הבגדים עושים את האדם

ימים רבים הלכתי בתוך הערפל. וכל אותו זמן הייתה לי הרגשה שעוקבים אחרי.
הלכתי מהר ניזון רק ממה שמצאתי בשדה, ישן במערות מוסתר ע"י הערפל. הדרך הייתה שוממה. חתרתי לצאת מגבול ארץ שומרון.
לבסוף כשהגעתי לגבול ארץ שומרון התמוטטתי מאפיסת כוחות.
ברגע הבא הרגשתי שאני מועלה אל סף ההכרה כמו הייתי בתוך באר עמוקה ואפלה, מעלה מעלה נמשך לריח בושם עדין הצלחתי לבסוף לפרוץ לאור השמש.
פתחתי את עיני. מולי פנים מתוקות של בחורה יפיפייה. אפוף עדיין בבושמה הענוג, שמעתי את קול האלט הצרוד באופן נעים: "הי! הוא חי!".
מעבר לה שמעתי קול גבר צרחני: 'אן, עזבי אותו. את לא רואה שהוא שומרוני מסריח?'
אן התעלמה ממנו ופנתה לחברתה שהתקרבה בחשש: 'גולי תביאי תמים'.
עדיין מטושטש ולא בדיוק מבין היכן אני נמצא, הרגשתי בזרזיף המים על שפתי. גמעתי אותם בצמא.
עכשיו פתחתי את עיני לרווחה. הבחורה שכרעה לידי – אן, הייתה יפיפייה, אין ספק בכך, אך לבושה היה מלא קרעים, בשלל צבעים. הבחנתי בכתובת קעקע, שני נחשים מתפתלים אוחזים זה בצוואר רעיהו, ומקיפים את זרועה כצמיד.
הסבתי מבטי לסקור את יתר החבורה. היו שם שני גברברים מגודלי שיער שהיה צורך להביט פעמיים כדי לא לטעות בהם כנשים. לבושם בהחלט מתאים לנשים, צבעוני, פניהם מפורכסות, ועגילים באוזניהם. כן הייתה גם גולי. אישה בת בלי גיל, שפתיה וציפורניה עשויות באדום לוהט, בטנה השמנמנה חשופה ונזם בטבורה. מאחריהם ראיתי מכונית מצועצעת בשלל צבעים וכתובות, מתאימה לחבורה המשונה.
הקול הצרחני שוב הלם בתוף אוזני: OK" הוא חי, עזבי אותו ויאללה נצא לדרך. עוד נאחר למסיבה."
אן נראית פוסחת על שני הסעיפים, לעזוב אותי ולחזור לחבורה או להמשיך לטפל באדם שהיה בברור חסר אונים. לבסוף רכנה קרוב לפני ושאלה: "אתה בסדר? אפשר לעזוב אותך?"
מסוחרר מהדף הבושם או אולי מקרבת היפיפייה לחשתי: "אולי אתם יכולים להביא אותי למקום יישוב?"
אן התרוממה ופקדה: ג'י, בלב, הרימו את המסכן וניקח אותו העירה!
בלא עדינות יתר, נדחפתי למושב האחורי בין אן ליבוב. ספק יושב ספק נשען, מטלטל על כל מהמורות הדרך, מקשיב לא מקשיב לשיחה שהתנהלה בצעקות כדי להתגבר על הרוח שחטפה את המילים מיד עם צאתם מהפה במכונית הפתוחה חסרת הגג. אן מיעטה להשתתף בשיחה ונראתה מהורהרת. שלושת חבריה דנו בטרמפיסט המוזר שלהם. מה עושה שומרוני בבגדי אסירים בארץ מוד.
לפתע פתחה אן בצעקות: "עצור! עצור כאן בתחנת דלק!"
ג'י הנהג סובב ראשו אליה ושאל בצעקה, תמיהה: "למה ? יש לנו מספיק דלק!"
"לא אני צריכה לעצור כאן!"
"אה! פיפי!"
