חזרה לבעיות האמתיות

יום חמישי

למחרת בבוקר הייתי כבר שוב בחדרי מוכן להתחיל להתמודד עם הבעיות האמתיות. השלב הראשון הוא לאסוף אינפורמציה. פניתי למחשב ונכנסתי לאינטרנט, מדהים מה אפשר למצוא באינטרנט. התחלתי עם כל הפתרונות החלקיים הקיימים. אין אף מערכת היודעת למדוד את מהלך הכבילה עד החדרים. מצאתי פתרונות חלקיים המודדים באופן עקיף את צורת החיבורים בארון התקשורת אך זה הכול. המשכתי לבדוק כל מה שיש לו קשר, אפילו באופן רופף, לבעיה שלפני, כך עבדתי במשך כמה שעות לא מודע לתככים בהנהלה. למעשה למען האמת גם אם הייתי מודע לתככים הייתי מתעלם מכך.

שלב שני רישום ראשוני של פתרונות אפשריים.

הזזתי את מסוף המחשב לקצה השולחן ומשכתי אלי את הדפדפת הצהובה.

נהוג לחשוב שהנדסה היא מקצוע יבש חסר דמיון ויצירתיות. אין דבר רחוק מזה. פיתוח פרויקטים מחייב דרגה עליונה של דמיון. הנה אני יושב מול הדפדפת הריקה ובונה בדמיוני בתהליך יצירה מערכת חדשה שמעולם לא תכננו כמוה. כל זאת על בסיס דרישות בסיסיות שעל המערכת לעמוד בהן. התהליך דומה במקצת לתהליך שעובר על צייר המתכנן את הקומפוזיציה של הציור, כאשר הוא רואה בדמיונו את הציור המושלם, ומשרטט על הנייר הריק רישום ראשוני בעיפרון רך לפני שטבל את מכחולו בצבע. כמוהו גם המהנדס חייב תחילה ליצור את המנגנון הבסיסי הדרוש בדמיונו, ולשרטט רישום ראשוני.

במחשבה שיניה, הייתי אומר אפילו שלמהנדס דרוש דמיון יצירתי ברמה גבוהה יותר מזו הדרושה לצייר. כאן לא מדובר בציור דמויות קיימות המועתקות על גודל נייר נתון, אלא ביצירת דבר חדש ולא מוכר לחלוטין. זאת ועוד, הצייר משוחרר מנאמנות לעולם הממשי, בעוד שלפני כמהנדס משימה קשה בהרבה, של יצירת משהו ממשי. במקרה שלי, מערכת המודדת ומציגה ישויות שלא נמדדו מעולם תוך שהיא מאורגנת בקומפוזיציה של מגבלות תקציב, ביצועים וזמן. זאת ועוד. בשונה מצייר שצייר מאות ציורים דומים וידיו מאומנות, אין איש יודע אם העקרונות הבסיסיים של המערכת יעבדו. או אם הם יענו בכלל על הדרישות, וזו בעצם המשימה שלי בשלב זה. למצוא פתרון למערכת שתענה על הדרישות, או בשפה הטכנית 'לענות על RFP'. עדיין אין דרישה לתכנן ממש את המערכת אלא רק להוכיח שיש פתרון.

בעצם אם אני כבר בעניין של אנלוגיות, התהליך של פיתוח מערכת חדשה דומה יותר לתהליך שעובר משורר כמו יהודה הלוי, מאשר תהליך של ציור. יהודה הלוי היה אדם רב תחומי, רופא, פילוסוף ומשורר ומעצם כך, שיריו תרמו משהו מחכמתו לאנושות, בנוסף להיותם יפים. פיתוח הנדסי מעצם טבעו מקדם במשהו את האנושות, וניחן ביופי אלגנטי, שלצערי רק אנשי מקצוע יודעים להעריך. בעצם הדמיון ליצירה של משורר בתקופתו של יהודה הלוי, גדול עוד יותר. משורר כמו יהודה הלוי היה חייב ליצור שיר במסגרת של אילוצים. אילוצי משקל, חריזה ולפעמים גם קביעת האות הראשונה בכל שורה. באופן דומה, מהנדס פיתוח חייב לתכנן את המערכת בהתחשב באילוצים שנקבעו לו במפרט, בנוסף לאילוצים נוספים; אילוצים דוגמת פשטות ייצור, הפעלה ותחזוקה אלו אילוצים שעושים את ההבדל בין מערכת בעייתית למערכת מוצלחת.

