מצגת

כאשר הגענו קרוב למשרדי החברה, דני חנה: "מוטב שגם אנחנו נתקדם ברגל בחזרה לחברה."

"בוא נמהר," אמרתי "אין לי הרבה זמן להתכונן למצגת."

עבדתי על המצגת מפסיק כל כמה זמן רק כדי לטלפן לשוש.

שוש נעלמה. טלפנתי לה לפחות עשר פעמים, לטלפונים הראשונים היא ענתה בקיצור "הכול בסדר תתרכז בעבודה שלך. אני בודקת כיוונים מעניינים אחרים" קיוויתי ש 'כיוונים מעניינים אחרים' אינם גברים אחרים בחייה, אחר כך פשוט כיבתה את הטלפון. אך לא היה לי זמן לדאוג לכך. החלטתי שאחרי המצגת שוש תהיה הפרויקט הבא שלי.

חדר ישיבות של מועצת המנהלים בחברה הוא קודש הקודשים שרק הכוהנים הגדולים, בכירי החברה רשאים לשהות בו. זה היה המקום בו החליט חיים להציג ללקוחות את ההצעה שלנו למערכת.

דני הוביל את השיירה שלנו לתוך חדר הישיבות ללא היסוס. אני צעדתי מאחרי דני מחזיק בידי בזהירות את המעגל המפוזר על שלושה משטחים המחוברים בחוטי חשמל צבעוניים. אחרי צעדה רותי מתקתקת בעקבים גבוהים, בידה קלסר השרטוטים ובידה השנייה המחשב הנייד שלי. יוסי ושלמה סגרו את השיירה מגלגלים שתי עגלות עמוסות מכשירים, כבלים ובעיקר את המקרן שלקחנו מחדר המנהלים של חיים.

עמדתי בפתח סוקר את חדר הישיבות. החדר נשלט על ידי שלחן עץ שחור ענק שמסביבו כורסאות עור באותו צבע. השולחן היה נקי מכל חפץ וארוך. נדמה שאם נסמן בו פס מרכזי אפשר יהיה להנחית בו מטוס. קיוויתי שהמצגת שלנו לא תתרסק על מסלול הנחיתה הזה. שתי נברשות זוהרות באלפי קריסטלים, שנראו כאילו נשדדו מארמון אליזה, האירו את השולחן באור רך. הקירות היו מצופים בלוחות עץ כהה וציורים אוריגינליים היו תלויים במרווחים קצובים. בקצה החדר היה דלפק בר שלא היה פחות מפואר מהבר של מלון וולדורף אסטוריה.

יוסי לא עצר, הוא עקף אותי דוחף את עגלתו עד לקצה החדר ושלמה בעקבותיו. שניהם התחילו לפרק את העגלות העמוסות בחריצות שאולי באה לכפר על התנהגותם הבלתי חברית.

כאשר נותרו רק יומיים למסירה החלטתי להציג את הפתרון שבסיסו הפטנט. שוש התנגדה והתחננה בפני שלא אקלקל את עתידי, אך היא לא יכלה לתת לי נימוקים הגיוניים לכך מחוץ להרגשת בטן וספקות שנובעים מכיווני החקירה העלומים שלה. יומיים הם זמן קצר להיערך למצגת כזו, אך אף פעם לא נכשלתי עדיין בפרויקט ואני לא מתכונן להתחיל עכשיו. יהיה מה שיהיה. אפילו אם יתממשו החששות של רואי השחורות הפסימיים שוש ודני, תמיד אמצא עוד פטנט חדש. הזמן שעבר מרגע ההחלטה עד לרגע זה בו אני עומד בוהה בפתח חדר הישיבות של מועצת המנהלים, עבר ביעף רק עכשיו חשתי בעייפות המצטברת. הרגשתי יד מונחת על כתפי. דני.

הנעתי את ראשי מתנער. הגיע הזמן להציג את הפרויקט.

דני העריך, למה העריך? היה בטוח, שיש לנו סיכוי טוב לזכות בפרויקט. איפה שוש יכולה להיות.

עכשיו, שלא היה לי מה לעשות עד למצגת, חשתי געגועים אליה. כאשר ארזתי את המעגלים להביא אותם לכאן בקשתי את דני שיזמין אותה. עכשיו הסתכלתי אליו: "איפה שוש?" הוא משך בכתפיו "אני לא יודע, היא לא עונה לטלפונים." כאשר ראה את הדאגה שלי, הוא חייך ואמר 'אל תדאג' שוש 'מכורה עליך'. ביטוי תמוה משהו.

עסקתי עדיין בכיוון המקרן כאשר נכנסו שלושה גברים דוברי אנגלית במבטא מוזר, בלבוש מהודר - 'הלקוח'.

מצידנו היו בנוסף לנו, חיים ועוד שני גברים שהוצגו כמנהל הכללי וראש מועצת המנהלים. ניכר שהפרויקט חשוב לחברה.

חיים כחכך בגרונו והתחיל בהצגת הנוכחים.

התחלתי בהצגת העקרונות. הלקוח הראשי אדם שמן שעניבה שמרנית חונקת את צווארו, עצר אותי ושאל על סמך מה אני טוען שאפשר להשתמש בכבל המיועד לאינפורמציה.

הצגתי את הפטנט.

הלקוח רכן קדימה ושאל "האם הפטנט שייך לחברה?"

כאשר עניתי בשלילה, הפטנט הוא אישי, הלקוח קם ואמר שזה לא מקובל עליהם, כי יכולים לתבוע אותם על הפרת פטנט ותוך שהוא פונה לחיים "אפשר לתבוע גם אתכם. אני לא מבין איך אתם יכולים להציג מערכת מבוססת על פטנט שאינו ברשותכם." סיכם.

ראיתי שגם המנהלים הגדולים של החברה נעים בחוסר נוחות בכיסאותיהם המרופדים.

חיים התערב להציל את המצב. הוא הרים את ידו בניסיון לעצור את הלקוחות מללכת, העיף בי מבט ואמר: "אני בטוח שנגיע להסכם עם בעל הפטנט לבעלות על הפטנט."

מזווית עיני ראיתי שדני מניד את ראשו, בתנועת 'אמרתי לך'.

הדלת נפתחה בתנופה, כל הראשים פנו לעברה...