצלנו במחלקה."

דני התיישב על הכסא המהודר שלו: "אתה מה זה צודק, בישיבה של קבלת הפרויקט, אני חשבתי שאסור לנו להסתמך על המחלקה של יחיאל שלדעתי תנסה רק לדפוק אותנו."

על מה הוא מדבר? עד עכשיו יוסי עזר לי ברצון!

שתקתי. אני לא מתנגד שדני האיום יחשוב מה שהוא רוצה העיקר שיארגן את המעבדה.

דני המשיך לא מודע לכך שלא הסכמתי בדיוק לדעתו, מפרש את השתיקה שלי כהסכמה. "אני כבר הזמנתי את הציוד ברגע שקבלנו 'אור ירוק' לפרויקט, החלקים הסטנדרטיים וכמה מכשירי מדידה כבר כאן." הוא הצביע על כמה ארגזי קרטון בפינת החדר.

"בינתיים לא הצלחתי לשכנע את חיים לקבל טכנאי אז נאלץ לעבוד בעצמנו."

שמתי לב לניסוח של 'נעבוד בעצמנו' הוא מתכוון לעבוד? הסתכלתי על הידיים הגדולות של דני וניסיתי לדמיין את האצבעות הגמלוניות שלו מחזיקות רגל טרנזיסטור עדינה.

כן, בטח דני יעבוד עם הפה ואני אבנה את המעגל.

טוב, מילא זה מה שיש.

לקחתי את הקרטונים לחדר שלי. דני עקב אחרי בעיניים "אתה מתכונן לבנות את המעגל עכשיו? לך קודם לאכול."

"לא אמרת שאין זמן ושהפרויקט חשוב?" עניתי מתנשף ממאמץ. לפחות הוא יכול לעזור לי לסחוב את הקרטונים.

"לא צריך להגזים."

לא עניתי. האמת היא שהייתי סקרן לדעת אם המעגל יעבוד. אוכל לא היה בראש שלי עכשיו.

אני לא יודע מתי גמרתי לבנות את המעגל. חלקים היו מפוזרים בחדר והקרטונים פתוחים למחצה. לא היה לי זמן ולא הסבלנות לסדר את החלקים ורק לקחתי את החלקים שהיו דרושים לי באותו רגע.

כמו בכל פעם כאשר מגיע הזמן לברר אם הרעיון שנהגה באמת עובד, הרגשתי 'פרפרים בבטן'. הציפייה המתוחה שלי לא נבעה דווקא מהסיכון שכל העבודה שעשיתי עד כה תיזרק לפח במקרה של כישלון, אלא המתח הנקי מהשאלה הגדולה האם הרעיון יעבוד.

לפעמים רעיון נראה ישים עד שמתברר כי בגלל התעלמות מאיזה שהוא פרט הרעיון כושל.

קשה לחזות את כל הבעיות מראש, רק לאחר שבונים אב טיפוס של הפתרון צצות הבעיות. במקרה כזה אתה דופק על הראש 'איך לא חשבתי על זה קודם?'

הרגע הקריטי ביותר בבדיקה הוא הפעלה ראשונית. חיברתי את ספק הכוח והעליתי בהדרגה את המתח, מנסה לראות אם לא עולה עשן מהמעגל. מעגל יכול להיכשל עוד לפני שהרעיון המונח בבסיסו נבדק. מספיקה טעות קטנה בחיבורים.... בסדר. לא עולה עשן, עדיין הקשר בבטני לא הותר.

הייתי מרוכז כל כך בבדיקה שלא הרגשתי שרותי נכנסה בשקט ואחריה יוסי ושלמה עד שדני נכנס גם הוא וגרש את כולם "תזיזו את התחת וצאו מיד מהחדר! תנו לבן אדם לעבוד!"

יוסי ושלמה יצאו בלי מילה, אך רותי רצתה להישאר: "אני חלק מהצוות ורוצה לעזור" אמרה באותו קול מתחנחן שבדרך כלל אני לא יכול לעמוד בפניו.

דני היה תקיף בעיניים מצומצמות ובפנים זועפים הוא חזר "סלקי את התחת הצמוק שלך מהחדר מיד!" מדגיש את דבריו תוך שהוא מראה לה את הדלת בידו.

רותי החליטה בחכמה לא להתעמת עם דני הפעם ונסוגה תוך מלמול "תירגע בן אדם, רק רציתי לעזור". דני נשאר להסתכל ואולי גם לוודא שלא יהיו לי הפרעות נוספות.

הנחתי את גב ידי על הרכיבים השונים....אחד הנגדים מתחמם. בזרמים כאלו אסור היה לו להתחמם...

מיהרתי לכבות את המתח.

חזרתי ובדקתי את ערך הנגד. זהו. כאן הטעות הנגד קטן פי אלף ממה שמתוכנן, יוסי לא היה עושה טעות כזו.

קצצתי את הנגד, אין לי סבלנות לפתוח את ההלחמה, וחיברתי נגד בעל הערך הנכון ללא הלחמה, להוט לאשש את הרעיון. גם זה לא היה קורה ליוסי. הוא היה בונה מעגל מסודר עם הלחמות טובות והכי מצחיק שהוא היה עושה זאת בחצי הזמן, אך כל עוד עדיין לא אישרו לי לעבוד עם יוסי עלי לעבוד לבד. עשיתי לי תזכורת בראש לבקש שוב את עזרתו של יוסי.