האנלוגיה ממשיכה. כמו שהמשורר בתקופתו של יהודה הלוי, היוצר שיר יפה בעל משקל מתנגן, כך גם הפתרון ההנדסי חייב להיות אלגנטי ויפה.

אני מתרפק על התקופה ההיא, כי היום יש מהנדסים רבים חסרי כישרון שכמו משוררים וציירים מודרניים יודעים לקשקש משהוא חסר ערך ולעטוף אותו בדיבור יחצני כאילו זו פסגת היצירה.

לקחתי לגימה מספל הקפה ועיוויתי את פרצופי. הקפה היה כבר קר, כך זה שמפליגים בהרהורים. דחפתי אותו לקצה השולחן, הרמתי את רגלי על השולחן, שמתי אותם בדיוק על הכתם הישן, נשענתי אחורה על משענת הכיסא וחזרתי לנושא שלפני.

הדרישה העיקרית בפרויקט זה היא, להציג באתר מרוחק את מהלך הכבלים, לבדוק איך הכבל מחובר בכל קטע שלו ומה מחובר בסופו של כל כבל.

טוב, העניין של הצגה מרוחקת אינו בעיה. אם יודעים לגלות את מבנה תשתית הכבלים ולשמור אותו באחד המחשבים באתר, אפשר להציגו בכל מקום אחר, אך איך לעזאזל נמצא את המבנה של מערכת הכבלים? התחלת להרגיש את ההרגשה המוכרת של מתח הולך ונבנה לנוכח בעיה הדורשת פתרון שאף אחד לא יודע אם הוא בכלל קיים. הזמן הקצר העומד לרשותי מוסיף למתח ולא עוזר לפתוח את הגוש הנוקשה שמתחיל להיווצר בבטני. לא דאגתי מההערה של דני לגבי האפשרות שיפטרו אותי. יש הרבה מקומות עבודה אחרים שיקבלו אותי. בעצם כן דאגתי מעט כי זה לא כל כך נעים להיות מפוטר, וגם לא כל כך מקשט את הרזומה שלי. פטרתי את המחשבות האלו והתמקדתי בבעיה.

כרגע אני יכול לחשוב רק על שתי אפשרויות. האפשרות האחת היא להשתמש בניתוח פולס חוזר מקצה הכבל. ראיתי בדמיוני את הפולס הגדול, ה 'שוורצינגר' של הפולסים. הפולס חייב להיות חזק כדי שיהיה מה למדוד כאשר חלקו הקטן יחזור למקור לאחר שיתקל 'בקיר' - בסופו של הכבל. משהו דומה למה שקורה במערכות מכ"מ. פולס ענק זה, רץ לאורך הכבל, כמו שוורצינגר 'בשליחות קטלנית' מפיל באלימות את הפולסים הגמדיים של האינפורמציה לכל הצדדים ומעוות להם את הצורה. אך כאשר הפולס נהדף חזרה לאחר שפגע 'בקיר' שבקצה הכבל, כבר אי אפשר להכיר אותו, כי הוא התעוות ונשחק במסע הארוך שלו לקצה הכבל ובחזרה. ארנולד שוורצינגר התגמד למין וודי אלן קטן ומסכן. עכשיו שיניתי בדמיוני את אורך הכבל, והבטתי בדמיוני שוב בפולס החוזר. הפעם הפולס שונה לחלוטין, אפילו לא דומה לוודי אלן שחזר קודם. הבנתי שיש כאן בעיה כפולה. הפולס החזק לא רק מעוות את פולסי האינפורמציה שעבורם מערכת התקשורת של הכבלים נבנתה, אלא שניתוח הפולס החוזר בעייתי גם משום שהוא שונה בכל אורך הכבל, ואורך הכבל לא ידוע מראש.

לא. אי אפשר להסיק שום מסקנה מצורתו של הפולס החוזר על מבנה הכבל בו היה צריך לעבור. פסלתי את פתרון בדיקה באמצעות פולס חזק.

