מתים מהלכים

בימי חול, שלא כמו בשבתון, היה משהו מעיק באווירה של שומרון.
בימים כאלו הרגשתי כאילו הערפל צונח ולופת את גרוני במין עניבת חנק.
היו להם חוקים לכל דבר, ואני שטעמתי את טעם החופש במדבר, אני שנדרתי לחוקק את חוקי שלי לאחר הניסיון הכושל בחוקוק, הרגשתי את המחנק עולה שוב לגרוני. כל יום שעבר הביא אותי קרוב יותר למסקנה שאיני יכול לחיות באווירה המחניקה עוד יותר מהערפל הכבד ששרר כאן.
מידי יום פגשתי את עומרי בעבודה בשדה, ושוב, לעת ערב כשכל הגברים התכנסו בפאב הקרוב ללגימת בירה ושיחת חולין לפני שהם שוכבים לישון.
עלה על דעתי שהאנשים בשומרון פועלים כרובוטים חסרי מחשבה.
לכל שאלה ששאלתי הייתה לכולם אותה תשובה. למעשה הייתה הרגשה שאין מעודדים שאלות.
לעת ערב ישבו הגברים שותקים בפאב, מחזיקים את כוס הבירה ולוגמים לאיטם. כאשר הכוס מתרוקנת הם מניחים אותה במקום ועוזבים את הפאב, עיניהם כבויות, בכיוון ביתם.
נכון כאן בשומרון אנשים חיו בשלום ושלווה ללא אירועים וללא הפתעות.
אך הם נראו כמו מתים מהלכים. ללא התרגשות, ללא אתגרים. ללא מחשבה.
מיום ליום נראה לי שהערפל נהיה סמיך יותר, האווירה קודרת יותר.
בערב אחד קמתי מרים כוסי לאנשים הטובים שהרימו את מבטם המושפל מעל כוסות הבירה שלהם, ונפרדתי מהם לשלום.
עם שחר ראשון, הרכבתי שוב את משקפי הערפל ויצאתי לדרכי, מזרחה אל 'הארץ המובטחת'.