שוב הפעלתי את המתח מספק הכוח. לבי דפק בחוזקה, שפתי התייבשו והמתח שהצטבר בבטני היה מספיק להפעיל תחנת כוח שלמה...

שמתי לב שגם דני מרטיב את שפתיו היבשות ממתח, אך הוא הקפיד לעמוד בצד ולא להפריע.

שוב בדיקה בגב היד... בסדר המעגל לא משתגע.

עכשיו לבדיקות הרציניות.

חיברתי את דימוי מערכת הכבילה ללא מחשב בקצה, ומדדתי את זרם הבדיקה...

רשמתי את עוצמת הזרם.

עכשיו הבדיקה המכרעת... חברתי בקצה דימוי מערכת הכבילה את דמוי המחשב. המעגל חייב להבחין בין שני המקרים הקיצוניים האלו. אם עוצמת הזרם לא תשתנה באופן מובהק אי אפשר יהיה לגלות אם מחשב מחובר בקצה מערכת הכבילה.

גם אם יהיה הבדל משמעותי בין שתי הבדיקות האלו עדיין זה לא מבטיח שאוכל לגלות שינויים זעירים יותר.

העפתי מבט בדני. האם הוא מבין? נראה שכן כי הוא היה מרוכז במכשיר המדידה...... המחוג לא זז. כישלון? הקשר בבטני התהדק. נשמתי נשימות קצרות. פניו של דני הביעו אכזבה, אך הוא נשאר במקומו שותק.

מה אני יכול לעשות?

חזרתי לשרטוטים משנה את ערכי הנגדים כדי להזרים זרם מדידה גדול יותר. כאשר מזרימים זרם גדול יותר מסתכנים בפגיעה בפולסים של האינפורמציה, אך לעזאזל, קודם כול אני חייב לקבל שנוי מדיד בין שני המצבים.

ייבשתי את כפות ידי המזיעות על המכנסיים והפעלתי את המתח למעגל.

שוב שנוי של מעגל הדימוי בין קיצוניות של מחשב מחובר למחשב מנותק....

עדיין לא ראיתי שום תזוזה במחוג המודד.

לבי החסיר פעימה כאשר פתאום הטלפון פתח בצלצול נוקב.

ניסיתי להתעלם ממנו תוך שאני מחבר ומנתק בידי את הנגד המדמה מחשב מחובר. מנסה להתרכז ולחשוב מה עלי לעשות... רגע נדמה לי שראיתי תזוזה קטנה של המחוג.

הטלפון לא הפסיק לצלצל, נוקב את הדממה ודורש תשומת לב.

דני נשבר "הי , למה אתה לא עונה לטלפון המזורגג."

עיני צמודות למחוג שעכשיו היה לי די ברור שהוא זז בחלקיק המילימטר, הפטרתי לעומתו בחוסר סבלנות תוך שאני מסיר את משקפי מנגב אותם עם הממחטה שאני מחזיק בכיס במיוחד לצורך זה ,והרכבתי אותם חזרה כדי לראות טוב יותר: "עשה לי טובה תוריד את מי שמטלפן ממני, אני חייב להתרכז."

דני הרים את השפופרת "הלו... לא את לא יכולה לדבר איתו עכשיו."

שטף מלמול לא ברור מהשפופרת הפריע לי יותר מהצלצול המונוטוני. "נתק את הטלפון אני לא יכול לשמוע את עצמי חושב." אמרתי בקוצר רוח מעיף אליו מבט מרוגז.

דני אמר לי "בסדר", ולמטלפן האלמוני שבשפופרת "בסדר אני אמסור לו, שלום."

השקט חזר.

יש!!! בהחלט! הבדל שאפשר למדוד הוא הבדל שאפשר להפוך לנתון.

הקשר בבטני נפתח מעט, אך הלב המשיך להזריק לי מנת יתר של אדרנלין. המשכתי לבדוק דמוי של מקרים שונים של מערכת כבילה. כבילה ארוכה, כבילה קצרה חיבורי ביניים ועוד. בכמה מקרים ההבדל היה קטן מכדי שאפשר למדוד. אולי צריך לשנות את המעגל. התיישבתי על הכיסא באנחת רווחה. עכשיו הרגשתי את העייפות הבאה לאחר שגל האדרנלין שוכך.

החלטתי שעלי 'לישון על הבעיה' לפני שאתכנן את מעגלי זרם הבדיקה במערך הכבלים עצמו. לאחר מכן אתמודד עם הבעיה העיקרית של שילוב שני המעגלים בלי שישפיעו על מערכת הכבילה.

דני שעמד בשקט כל אותו זמן פתח את פיו עכשיו: "שושנה רוצה לספר לך משהו חשוב." לאחר כמה שניות של מחשבה יעץ לי "כדאי שתדבר איתה." ובזאת עזב את החדר.

שושנה? מה יש לה להגיד לי? אני בקושי מכיר אותה.