בקשה להצעות

אני לא אדם אלים, אך המראה של שלמה עומד מעל לשרטוטים שלי, מצלמת הטלפון בידו, העלתה לי את הדם לראש. התפרצתי לחדר כמו מגן קדמי במשחק פוטבול המנסה לחטוף את הכדור מהשחקן של הקבוצה היריבה. בשני צעדים רחבים הגעתי אל שלמה. קפצתי על ידו המושטת וחטפתי את הטלפון. שלמה צנח לתוך הכיסא נדהם. העפתי מבט על דני ויוסי המתגוששים ליד הדלת. בסדר, נראה שדני שולט במצב. לחיצה על מקש הטלפון והצצה בתמונה הראתה לי שדני צדק...

כל הסיפור המוזר הזה התחיל כאשר חוברת דקה נחתה על שולחני בקול מהדהד עז, מעלה אבק. תוצאה של שבועות בהם הדפתי את ניסיונות המנקה בחירוף נפש מגן על הבלגן המסודר על שולחני.

כבר חודשיים אני מבלה במקום העבודה החדש ועדיין לא התרגלתי למתקפות הפתאומיות של 'דני האיום'. את הכינוי 'דני האיום' טבעה רותי, ואכן הכינוי הלם אותו להפליא. דני היה גבר גדול. כזה המתאים להיות מגן בפוטבול האמריקני. גבוה כמוני אך כפול ברוחב. לי הוא הזכיר דב גריזלי שעיר. גבות עבות סוככות על עיניים חומות בולטות. העיניים בלטו במיוחד כאשר הוא מתרגז, והוא מתרגז בקלות. שערות צמחו אצלו בכל מקום, ראשו מלא תלתלים. הכפתור העליון של חולצתו שהיה תמיד פתוח כדי לא לחנוק את צווארו העבה, גילה שערות סמיכות ומתולתלות המבצבצות מפתח החולצה. לא נראה לי שהוא מהנדס כזה מוצלח, אולי בגלל זה בעטו אותו למעלה להיות ראש מחלקה. את המהנדסים המוצלחים חייבים לשמור למטה בשרשרת המזון כדי שיעבדו. התאוריה של רותי מספרת שהוא קיבל את התפקיד בגלל הוותק. היא לחשה לי באוזן שהוא בחברה מראשית הקמתה לפני למעלה מעשר שנים.

לא הבנתי למה היא חייבת ללחוש לי את 'הידיעה הסנסציונית' הזו באוזן. אולי כי יש לה נטייה לעשות דרמה מכל דבר. לרותי, כן יש לה הערה שנונה על כל אחד בחברה... מעניין מה היא מספרת עלי.

עכשיו דני הניח את החוברת בטפיחה עזה על השולחן, כאילו היא האס המנצח במשחק הקלפים.

כל אדם אובייקטיבי יעיד שהתקפה על אדם חצי ישן בצורה כזו, היא פשע חמור. שעות הבוקר המוקדמות עוברות עלי בניסיון התעוררות הדרגתית, בעזרת כוס הקפה ועוגייה שאני גונב ממקום המסתור של רותי. אני זקוק לרגעי השלווה האלו בבוקר, כדי להחזיק מעמד בשעות העבודה הארוכות המצפות לי. עכשיו שמתי לב שעדיין אני מחזיק בידי את כוס הקפה החם. הנחתי אותו בזהירות על השולחן.

דני האיום' רכן לעברי מעל השולחן, גופו הגדול חוסם לי את האוויר, הבטן שלו ממש שוכבת על השולחן. המנורה הפלואורסצנטית הנמוכה שתלתה בקושי על חוטי החשמל שלה, התנדנדה מהמהלומה שחטפה מראשו של דני באופן שסיכן את כל מי שהיה מתחתיה, כלומר אותי. הבטתי במנורה בחשש, מדמיין שדני קופץ על המנורה הארוכה, שעכשיו דמתה לנדנדת טרפז, לבצע את הקפיצה המשולשת המסוכנת, כמו שעשה טוני קרטיס בסרט 'טרפז'. החזרתי את עיני קדימה והבטתי בפניו של 'דני האיום', מאחוריו ראיתי את רותי מחקה את עמידתו הדובית. חישקתי את שפתי כדי להחניק את פרץ הצחוק שאיים להתפרץ.

המנהל שלי, שלא חש בנזק שעשה למנורה, דפק בידו הענקית על החוברת ואמר בקולו העבה: "זה לא מצחיק! זה הפרויקט החשוב והדחוף ביותר בחברה, יש אנשים רבים שלוטשים אליו עין ומוטב שתתייחס אליו ברצינות!" הנהנתי לא מסוגל עדיין להוציא מילה בלי שהצחוק יתפרץ. דני התיישר ויצא מהחדר, לא לפני שנתן לי טפיחה רצינית על השכם "עמי, שתדע שאני סומך עליך", מזל שהנחתי את הקפה על השולחן.

