בנימין ושמואל אחים חורגים

האמת ניתנת לאמור שהכלא לא היה כל כך נורא. הכלא היה בעצם בית מידות הממוקם בתוך גן יפיפה, רוב הזמן יכולנו לטייל בגן ולשוחח או לקרוא ספרים בספריה. שמתי לב שהאסירים האחרים לא הרבו לבקר בספריה. זה היה לי מוזר שקבוצת אנשים הטוענת לתרבות והשכלה לא קוראת. שאלתי את שמעון לפשר הדבר. מתברר שהספרים שם לא מצאו חן בעיניהם יותר מידי ספרי דת ואמונה, כמו גם ספרים המעלים על נס מסירות נפש למען המולדת הבנימינית.
אני, לעומת זאת, שמחתי לאפשרות לקרוא. בעירי נחשבתי ל 'תולעת ספרים' הבולע כל ספר שנפל לידו.
שעות רבות טיילנו בגן, היו כ 40 אסירים בחצר ובזמן זה או אחר שוחחתי עם כולם אך עיקר שיחותיי היה עם שמעון. מצאתי שהוא הדובר שלהם ובין כה וכה כולם ציטטו אותן דעות ופתגמים.
לא היה אחד מהם שהצהיר שהוא דתי, אך זיהיתי בהם אמונה עמוקה ועיוורת באותם ציטוטים.
האם אמונה כזו אינה סימן היכר מובהק לאדם דתי?
כאשר הערתי באוזני שמעון שיש צדדים משותפים לשני השבטים. לשניהם אמונה כמעט דתית בדעותיהם, שלא מתירה 'כפירה' של דעות שונות. שמעון העמיד פנים תמהות ידו מלטפת את זקן התיש שלו, עיניו מקובעות באיזו נקודה רחוקה הוא הרצה לי את משנתו.
"יש תהום תרבותית בין שבט בנימין ושבטנו. הם חקלאים לאומנים מפגרים, שסמלים כמו דגל והמנון ופיסות קרקע לאומית, חשובה להם מחיי אדם, אנשים שלא מעריכים את 'קדושת החיים '.
הם פועלים לפי הרגש ולא לפי ההיגיון. " כאן הוא היטיב את משקפיו על חוטמו בתנועה אופיינית בזמן התרגשות.
"למעשה הם לא רחוקים מחיות. תת אדם! בהמות!", ולאחר הפסקה קצרה צטט כאומר אמת שאינה ניתנת לויכוח: "'ההיגיון הוא מותר האדם מהבהמה'."
האישון בירכתי מוחי לגלג על שמעון שחושב שהוא פאר היצירה והאחרים נחותים. אדם המעיד על עצמו כאדם תרבותי ועם זאת משתמש בשפת רחוב מעליבה. אדם הדוגל בזכויות אזרח ולא מהסס להוריד אנשים אחרים לרמת בהמות רק בגלל שאינם חושבים כמוהו.
אני מודה שבמקרים כאלו אני נוטה להקניט את בני שיחי, למרות שאני יודע היטב, מתוך ניסיון, שזה לא עושה אותי יותר מידי פופולארי:
"האם אתה לא מאמין בסיסמא שציטטת לי לא פעם: 'שוויון – הוא ערך עליון' ?"
שמעון גלגל עיניו למעלה, כאילו הוא צריך ללמד את המובן מאיליו.
"נכון ההיגיון וההגינות מכתיבים שיש להתייחס לכולם באותה מידה. אין להעדיף אדם בשל מין גזע או כל דבר אחר, אך אין זה אומר שאני חייב לאהוב את בני בנימין או להצדיק את התנהגותם. למעשה המלחמה הזאת באה להקנות להם ערכים שמובנים מאליהם לכל בן שבט שמואל אך בני בנימין הנבערים לא מבינים אותם."
האישון במוחי הזכיר לי שאין כל טעם בהמשך הויכוח, אך האופי הקנטרני שלי המשיך:
"שוויון נשמע באמת ערך נעלה אך האם הוא באמת רצוי? האם אתה באמת חושב שכל האנשים שווים? נדמה לי שלפעמים חתירה מוגזמת לשוויון מזיקה, כמו למשל לתת תמורה שווה לכל אדם ללא קשר עם תרומתו, מהר מאד מוצאים אנשים שאין להם אתגר להתאמץ - רק כאשר מעמידים בפני אנשים אתגרים הם משתדלים ולפעמים מצליחים ליצור מצוינות .
כך קרה ברוסיה הקומוניסטית.
כך קורה במערכת חינוך המנסה להביא לשוויון בין תלמידים חלשים לבין תלמידים מצטיינים.
כאשר הסביבה דורשת שוויון מהר מאד המצב מתדרדר לרמה נמוכה.
כל אדם שהיה בצבא ביחידה לוחמת יודע שאפשר לעשות הרבה יותר ממה שהאדם חשב שהוא מסוגל. צריך רק לרצות להתאמץ.
בכלל למה אתם נלחמים בשבט בנימין אם הם כל כך נחותים? אם שוויון כל כך חשוב תעזרו להם להגיע לרמתכם, אל תלחמו איתם!"
שמעון התפתל והשהה את תשובתו. לאחר רגע של שתיקה הוא ענה. לראשונה הבחנתי שתשובתו רגשנית.
"זו התפלפלות דמגוגית. אנו נלחמים כדי שכולם יכירו בעקרונות שלנו.
אנו מאמינים בעקרונות השוויון והצדק לכל. אי אפשר להאשים אותנו בצרות אופק. אי אפשר להאשים אותנו בגזענות. אנו נלחמים כדי לתת לכל אדם, ולא חשוב מינו או גזעו, אותן הזכויות שיש לנו. בנימין מתנגדים לכך ולכן אנו נלחמים בהם. בעיקרון אנו רודפי שלום. ברגע שבנימין יקבלו את עקרונותינו, נכרות ברית שלום, אך זה לא קורה כי זה מנוגד לאופיים."
הרהרתי בדברים. הניגוד בין להט המלחמה בבנימין, לבין הצהרות רדיפת שלום צרם את אוזני. האיש הציני הקטן בירכתי מוחי חשב 'כן הם, כמו כולם יסכימו לכרות שלום בתנאי שאויבם ייכנע להם ויעשה כמוהם'.
עם זאת שמעון נראה מאושר באמונתו. כמו כל אדם דתי.

