אור ירוק

יום רביעי - 13 ימים למסירה

הישיבה ביום שלישי נדחתה ליום רביעי בבוקר ואחר כך נדחתה שוב, 'שעה חמש יום רביעי במשרדו של מנהל האגף'. מנהל האגף?! כנראה שהפרויקט חשוב יותר ממה שהיה נדמה בתחילה. עקרונית לא אהבתי לאחר. בשעה היעודה הגעתי לחדר ההמתנה של מנהל האגף, מחזיק בידי את תיק הפרויקט הדק שהכיל רק את הבקשה להצעות וכמה דפים בהם כתבתי בראשי פרקים את האפשרויות לפתרון. רוחמה מזכירת מנהל האגף רמזה לי בידה להתיישב על הכורסה ממול, והמשיכה בעיסוקיה. רוחמה היא אישה גדולת ממדים שמנסה להסוות את כיעורה בצבעי המלחמה שהיא מציירת בנדיבות על פניה. הליפסטיק האדום כאש, המסקרה הכחולה שרוחמה התאימה לשערה הצבוע והסומק בלחיים, גרמו לרוחמה להיראות כקריקטורה מצוירת של אישה. לא אהבתי את רוחמה. אישה גסת לב בעלת פה מלוכלך, שלא מתאימה לתפקיד 'מזכירה אישית של מנהל האגף'. אל שושנה, העוזרת שלה, היא התנהגה כמו אדון אל העבד שלו, מטילה עליה את כל המשימות שהיא עצמה אמורה לעשות, ורודה בה ביד קשה. רוחמה חושבת עצמה לפחות לסגן מנהל האגף ומתנהגת לכולם כנחותים, ממש 'עבד כי ימלוך'. מצחיק לראות איך ההתנהגות שלה משתנת בנוכחות מנהל האגף, אליו היא מתחנפת ומתחנחנת. מאחורי גבה קוראים לה 'אשת הברזל' אפילו מנהלי המחלקות מתרפסים בפניה, יודעים שהיא מחזיקה בידה את המפתח לפגישה עם מנהל האגף. תהיתי מי מהמנהלים הגדולים של החברה הכניס אותה לתפקיד כבת משפחה שלו, אחרת אין להסביר איך זכתה בתפקיד.

העברתי מבטי אל העוזרת הצעירה שלה שושנה, שישבה מולה. שושנה לא התאפרה כלל, ועיניה הכחולות, המוגדלות דרך משקפים עבי מסגרת, היו מצודדות למי שהתרגל אליה. שושנה לא הייתה יפה בסטנדרט של רותי, אך מול רוחמה המבוגרת היא הייתה פרח בשדה קוצים. שושנה היא זו שעשתה את כל העבודה ובהצלחה מרובה. בשקט, ללא תלונות וביעילות רבה. אין ספק שהיא הייתה חייבת להיות מזכירה אישית של המנהל ולא רוחמה, אך ידעתי מניסיון אישי, שמי שעובד באמת אין לו זמן להתעסק במניפולציות, שהן הדרך היחידה להתקדם בדרגות בחברה גדולה. שושנה גרמה לאדם להרגיש בנוח בחברתה, היא שאלה לשלומי והציעה כוס קפה בחיוך נעים. חייכתי בחזרה: "לא, תודה".

העברתי את מבטי מהמזכירות אל החדר מסביב. חדר ההמתנה כלל מספר ספות עור לבנות ולידן שלחן זכוכית נמוך במיטב העיצוב המודרני. על הקירות היו מספר רפרודוקציות של ציירים מפורסמים. על הקיר מאחורי השולחן של רוחמה היו תלויים ציורים של ילדיה או נכדיה, בעצם לא ידעתי בת כמה היא. מעל לשולחנה של שושנה היה שעון גדול.