רותי, בשכל רב, נעלמה עוד לפני שהסתובב. למשך זמן מה התענגתי על התמונה של דני, שבמבנה גופו דמה יותר לדב מאשר לקוף, מתנדנד על מנורת הפלואורסצנטית תוך ביצוע גלגולים אקרובטים.

כאשר מיציתי את המחשבה, אוחז בספל הקפה ביד אחת, פתחתי ביד השנייה את הכריכה הדקה ועיינתי בכותרת .RFP – management system for physical infrastructure על שער החוברת היה כתוב בכתב ידו הגמלוני של דני 'הכן הצעה ראשונה לישיבה בנושא ביום שלישי הבטתי במשפט המשורבט באלכסון. מה עבר לו בראש? הצעה למערכת מורכבת כזו והוא דורש פתרון תוך יומיים!

העפתי מבט בתאריך להגשת ההצעות, המסירה ביום שלישי בעוד כשבועיים. רק שבועיים? מבט נוסף לימד אותי שתאריך הקבלה של המסמך היה לפני חודש. על איזה שלחן המסמך נתקע? מצב טיפוסי. אל האדם שצריך לבצע את הפרויקט, הוא מגיע ברגע האחרון. הזזתי את ספל הקפה לקצה השולחן, לקחתי את החוברת לידי, שמתי את רגליי על השולחן בדיוק על הכתם שנגרם משפשוף של הרגליים שלי שנחו תמיד באותו מקום, הטיתי את הכיסא לאחור, הטבתי את משקפי על חוטמי. מרוצה מהתנוחה התחלתי לקרוא.

בקשה להצעות אינה בדיוק חומר קריאה מרתק, אך עבורי האתגר הגלום בהצעה היה מרתק. שלוש שעות מאוחר יותר כבר קראתי את החוברת כמה פעמים והדפים לידי היו משורבטים בקשקושים שרק אני יכול לפענח. לא שהיה לי צורך לפענח, אני כותב רעיונות כי כך אני זוכר אותם טוב יותר. לעתים רחוקות אני טורח לקרוא אותם.

הראש הג'ינג'י המתולתל של רותי הופיע בדלת.

"אתה בא?"

הרמתי את ראשי והורדתי את רגלי מהשולחן.

"מה שעה?"

רותי גלגלה את עיניה למעלה בחוסר סבלנות נחמד: "שעה שהבטן מקרקרת לי. אתה בא?"

כן, אני בא. אני תמיד בא כאשר רותי מזמינה אותי. לרותי יש השפעה כזו עלי. כאשר היא מציעה לי לבוא, האני שלי מתכווץ, הרצון החופשי שלי נאסר בשלשלאות ברזל ואני חייב ללכת אחריה. אני מסתכל בעיניה הירוקות השובבות, והפנים שלי קופאים. מהפה הקפוא אני מוציא מילים אדישות, כאילו הבטן שלי לא רותחת. אולי זו הסיבה שרותי חושבת שאני מין הומו שאפשר לספר לו על ההרפתקאות המיניות שלה. היא לא יודעת שכל פעם שהיא מספרת לי על איזה קשר שהיה לה עם מישהו, הבטן שלי מתהפכת מקנאה. רותי היא מהנדסת חשמל במדור שלי. בחורה קטנה שמגיעה לי בקושי לכתפיים, ג'ינג'ית נמרצת ומשגעת, פצצת אנרגיה. היא תמיד באה לבושה כמו דוגמנית על המסלול. בתור מהנדסת אפשר לתת לה רק מטלות פשוטות שגם טכנאי מסוגל לעשות אותן, אך המהנדסת הזו מגיעה באריזה של גוף משגע. אני הייתי מסוגל להסתכל עליה שעות, אך כמובן אני מתבייש להסתכל עליה בכלל. אני מסתכל לכל מקום אחר, רק לא לכיוון הרגליים הנהדרות האלו שהשמלות הקצרות שהיא נוהגת ללבוש, לא יכולות להסתיר. לפעמים נדמה לי שאם השמלה הייתה קצרה בעוד שני סנטימטר היו רואים את תחתוני החוטיני שלה. כל פעם היא יוצאת עם מישהו אחר, אך נראה שהיא בררנית גדולה ואף אחד לא מוצא חן בעיניה באמת. לכן היא כל פעם חוזרת ומציעה שנלך ביחד כמו שתי בנות. אני מנסה לשבור את הקליפה הנוקשה הזו שעוטפת אותי כל פעם שאני במחיצתה ולספר לה איך אני באמת מרגיש כלפיה, אך המחסום הנפשי שלי מתרומם ועוצר אותי...

כנראה שקפאתי שוב, כי היא חזרה על דבריה בקוצר רוח: "נו, אתה בא?"

עזבתי את החוברת והלכתי אחריה. אני באמת לא יודע מה קורה לי.