בלילה בבדידות חדרי פתחתי את קופסת 'כלי המחשבה' ובחנתי את הדעות השונות ששמעתי.
את אלו של שמעון המייצגות את שבט שמואל, ואת אלו של שבט בנימין ששמעתי מחוקרי.
חוקר את ההבדלים בין בנימין לשמואל. בניתי שתי תמונות. האחת מרכזת את יחסם של בני בנימין לעצמם ולאויביהם שמואל. והשנייה את יחסם של בני שמואל.

וזה מה שבני בנימין חושבים:
איש בנימין הוא אדם מבוסס בעל שורשים מכבד את העבר והמסורת, 'אומה שאינה מכבדת את העבר שלה סופה שאין לה עתיד'
בנימין אוהב את בני משפחתו, שבטו ובכלל אוהב אדם (בתנאי שאינו מבני שמואל). נעים לחיות בשבט בנימין.
'הרגש הוא מותר האדם מהבהמה' ולכן שמואל אינם שונים בהרבה מבהמה.
בנימין שונא את בני שמואל הקרים ומנוכרים, ורוצים להשמידו. והאישון במוחי תוהה איך השנאה לבני שמואל מייצגת את 'אהבת האדם' לדעת בני בנימין.
איש בנימין, בעיני עצמו, ריאליסט ומתון. הוא בטוח שאם בני שמואל יוכו מספיק, גם איש שמואל הקיצוני ההזוי התלוש מהמציאות, יכיר בזכותם של בנימין לחיות בשלום כעם.
הוא בטוח ששבט מאוחד כמו שבט בנימין, חזק ומגן על בניו בפני האויב וסופו לנצח. אין חברות בשבט שמואל וסופו להתפורר.
ברור שלבן בנימין רגש חמלה גם לבהמה וגם לכל אדם באשר הוא, ולכן השבט מחזיק את השבויים במחנה מוקף ירק, בו הם רשאים לעשות כרצונם וכל מחסורם מסופק בנדיבות. עם הזמן, יתעורר רגש התודה בליבות בני שמואל הקפואים ויפשיר את רגשותיהם להיות אנשי בנימין טובים.