"שתיחנק! אבל קודם תעצור"
איך שלא יהיה ג'י ציית ועצר בתחנת דלק. אן נכנסה בריצה לחנות התחנה, ויצאה כעבור דקות עם שקית פלסטיק בידה. היא לקחה את ידי וגררה אותי לשירותים. שם פקדה עלי לרחוץ פנים וידיים. שמחתי להתרענן. קצת מבויש הורדתי את חולצתי, מתרחץ כמיטב יכולתי בחצי גוף. אן הסתכלה בחיוך נשענת על קיר החרסינה. התנגבתי בחולצה מאין לי מגבת והרגשתי טוב מזה עידן עידנים. עכשיו הרגשתי כמי שהשתחרר מהכלא הנורא של השומרונים.
אן רכנה אל ברכי וקרעה כמה קרעים במכנסי. " הי מה את עושה?"
"אני עושה ממך בן אדם שיכול להופיע ברחובות"
צעיף צבעוני על צווארי, מחרוזת פלסטיק מקשקשת על חזהו השלימו את המעשה.
" ואוו ! עכשיו אתה נראה בן אדם! מה שימך?"
" נעים מאד, קוראים לי עמי." האישון המרדן במוחי זה שהכניס אותי לכל כך הרבה צרות לא התאפק: " קודם לא הייתי בן אדם?"
"אולי היית אך לא ראו את זה. איך אומרים 'הבגדים עושים את האדם'. עכשיו אני רואה שאתה דווקא נחמד"
כשחזרו למכונית העירה גולי ברשעות שגם אם אן תשים נזם זהב באפי, עדין אשאר שומרוני מסריח. שמחתי לראות שהדברים מקוממים את אן, אך עניתי לה בשקט שאין אני שומרוני כלל למעשה עזבתי אותם כיוון שהתנגדתי לאורח חייהם.
"אז אתה שומרוני נאור, אך בכל זאת מסריח"
"למה את חושבת שכל בן אדם שחי בשומרון מסריח?"
"הם לא בני אדם. אלו סתם פוחלצים שמרניים, שמתנגדים לכל דבר חדש ויפה"
בלב תרם חלקו: "כן. אצלכם הקדמה נעצרה לפני מאות שנים. אתם פנאטים דתיים, לעולם אינכם מחליפים בגדים ולכן אתם כל כך מסריחים"
חשבתי שזה אירוני. בשומרון נחשבתי לזר, וכאן בארץ מוד אני נחשב לשומרוני. ניסיתי להסביר שלא הכול שחור בשומרון יש צדדים חיוביים לשמירה על המסורת, ובכלל הם מאד נקיים ומחליפים לעיתים תכופות לבגדים מכובסים ורעננים.
תחילה חשבתי שהטעות שלהם נובעת מכך שכל הבגדים נראו אותו דבר ולכן כאילו הם אינם מחליפים, אך לאחר מספר משפטים הבנתי שאין עם מי לדבר. בלב וגולי פשוט מדקלמים משפטים קדומים על השומרונים ואי אפשר להזיז אותם מדעתם. ג'י התרכז בנהיגה בין כה וכה היה קשה לדבר מול הרוח. אן שתקה כל אותו זמן ורק עיניה הביטו בריכוז בפני.
כאשר הגיענו אל העיר ג'י עצר, ירדתי כמעט שומע את אנחת ההקלה של החבורה.
לפני שנפרדתי סופית בתודה, אמרה אן " חכה רגע......." היא פשפשה בארנקה והושטה לי כרטיס ביקור. הבטתי בעיניה ולא ידעתי מה לחשוב. האם נראה בהם ניצוץ של שובבות לועגת? לא, המבט של העיניים הגדולות היה מהורהר מידי לכך. האם זה מבט של הזמנה? קשה להאמין. היא הייתה יותר מידי אשת מוד וקשר עם מי שחשוד כשומרוני לא בא בחשבון. עיניה המשיכו לצרוב במוחי גם כשהייתי במרחק הגון מבני החבורה.
המבט האחד הזה חימם את לבבי והרגשה טמירה אך נעימה התפשטה בגופי.