מבט לשעון לימד אותי שהשעה כבר חמש וחמישה. מנהל האגף לא היה ידוע בשמירה על לוחות זמנים. מתוך ניסיוני ידעתי שישיבה אצל מנהל האגף מתחילה באיחור רב. שרשרת הישיבות הבלתי פוסקות והתמשכותן תמיד מעבר לזמן שהוקצב, מביאות לאיחור גדל והולך ככל שהישיבה מאוחרת יותר. 'לא דוגמה אישית לעמידה בלוח זמנים' חשבתי. התרווחתי במושבי, פתחתי את התיק, שלפתי את העיפרון והתחלתי לעבוד. לפחות אני מנצל את זמן ההמתנה. 'דני האיום' מנהל המחלקה הגיע כעבור 5 דקות, הנהן אלי בברכה, ולשמחתי הוא התחיל לרכל עם שושנה, כך שיכולתי להמשיך בעבודתי ללא הפרעה. מספר דקות מאוחר יותר, באו שאר המוזמנים אחד אחר השני. שמתי לב שכולם היו מנהלי מחלקות. תהיתי למה אני הוזמנתי לישיבה של דרג בכיר כל כך, והחלטתי שהוזמנתי כי 'מישהו חייב להבין את הפרויקט'.

הישיבה התחילה באיחור 'קטן' של 35 דקות. על השולחן הארוך היה כיבוד שנשאר מהישיבה הקודמת. במרכז השולחן היו שני קנקני קפה. חמש הדקות הראשונות הוקדשו למזיגת קפה מלווה ברחש פטפוט של המוזמנים לישיבה, בעוד חיים, מנהל האגף מסכם לעצמו את הישיבה הקודמת. לבסוף הוא הרים את ראשו, הסיר את משקפי הקריאה והואיל לכבד את הנוכחים במבט: "שלום לכולם. נושא הישיבה הוא בקשה להצעות RFP בנושא..." הפסקה קצרה כאשר חיים מביט בפתק שבידו, "...שליטה ובקרה על תשתיות פיזיות. עמי בבקשה..."

אך לא ניתנה לי האפשרות להציג מה שהכנתי. במשך כרבע שעה הייתה התנצחות בין מנהלי המחלקות איזו מחלקה תקבל את הפרויקט. אני שלא התערבתי בוויכוח, שרבטתי ציורים של המשתתפים מתוך שעמום. הוצאתי דף חלק מהקלסר וציירתי את משתתפי הישיבה בסגנון 'המסיבה של הכובען המשוגע'. כל משתתף קיבל דמות של חיה המסמלת אותו. בראש השולחן ישב כלב תחש בעל עיניים נוגות כמו של חיים. ידעתי שחיים, כמו הכלב, פיקח ומניפולטיבי, נראה שקט אך כמה שהוא קטן הוא יכול לנבוח בקול גדול הרבה יותר מכלבים גדולים ממנו בהרבה. את חיים הכרתי טוב ממנהלי המחלקות כי הוא זה שגייס אותי לחברה. בפגישות הוא ידע לדבר במתק שפתיים ולהבטיח הבטחות שלא התכוון לקיים.

'דני האיום' היה כמובן דב גריזלי שישב מימיני והיה עסוק בנהימות מאיימות על שמואל, מנהל המחלקה העוסקת בתשתיות פיזיות שישב מולו. את שמואל ציירתי כתולעת המתפתלת לכיוון דני. לא באמת הכרתי את שמואל. יצא לי להכיר רק את העובדים שלו, יוסי ושלמה שדווקא נראו לי מקצועיים ותכליתיים. את תמונת התולעת הוא קיבל בעיקר מהדמוי שרותי הדביקה לו, אולי שלא בצדק, ואולי הוא קבל את הדמוי הבלתי מחמיא בגלל ההתפתלויות שלו כאשר הוא נתקל בהתנגדות. שמואל היה איש קטן ורזה עם גב כפוף, עיניים גדולות עם גבות מזדקרות כמו מחושים, באמת דומה לתולעת.

לא באמת התעניינתי בחילופי הדברים.

הפסקתי לצייר ומיהרתי להפוך את הדף כאשר הדלת נפתחה. רוחמה נכנסה לחדר הישיבות כאילו זה המשרד הפרטי שלה. היא התעלמה מכל הנוכחים והתמקדה רק בחיים.

