רק תלוי אוהב שינוי

כל רכושי הייתה קופסת כלי המחשבה שבכיסי, 'לא מדויק', צייץ האישון הקטן שבמוחי, 'צברת ניסיון וידע'. כן אך עם 'נכסים' כאלו אי אפשר לקנות מזון, התוכחתי עם עצמי, מנהג שרכשתי בנדודי במדבר.
אולי היה זה העולם המוזר שמצאתי מעבר לגשר, עולם שלא הייתי מורגל אליו, שנטע בי הרגשה עמומה שעוקבים אחרי. גם עכשיו העברתי מבטי מסביב למצוא את העוקב. אין איש...
שריקת כדור מעל לראשי איששה את חששותיי, פתחתי בריצה לתוך היער הסמוך.
רץ בכל הכוחות נתקלתי בענף נמוך והתעלפתי.
כאשר פקחתי עיני לראשונה ראיתי את אדם עומד מעלי.
האיש היה גבר גדל גוף בעל זקן עבות, הנתון במסגרת החזייה של חליפת שלושת החלקים כהה שימיה רבים משלו, ואכן נלווה אליו ריח חריף של נפתלין. ידיו הגדולות נחות ללא תנועה לצידי גופו, גופו נינוח וקולו שקט. האיש משדר יציבות איתנה.
בבת אחת הציף אותי זיכרון שריקת הכדורים, והנפילה. אדם זה הציל אותי.
קמתי באחת מהמיטה עליה שכבתי להודות למצילי, מעווה פני מהכאב שחשתי בכל שרירי,.
הגבר גדל המידות לחץ את ידי ברשמיות. "שמי עומרי, ואתה מוגן עכשיו בארץ "שומרון" מפני הברברים שרדפו אחריך.
מפעם לפעם מצליחים אנשים להגיע אלינו, אי של שפיות ומסורת, בים ארצות אנרכיות שזנחו מסורת, ואהבת הבריות. רבים נשארים כאן."
ולאחר רגע שאל:
"התרצה להצטרף אלינו לארוחת הצהריים?"
הבעתי הסכמתי, מנסה להסוות בנימוס את ההתלהבות בטנו המקרקרת. לא טעמתי טעם של אוכל אמיתי זה יומיים. בטני בודאי אמצה בחום את החלטתי.
ארוחת הצהריים הוגשה על שלחן ארוך אליו הסבו מוזמנים רבים.
סקרתי את חדר האוכל.
נברשת רבת קנים עם עיטורי נחושת ונצנוצי זכוכית מלוטשת האירה שלחן ארוך וכבד.
מסביב לשלחן ישבו עבדקנים לבושים כמו מארחי, בחליפות שחורות עם פסים לבנים דקים. הנשים שישבו בירכתי השולחן היו לבושות בבגדים צבעוניים יותר אך קשת הצבעים לא חרגה מכחול הכהה לאפור.
לאחר ברכת המזון הטקסית ותוך כדי אכילה מתונה ומנומסת, שוחחו הסועדים בקולות נמוכים.
עומרי מארחי, הסביר לי את מנהגי תרבות שומרון.
"לנו יש כבוד למסורת. 'אם על המסורת אתה שומר, אתה לא צריך לתת כל הסבר'."
למרות שהייתי אסיר תודה על הצלתי ועל האירוח הנדיב, האופי החקרני שלי, הידוע לשמצה, המריץ אותי להציג לעומרי את הדעה ההפוכה.
הנמכתי את קולי כמנהג המקום, ותהיתי תוך דיבור איך יגיב עומרי.
"שמירה על מסורת היא עניין מכובד, אך איני רואה שום סיבה להתעלם מהקדמה. למה להתלבש בדיוק באותה צורה שאבותיך התלבשו. האם שיטות ייצור הבגדים לא השתכללו? האם לא מצאו דרכים חדשות לייצור בדים יפים וטובים יותר? ואפילו אם לא נתחשב בהתקדמות הטכנולוגית, האם הטעם שלכם הוא אותו טעם של אבותיכם? האם לא משעמם לכם ללכת באותם בגדים? האם לא מתחשק לכם להתמרד ולהיות שונים מהאחרים. איפה הייחודיות של כל אדם?"
עומרי, הביט בו בעיניו הגדולות והטובות, ובנימה של מורה המסביר לתלמיד מתקשה ענה:
"שאלת שאלות רבות בהקשר של ביגוד. השמרנות שלנו אינה מתבטאת רק בצורת הלבוש, אך בא וניקח דוגמא זו כדי להבהיר את דברי. כן, הטכנולוגיה התקדמה ולכן הבדים מהם עשויים בגדינו טובים מאלו של אבותינו, הם גם זולים יותר בגלל שיטות הייצור, אך אין אנו שופטים אדם לפי מספר החליפות התלויות בארונו. כסף שנחסך בביגוד מושקע בחינוך טוב יותר לילדינו. בארון אין לנו הרבה יותר בגדים מאשר להורינו, אך הספרייה שלנו גדולה יותר. האם זה לא נראה לך עדיף?" הוא לקח עוד כף מרק לפיו, ניגב את שפתיו במתינות והמשיך "ובאשר לטעם שלנו, אני מעדיף להציג לך את דוגמת הטעם השמרני שלנו במוזיקה. השירים שאנו אוהבים הם שירים ששרדו את מסננת הזמן. השירים הגרועים והבינוניים נשכחו, רק השירים המעולים ביותר המשיכו להתנגן בפי כל."
