ימים רבים הלכנו בדרכים.
למרות קשיי הדרך, הרגשתי הייתה נפלאה. אפילו הערפל הלך ונמוג.
אני חושב שקשיי הדרך הוקלו בעיקר בגלל שלא הייתי בודד, ואולי גם הצורך לעזור לחנה האהובה, שהלכה איתי, השכיח ממני את הקשיים.
הלכנו ימים רבים בשבילי ההרים, שותים מי פלגים שנעשו קרים מיום ליום ככל שהעפלנו בהר, ואוכלים גרגירים ושרשים ומעת לעת גם דג שהצלחנו לדוג, בלילות היינו מתכרבלים איש בזרועות רעהו במערות שמצאנו.
אך בעיקר דיברנו.
סיפרתי לה על כל המוצאות אותי ובעיקר כל מה שלמדתי והאמנתי בו.
הראיתי לה את כלי המחשבה שקבלתי והסברתי את כלי המחשבה הנוספים שמצאתי בעצמי.
חנה מצאה שימושים שונים שלא חשבתי עליהם, לאותם כלי המחשבה. לא כל אדם חושב באותה צורה.
בתחילת הדרך חנה ניסתה להצדיק את אורח החיים והתרבות של ארצה.
ההתנתקות מהרגלים ומאמונות קשה לכולם.
הזמן עבר וחנה חינכה את עצמה מחדש. לגבי זו הייתה הוכחה לפתיחות המחשבה העצמאית שלה.
חינוך עצמי הוא החינוך המוסרי היחיד.
אני נרתע 'מחינוך' אחרים. ב 'חינוך' כזה אדם מנסה ליצוק את האחרים בדמותו, להקנות לו את ערכיו והשקפת עולמו. האם אין זו הגדרת שטפת מח?
No comments:
Post a Comment