שמואל עצר את קולו הבכייני באמצע המשפט. השתרר שקט וכולם עקבו במבטים סקרניים כאשר רוחמה מסרה לחיים פתק ולחשה משהו לאוזנו. במשך כמה דקות מנהל האגף הסתודד עם רוחמה ואז הרים את ראשו העביר מבט על כל הנוכחים. מבטו ננעל על שמואל: "מספיק עם הוויכוחים. דני יקבל את הפרויקט, וזו החלטה סופית. הישיבה ננעלת." כולם קמו ממקומותיהם. יצאתי מחדר הישיבות עם אותה תחושה של מיאוס שחזרה על עצמה בכל ישיבה בה השתתפתי. הישיבה נסתיימה בלי שמישהו הציג איזה שהוא דרך לפתרון ובלי שמישהו היה מעוניין בבעיות שפרויקט כזה מציב.

חיים עוקב אחרי היוצאים במבטו, רמז בידו לשמואל: "שמואל תישאר כאן לרגע."

דני הביט בשניים במבט מהורהר ויצא ואני אחריו. רוחמה סגרה את הדלת אחרינו ונשארה עם חיים ושמואל.

דני טפח בידו על כתפי במחווה של ידידות. "זהו עכשיו קבלת אור ירוק לעבודה במלוא המרץ...."

בחדר ההמתנה כבר חיכו באי הישיבה הבאה, אך עדיין לא נכנסו.

משום מה דני השתהה בחדר ההמתנה, ובקש שאחכה לו עוד רגע.

ראיתי ששושנה מרימה את ראשה מהתקתוק הנצחי שלה על מקלדת המחשב, והסתכלה על מנהלי המחלקות הזורמים החוצה במבט אומד של עיניה הגדולות. לאחר שנעלמו בכיוון למשרדים שלהם, היא נעלה את מבטה בדני "מה קרה?"

"קבלנו את הפרויקט."

"מה הייתה הידיעה הכול כך חשובה שרוחמה קבלה בטלפון והכניסה אליכם?"

ואו! הבחורה סקרנית.

דני משך בכתפיו מדבר בקול מהורהר "לא יודע, באמת משונה מאד." ואחר כך הוסיף בקול מעודד יותר: "בכל אופן זה היה דבר חשוב מספיק עבור חיים כדי לקטוע את הישיבה, להפסיק את המלחמות ולהחליט לתת לנו את הפרויקט."

שושנה מלמלה "זה היה בלי שום ספק דבר שקשור לפרויקט."

דני הביט בה בשאלה, מרים את גבותיו השעירות. נראה שהם מיודדים. "איך את יודעת?"

אבל לא היה לה זמן לענות. רוחמה יצאה מהחדר ושמואל מיד אחריה. שושנה משכה בכתפיה, העבירה את מבטה אלי, סקרה אותי במבט אומד של כמה שניות וחזרה לעבודתה. מעניין מה היא יודעת.

דני הביט בשמואל הממהר החוצה ראשו מורכן, במבט קשה ועיניו שקועות עמוק בארובותיהן. ברור שהוא מרוגז על שמואל. לאחר ששמואל נעלם, הוא הניח את ידו על כתפי ולחש בקול מתוח: "אם אנחנו נכשל בפרויקט זה, על שנינו אפשר להגיד קדיש."

תהיתי למה הוא מתכוון. חשבתי שכדאי לי אולי ללמוד 'קדיש' בעל פה, כי כל הסיכויים שניכשל בפרויקט. 'מלוא המרץ' לא מספיק לגמור את ההצעה בזמן. אפילו אם אעבוד ביום שישי ושבת.

לא עניתי ויצאתי אחריו בהרגשה רעה. יש כאן הרבה יותר ממה שנראה מעל פני השטח. ידעתי ששוב אני עומד בפני עבודה מטורפת ומתוחה להספיק לתת פתרון לבעיה שאולי בלתי פתירה ולעשות זאת בזמן קצר. האם אוכל למצוא גם כאן פתרון של 'קפיצת הדרך' בסגנון של אגדות הרבנים?

טוב כבר עשיתי זאת בעבר ואולי אצליח גם לעשות זאת הפעם. או שלא?