פסק זמן

במקום לרוקן את מוחי ולהתרכז בנשימה קצובה המתאימה לריצה, המשיך מוחי לעסוק בבעיה. העפתי מבט בשעון, פתחתי את היומן באייפון. כן יש עוד זמן מספיק להגיע לישיבת תשתית תקשורת באגף הייצור. הישיבות האלו הן בזבוז זמן, אם כי אין מנוס מלהשתתף בהן מפעם לפעם. הפעם זה יהיה פסק זמן רצוי מהבעיה שעל הפרק.

בסופו של דבר לא השתתפתי בישיבה. כאשר הגעתי ראיתי שרותי כבר יושבת שם. תכנון התשתית היה בתחום שלה, ולכן חזרתי למשרד. לדעתי צריך להיזהר ולא 'לדרוך' בשטח 'השייך' לאחרים. כל אדם רוצה שטח שהוא רק שלו ובו הוא רשאי להחליט לפי דרכו. לכל אדם גישה משלו ורעיונות משלו. לעתים קרובות מצאתי שאחרים פתרו בעיות בתחום שהתמחו בו, טוב ממני עצמי, למרות שכמנהל אני אמור לדעת טוב יותר. מנהלים רבים מנסים להכתיב לכפופים להם כל דבר, וגורמים לעובדים להיות בלתי יעילים ותלויים בהם. מלבד זאת, חשבתי לעצמי, חייבים לכבד כל אדם, גם אם הוא כפוף לך מנהלית.

נזהרתי שבעתיים לא 'לדרוך' בשטח שבאחריות רותי, פצצת האנרגיה שקוראים לה רותי עלולה להתפוצץ על כל דבר קטן. לרגע חשבתי לגשת אליה ולהחליף כמה מילים אך לא העזתי.

את מה שקרה בישיבה הזו סיפרה לי רותי כאשר חזרה מהישיבה מאוחר יותר, מטבלת את דבריה בביקורת שנונה על האחרים: "הישיבה התחילה כרגיל באיחור. נפרשו תכניות הבניין החדש והתחיל הוויכוח הרגיל על מיקום ארונות התקשורת המרכזיים. אני הגדרתי את המיקום הרצוי כמו שעשיתי תמיד, וכמו בכל פעם, הדרישות הפשוטות האלו נתקבלו על ידי הטיפשים שהשתתפו בישיבה בהפתעה ובהתנגדות. יצחק מנהל הפרויקט השמן אמר בקול המגעיל שלו" וכאן היא רכנה אל השולחן מניחה שתי כפות ידיים וחיקתה קול עבה שבעיני היה רחוק ממגעיל כאשר נעשה בביצוע שלה: "מיידלה, אין לנו מקום לארונות תקשורת במרכז. אולי תשימי את ארון התקשורת במבנה הצדדי?" רותי הצביעה באצבעה על קצה השולחן, "זה היה כמובן קצה המסדרון במבנה." התיישבה חזרה מגלגלת עיניה ונאנחה בצורה מצודדת "תאר לעצמך איך הרגשתי כאשר הוא נשף עלי את הנשימה המסריחה שלו." קשה היה לי לתאר זאת כי אני דווקא נשמתי את הבושם המשכר של רותי.

רותי, לא מודעת למחשבות שלי, חייכה חיוך של שיתוף פעולה שהמס אותי, וחזרה לסיפורה. "שוקי החשמלאי האידיוט, שמסכים באופן אוטומטי עם כל מה שאומר יצחק, הנהן בראשו הקרח כאילו נאמרו דברי אלוהים חיים. התאפקתי מלהעיר להם הערה עוקצנית, והצבעתי על חדרון במרכז ליד פיר המחבר בין הקומות, מקום אידאלי לארון התקשורת. וכאן היא דפקה בציפורן ארוכה ואדומה כדם על מרכז השולחן, "אמרתי להם 'הנה מקום מתאים!', ומה אתה חושב שהם אמרו?" עכשיו העיניים שלה הבריקו וראיתי שצחוק מבעבע לה ורוצה לצאת דרך החיוך שהתרחב גורם לשתי גומות החן בלחייה להעמיק. היא העבירה יד מגלגלת קצה שפם דמיוני וחזרה לחקות את קולו העבה של יצחק: " 'לא בא בחשבון.'

הבטתי לעבר אהוד הארכיטקט 'למה לא?'

'טוב זה הסלופסינק הוא תמיד שם.' מלמל אהוד מתחת לשפם המלוכלך בשאריות של ארוחת הצהרים שלו."

כאן היא עצרה להסביר לי מי זה אהוד. אין לחברה ארכיטקטים. אלו נשכרים לכל פרויקט מחוץ לחברה. "אהוד חושב שהוא 'מיסטר אלגנס' כי הוא יכול להרשות לעצמו לבוא לבוש בחולצת הגוצ'י שלו. הוא רק שכח לכבס אותה ונראה יותר כמו הקבצן חסר הבית ברחוב יפו, מאשר הגבר האלגנטי שהוא רוצה להציג."

רותי פנתה אלי וראיתי שהיא עוד רגע מתפוצצת מצחוק: "אתה יודע מה זה 'סלופסינק'?"

משכתי בכתפי, אף פעם לא שמעתי את המושג.

"גם בשבילי זה היה מושג חדש." המשיכה רותי. "מתברר 'שסלופסינק' הוא חדרון המשמש את שוטפי הרצפות לאחסון הכלים ולשטיפת סמרטוטי הרצפה.." עכשיו רותי פרצה בצחוק גדול. את שאר הסיפור שמעתי בין קטעי צחוק בלתי נשלט ומדבק.