לאחר רגע עומרי סיכם בנימה פסקנית, "במוזיקה, כמו בכל עניין, איננו ששים לכל חדשנות שלא עברה את מסננת הזמן."
"ומה לגבי הייחודיות של כל אדם?"
" לדעתי אנשים שחיים יחדיו חייבים להתחשב אחד בשני, ולא לבייש אותם ע"י לבוש או התנהגות שכולה אומרת 'אני טוב ויפה ממך', לכן כולנו לובשים אותו סוג וצורת בגדים ואיננו מייחדים עצמנו כטווס המראה את נוצותיו. בכלל האם הבגד הוא העיקר?"

אכן נימוקים לעניין. יש לי כאן עניין עם אדם חכם ומסביר פנים, דבריו הגיוניים.
"לזאת אוכל להסכים. אך האם אדם שמגלה דבר חדש, יהיה זה רעיון, מכשיר, או דרך חדשה להבעה אמנותית. האם אין הוא מוקע ע"י אנשי שומרון?"
עומרי ענה: "נכון שאין אנו מתלהבים מכל דבר חדש, אך אנו אמונים על תרבות ונימוס ואין אנו מוקיעים בפומבי את החריג. בדרך כלל החריגים מבינים שאין מקומם כאן.
אם השיגעון שלהם ליצור דברים חדשים חזק מהסביבה שלנו, הם עוזבים." עומרי העיף מבט סביב על האנשים האוכלים בדממה והוסיף: "בדרך כלל הם נשארים ומפסיקים את שיגעון החדשנות שלהם.
רק במקרים בודדים אנשים עוזבים את הסביבה התומכת שלנו."
טיעון זה הותיר בי הרגשה עמומה שיש כאן איזה שהוא כשל, אך לא יכולתי לשים עליו את האצבע. חשבתי לעצמי שאין רע במסגרת חיים ברורה וידועה? ההיגיון אומר שכדאי להפסיד איזה שיכלול שאין לדעת אם הוא יעשה טוב לתושבי שומרון תמורת ערכים טובים שעמדו בתלאות הזמן.
מתברר שעומרי עדיין לא גמר להציג את טיעוניו בעד השמרנות שהיא בעיניו עיקר העיקרים בחיים. תחילה ציטט לי, איך לא?, פתגמים ואחר כך ניסה להסבירם:
''רק תלוי אוהב שנוי'
'שנוי גורם לבלבול'.
"בבסיס ההתנגדות לשינוי ישנו הפחד. בייחוד הפחד מפני שינוי בלתי מוכר. אמנם פחד זה שוכך כאשר מתרגלים למצב החדש, אך הפחד מלמד ששנוי אינו המצב הטבעי לאדם."
כאן הוא לקח נשימה ארוכה, מלטף את זקנו ומביט בי במבט יציב.
האופי המתריס שלי גרם לי להעיר שאם אופי האדם הוא להתנגד לשנוי, למה הוא חושב שאני לא אתנגד לשנוי חיי באמוץ דרך החיים שלו.
עומרי לא התרגז, ובאותה נימת קול שקטה ענה:
"שנוי מתמשך כמו שנוי אורח חיים מטופל תחילה ע"י המח ההכרתי. עם הזמן המח עובר למצב אוטומטי בטיפול זה. דוגמא לכך היא התנהגות אורח כמוך, שתחילה הכול זר לו בארץ החדשה, והוא מרגיש לחוץ, אך עם הזמן הוא הופך להיות דומה לבן אותה ארץ והלחץ יורד."
לא רציתי להפריע כי ראיתי שעדיין עומדות מילים רבות על קצה לשונו. לאחר דקה הוא המשיך:
"הטיפול של המח האנושי בשנוי אינו תלוי באופי השנוי. השנוי יכול להיות מידי כמו סכנה חדשה. כמו טרור השובר כל מוסכמות מוסריות.
שנוי יכול להיות פתיחת אפשרויות (לטוב ולרע) כמו הנדסה גנטית המאפשרת שנויים שלא סוננו במסננת הזמן של האבולוציה.
שנוי יכול להיות אפילו רק שיפור ביכולות אנושיות המתאפשר בעזרת טכנולוגית מחשבים המתבטא בפחד בפני יצירת סוג של אדם/מכונה (או מחשב אנושי) עליונים.