התמונה השנייה מרכזת את יחסם של בני שמואל לעצמם ולאויביהם בשבט בנימין.
וכך בן שבט שמואל רואה את הדברים:
בן שמואל הוא ליברל מתקדם המונחה ע"י ההיגיון בלבד. 'ההיגיון הוא מותר האדם מהבהמה'
ולכן בן בנימין השמרני המפגר שהרגש שולט בו ולא ההיגיון משול לבהמה.
אין מקום לרגש בניהול מדיניות. ' בן שמואל בז לסמלים של מדינה, כמו דגל (חתיכת סמרטוט) והמנון (שיר מקומם). אדם חייב להסתכל לעתיד ולא לעסוק בהיסטוריה מחוץ לכותלי האוניברסיטה.
בן שמואל אוהב שלום ומוכן לוותר הרבה כדי שאויביו יניחו לו.'
והאישון במוחי בשלו: 'כן, והם מוכנים להרוג כל מי שמתנגד "לשלום" שלהם'
'בן שמואל ריאליסט. הוא מכבד כל אדם, באשר הוא אדם ומוכן לעזור לו אפילו אם הוא נמנה על אויביו, כי יש להפריד בין המסגרת הארכאית של עם, לבין האדם שבמקרה שייך לעם זה. הוא מאמין שאם רק ייטיב את מצבו האישי אין לשום אדם סיבה לתקוף אותו. ככלל בן שמואל רואה עצמו כאזרח העולם אכפתי שמוכן להלחם על זכויות הפרט כנגד המדינה הדורסנית.

(ריאליסט? התחלחלתי למחשבה של בני שמואל המחבקים את מי שאין לו מטרה אלא להשמידם ועוד חושבים שהם ריאליסטים.)

בן שמואל פתוח לשנויים וסובלני לדרכי חיים לא מקובלים. בכלל משפחה, ובייחוד משפחה עם ילדים, היא עול על צוואר אדם הרוצה לפתח קרירה שתביא פרסום וממון.לעומת זאת יש לו פינה חמה במיוחד בליבו לחיות מחמד.

כאשר גלגלתי במחשבתי את האופי של שני האויבים האלו חשבתי ששניהם מקובעים בדרך מחשבה ('בדיוק מה שהזהירו אותי בחנות לכלי מחשבה') , בני בנימין לא יכולים להבין את דרך המחשבה של בני שמואל ואלו ('למרות טענותיהם על יכולותיהם השכליות) אינם יכולים להבין את דרך המחשבה של בני בנימין.
יש טענות טובות לשני הצדדים אך גם לא מעט סתירות. כל הטענות הנטענות בהתלהבות ובשכנוע עמוק עורבבו לעיסה סמיכה ובלתי מובנת במוחם של שני הצדדים.

אין כל ספק הדימוי העצמי של כל צד בסכסוך, אינו דומה למה שאויבו חושב עליו.
נקודת מפגש זו בין שתי פילוסופיות חיים מנוגדות נותנת הזדמנות טובה ללמוד ולבחון דעות.

מסקנה אחת ברורה ובולטת, בנימין ושמואל אינם מבינים את התרבות והערכים של הצד השני. מרשם בטוח למלחמה.

יום אחד הגיעו זוג שומרים לקחת אותי.
הם גררו אותי לאורך מסדרונות צרים, דרך חצר גדולה, מעבר לשערי בית הכלא, מהלך של כחצי שעה דרך שדות פרחים מעובדים באהבה ואל אוהלו של המלך.
השומרים בני בנימין הלכו בשדות הפרחים שמחים וטובי לבב, מדי פעם היו מתכופפים להריח פרח, מעלים מבט להזין עיניהם בעץ הדור. הלכתי ביניהם חושב שזה הזמן לברוח. אך שומרי היו חמושים ואני בכבלים.
התברר שלא היה צורך לברוח, המלך חרץ משפט.
"הגעתי למסקנה שאתה אכן לא בן שמואל, אך מצאתי שאתה בעל השפעה רעה על בני בנימין הבאים איתך במגע, לכן עליך להיות מגורש מגן העדן של שבט בנימין".
השומרים הביאו אותי לגבול ארץ בנימין, ושם שחררו אותי תוך איום למהר ולצאת מארצם.

הרכבתי את משקפי הערפל ופסעתי מזרחה לכיוון השמש העולה. לכיוון 'הארץ המובטחת'.