האפשרות השנייה מחייבת לשים משהו בקצה הרחוק של הכבל. פתרון פחות טוב כי צריך לשנות את מערכת הכבילה, ואחת הדרישות של הפרויקט היא שאפשר יהיה להשתמש במערך הכבילה הקיים בקירות. חשבתי שזה בכל זאת עונה (בדוחק) לדרישות הפרויקט כי מדובר בתוספת ולא בבניה חדשה של מערך הכבילה.

בפתרון כזה אין צורך בפולס גדול ואלים. אפשר להשתמש בשיטות מדידה קיימות ועדינות, שאינן משפיעות הרבה על זרימת המידע בכבל. משהו כמו מוזיקת רקע במסיבת קוקטייל, שלא מפריעה לאנשים לפטפט. אך גם כך צריך להיזהר שלא להשפיע על המידע מעצם החיבור של מערכת המדידה לכבל. חיבור T כזה מאפשר גם לפולסים של האינפורמציה להיות מנותבים אל מערכת המדידה במקום להגיע ליעדם. ראיתי בדמיוני את הפולסים של המידע מביטים בבלבול כאשר הם מגיעים לצומת הדרכים של חיבור התקן הבדיקה, לפני שהם ממשיכים להיסחף למטרתם. יש סכנה שחלק מהם יזרום לכיוון הלא נכון.

צריך למצוא משהו שימנע מהם לטעות בדרך. התקנים של תשתית הכבלים מאד מחמירים וקשה יהיה לעמוד בהם.

במשך זמן מה שקלתי את האפשרות הזו. נראה שלמרות הבעיות האלו, יש כאן סיכוי טוב מהאפשרות הראשונה. שקלתי דרכים שונות להתגבר על הבעיות האלו. למשל האפשרות לשים מין מסננת בין מערכת המדידה לכבלי האינפורמציה, כך שהזרם הקטן של המדידה יסתנן בין החורים הקטנים אל וממערכת הכבלים והפולסים הגדולים יותר של האינפורמציה לא יעברו דרך אותם חורים.

בסדר. ננסה לבדוק פתרונות בכיוון הזה, סוף כל סוף יש לי את הניסיון שצברתי בפיתוח פטנט בנושא דומה, שקבלתי רק חודש לפני שהתחלתי בעבודה כאן. הורדתי את רגלי מהשולחן, הפכתי את הכיסא והתיישבתי עליו כאשר החזה נשען על משענת הגב. קירבתי אלי את המקלדת שיניתי את הטית המסך כך שמנורת הפלואורסצנטי המתנדנדת ברוח הקלה שנשבה מהחלון לא תסנוור, פתחתי קובץ חדש והתחלתי בכתיבה.

שעתיים מאוחר יותר, קמתי ממושבי והתחלתי בסדרת תרגילי מתיחה ושחרור, שמרתי את הקובץ, נעלתי את המחשב ויצאתי.

עדיין הרגשתי את ההרגשה הידועה בבטני, הרגשה של 'יש עוד הרבה עבודה ואני לא יודע אם אספיק', אך ידעתי שמצאתי קצה זנבו של רעיון לפתרון. הניסיון שלי לימד אותי שכדאי 'להתנתק' מפעם לפעם מהבעיה המציקה לך כדי לפתוח את המחשבה לרעיונות חדשים. אם אדם שוקע בבעיה ולא מרפה יש סכנה שיחזור שוב ושוב על אותן השגיאות ללא התקדמות. יש 'לרענן את המוח'. סופרים מודעים לתהליך הזה של התנתקות המחדשת את מצברי היצירה, אני לא יודע למה מהנדסים רבים מתעקשים 'לטחון' בעיה בלי הפסקה. מזל שהם הולכים הביתה בסוף יום העבודה וכך יכולים לבוא למחרת עם כוחות חדשים.

מסלול 'רענון המוח' עבר דרך משרדה של רותי שישבה רכונה על איזה מסמך ולא הרימה מבטה. המשכתי לעבר פינת הקפה, שהייתה עמוסה עם עובדים שלא רציתי בחברתם כרגע, ויצאתי אל מחוץ לבניין. כן. ריצה קלה בפרק תהיה במקום.

זה לא עזר.