רותי סיפרה לי איך היא, מרסנת את עצמה בקושי, שאלה למה צריך לשטוף רצפות כאשר הבניין מתוכנן עם שטיחים מקיר לקיר? ואיך קבלה את התשובה האידיוטית: "סלופסינק היה תמיד חלק מהתכנון!" סופו של הסיפור שלקח לרותי חצי שעה, כדי שיסכימו לתת את החדרון לטובת ארונות התקשורת.

הקטע הכי מצחיק היה כמה חודשים מאוחר יותר. הרבה אחרי שכל הסיפור המוזר הזה של הפרויקט היה מאחורינו. רותי טלפנה אלי במיוחד וסיפרה איך הטכנאי שהיה צריך להתקין את ארונות התקשורת התקשר אליה. אני לא יכול לשחזר את ההצגה שרותי עשתה בטלפון בצורה כל כך חיה אך זה הלך כך:

הטכנאי – "איפה לשים את הארונות?"

רותי – "מה זאת אומרת? בדיוק איפה שסימנתי לך על התכניות"

הטכנאי – " להוריד את מיכל המים?"

רותי - " איזה מיכל מים? אנחנו מדברים על חדר תקשורת"

הטכנאי צוחק "מיכל המים לשטיפת האסלה."

רותי טופחת על מצחה – "הם שמו בכל זאת את הסלופסינק?"

הטכנאי עונה בין פרצי צחוק – "כן, בואי ותראי. סלופסינק משופר כמו שצריך! עם מזגן ותאורת חירום שאת דרשת להתקין, "

לקח לרותי עוד שבוע ומספר ישיבות שהאחרונה שבהם אצל מנהל אגף הבנוי עד שהם הסכימו להוציא את הסלופסינק מחדר התקשורת."

קשה לשנות הרגלים של אדריכלים.

אך זה היה כאמור הרבה מאוחר יותר. באותו רגע חשבנו שאי אפשר להיות טיפשים יותר, אך כנראה שאיינשטיין צדק באומרו 'קיימים רק שני דברים אין סופיים: היקום והטיפשות האנושית, ואני לא בטוח לגבי הדבר הראשון'.

באותו רגע זה היה באמת סיפור המצחיק ביותר והוא סופר בצורה חיה כמו שרותי יודעת. שנינו המשכנו לצחוק. זו הפעם הראשונה שהרגשתי שנפלו המחיצות בינינו. רציתי שרותי תישאר אך כעבור כמה דקות, הדלתות של מוחי נסגרו בבת אחת, וגם הניסיונות של רותי להחיות את הרגע כשלו. היא הרצינה קמה ויצאה מהחדר בלי להיפרד לשלום.

חזרה לעבודה האמתית. עם כוס הקפה הנצחי ביד, מביט בלוח, סיכמתי לעצמי את מספר ימי העבודה שלרשותי.

לא מספיק.

כאשר אני עסוק בפתרון בעיה קשה אני חושב עליה כל הזמן, גם כאשר אני עוסק בדברים אחרים. המוח שלי דומה לקרקע חרושה המוכנה לקלוט זרעי רעיונות שיגדלו ויבשילו לפתרון הבעיה. זרעים מתעוררים במוחי ומופרים מתוך מאמרים מקצועיים שאני קורא, או רעיונות בנושאים אחרים שאני שומע. רעיון גורר רעיון שמביא רעיון נוסף. עד שכמו גחלים לוחשות בניצוצות של אש, האח מתעוררת באש בהירה של רעיונות ישימים. כל מה שנותר לי לעשות זה לסנן את הרעיונות לארגן אותם למערכת עובדת שפותרת את הבעיה.

לקחתי את ראשי הפרקים שכתבתי וציינתי במרקר צהוב את כל אפשרויות הפתרון שחשבתי עליהם. עכשיו, חשבתי, הגיע הזמן לסיעור מוחות. 'סיעור מוחות' עושים על ידי קיבוץ אנשים חכמים בנושאים הרלוונטיים, כך שיזינו אחד את השני ברעיונות, בתקווה שילכו ויתפתחו ואולי יציתו בסופו של דבר את האש החמימה של הפתרון. לסיעור מוחות חשוב שיהיו אנשים בעלי מחשבה מקורית, שיכולים לתרום מהידע שלהם ומניסיונם.

אין רבים כאלו.

ידעתי שאם אקבע ישיבה רשמית, אני אהיה חייב להזמין אנשים שתרומתם היחידה תהיה עיכובים ובלבולי מוח. לישיבה רשמית חייבים להזמין אנשים כמו 'דני האיום' או 'שמואל התולעת', אם להשתמש בדימויים של רותי. אנשים חשובים יעלבו אם לא יוזמנו, אך אלו 'קופים' בז'רגון של תורת מנהל עסקים.

לא. אין לי זמן לבלבולי מוח ועיכובים, ובכן לא ישיבה רשמית.

העפתי מבט על הלוח. האם אספיק להגיע לפתרון בזמן?

נכנסתי לחדרה של רותי, שעזרה לי גם בנושאי מזכירות, ונתתי לה את רשימת השמות שהכנתי. רותי, הביטה בי במבט משונה, ועשתה כמה טלפונים ליוסי, שלמה ויהודה. לא ידעתי איזה צרות הזמנתי לי.