אין זה משנה! האדם מטבעו אינו בנוי לשנויים מהירים, עם זאת לאחר זמן האדם מסתגל, וכך גם אתה תסתגל לאורח החיים השלו והבלתי לוחץ שלנו. חלק מהלחץ בו נמצא האדם בתרבות שונה מזו שהורגל אליה, נובע מכך שקצב השנויים גדל ומוחו אינו מספיק להתרגל אליהם. "
'
ניצלתי את ההפסקה בדיבורו כדי להעלות טיעוני נגד כהרגלי (חשבתי הנה אני משתמש בכלי 'איפכא מסתורה'):
"אנשים שונים מפחדים בעוצמה שונה לפי דרגת השמרנות וההעזה שלהם. נכון היו אנשים רבים שפחדו אפילו מהחלפת מכונת הכתיבה שלהם במחשב, אך אנשים אחרים שמחו לאמץ את השנוי הזה. "
חשבתי על עצמי. האם אני חדשן או שמרן? יש בי, וכנראה בכל אדם, משהו משניהם: "אופי אדם הוא מזיגה של רצון למסגרת בה הכול צפוי, לבין הסקרנות להרפתקאות החורגות מהמסגרת. למה אתה מתעלם מקווי האופי הרוצים שנוי?"
עומרי נע בכיסאו בחוסר נחת מכך שהויכוח ממקד תשומת לב האנשים מסביב. אין זה ממנהגם להתווכח בשעת הארוחה. אני הייתי תמיד וכחן. בארוחה או מחוץ לה.
"מצד אחד נח לאדם שהכול צפוי ואחרים ידאגו לו. לכן הוא יתנגד לכל שנוי. טובה לו היציבות וטובה לו מערכת התנהגותית עדרית ברורה. מערכת בה השחור שחור ללא תקנה והלבן טהור.
מול תכונת אופי זו עומדת הסקרנות והרצון לחידוש. אם מדכאים צד זה באופיו של אדם מאבדים יצירתית וגלויים חדשים המהווים את תמצית המייחדת את האנושות."
ועכשיו תורי היה לטבוע סיסמא חדשה" " 'הסיכון הכי גדול לאנושות הוא לא לקחת סיכון.' "
בשקט שהשתרר שמעתי את אוושת הכנפיים של המאוורר הגדול התלוי בתקרה מנסה לשווא לצנן את האוויר הדחוס בחדר הסגור. עומרי לקח נשימה עמוקה ואמר:
"אכן אני מסכים שיש קונפליקט בין תבניות יצוקות במסגרת, מול אי ודאות מבלבלת הפורצת לכל הכיוונים. אך האם לא תסכים שנח לאדם שאין לו צורך להחליט והוא יודע מראש את סדר חייו?"
הטון המפייס של עומרי מנסה לסיים את הויכוח, אך אני כבר הייתי בתנופת הסתערות:
"האם אין האדם מרגיש לכוד במסגרת קשוחה כזו? האין סכנות גם במסגרת מסודרת שמרנית קשוחה?
נכון אמרת שלאדם נח בתוך מסגרת יציבה בה כל אחד יודע את מקומו, בה אין צורך להתאמץ. מישהו דואג לך. אך זו בדיוק הסיבה שמשטר טוטליטארי נפוץ בהרבה מדמוקרטיה."
נסחפתי. עכשיו האשמתי אותם שהם חיים בשלטון טוטליטארי?!
עומרי קם ממקומו מניח את ידו הגדולה על שכמי תוך שהוא טופח טפיחות עידוד. "אצלנו אין שליט יחיד ולכן הסכנות שציינת לא קיימות כאן. קח את הזמן שלך, בסוף תראה את היתרונות במסורת השמרנית שלנו" ויצא. חדר האוכל התרוקן כאשר קמו המסובין אחד אחד ועזבו בשקט לעיסוקיהם.
אני, שלא היה לי כל עיסוק נשארתי בחדר האוכל הגדול והשומם, מעלה במחשבתי את כל הנימוקים והדעות ששמעתי לאחרונה.
מלא בושה נזכרתי בהערה המרושעת שהתרסתי באנשים הטובים האלו שעזרו לי. אכן, צודק עומרי. אין כאן דיקטטורה, אך אמרתי לעצמי, גם לא דמוקרטיה אמיתית.
למען האמת איפה יש דמוקרטיה אמיתית?
אולי אמצא ב 'הארץ המובטחת' אנשים היודעים לחיות בדמוקרטיה אמיתית.
ישבתי שם ליד השולחן הגדול והריק עוד שעה ארוכה מהרהר:
אכן שמרנות היא תכונת אופי נפוצה. תכונת אופי אנושית זו מקשה על ממציאים ובעלי חזון לממש רעיונות חדשים (זו גם הסיבה שיש כל כך מעט אנשים בעלי מחשבה לא מקובלת).
שלושה דברים מורידים את רמת הפחד מפני שנויים:
ידע - להבין את הגורמים לשנוי ואת מהות השנוי, כך שאפשר לנצל את היתרונות ולהימנע מהסכנות.
הסתגלות - סכנה מוכרת הופכת פחות מאיימת.
פילוסופית חיים - המכניסה את הסכנות מהשנוי לפרופורציות המתאימות (להימנע מפאניקה).