אן ידעה להקשיב. עיניה הגדולות מצועפות בהרהורים טמירים, שפתיה מתעקלות כלפי מטה בסוג של הקשבה מרוכזת. עצרתי את שטף דיבורי במבוכה. מה גורם לי לשטף דיבור כל כך לא אופייני?
אן בברור מתרגשת מהסיפור (ואולי גם מהמספר) חיבקה אותי בעוז. כעת, כל כך צמודה אלי, חשתי בגופה הרך מול שרירי הנוקשים, תוצאה של דרך הייסורים הארוכה שעברתי.
השתחררתי מהחיבוק במבוכה.
השתררה דממה נעימה למשך דקות ארוכות, אן חיכתה לשמוע את המשך סיפורי, אך לא מיהרתי, לראשונה מזה זמן רב חשתי בנוחיות נעימה.
קול פיצוץ קרע אותו מהרהוריו. קפצתי ממקומי מביט לעבר השמיים.
השמים נמלאו זיקוקים צבעוניים. הזיקוקים חברו למילים ותמונות, דוחקים במסתכל לרכוש את המותג הלוהט בעיר.
הסבתי את ראשי אל אן. אן ישבה בשלווה לא מעיפה מבט לשמים, מפטירה. "הו זו רק פרסומת, פשוט תתעלם ממנה". תהיתי איך מתעלמים מפרסומת רועשת הממלאת את השמים.
מתרעם על ההפרעה הזו לאינטימיות שאלתי אם דבר כזה מקובל וחוקי.
כן, חוקת 'מוד' – מדינת התאגיד, קובעת עדיפות ראשונה לפרסומת. פרסומת נחשבת לאחד מאושיות התרבות והכוח המניע את גלגלי הכלכלה.
"ספרי לי עוד על מוד. האין אנשים המתנגדים למשטר התאגיד?"
'מוד הוקמה ע"י תאגיד התקשורת ענק, שהוכרז כמונופול בארצות רבות, הכרזה שבעקבותיה הוצרו צעדיו עד מאד. בחפשו דרך לגדול עוד יותר, גילה את המקום הזה. ארץ נחשלת מבחינה כלכלית שעמדה למכירה. התאגיד שינה את שמה לארץ מוד והתחיל את הפרויקט הענק של הפיכתה לארץ תרבות האופנה בה יכול היה לגדול ולהעצים בלא הגבלות שלטון אזרחי. מדיה היא עיר הבירה ומרכזה הוא ארמון המילים.
מדיה היא עיר נוצצת בשלטי פרסומת הכובשים כל שטח ציבורי ופרטי. מממשים את החזון של מנהל חברת הפרסום.
האנשים חיים במשטר 'דיקטטורה של התאגיד'.
אן המשיכה להסביר:
"כל תושבי מדיה עובדים בתאגיד. אנשים שלא יכולים למצוא עבודה בתאגיד, מאבדים את אזרחותם וחייבים להגר מהארץ."
הבטתי בפניה של אן שעכשיו נעטפו עצב, ובעיניה שהבריקו מבעד דוק של דמעות, והבנתי. "אדם קרוב לך אבד כך את אזרחותו?" אן הנהנה ובקול שכמעט לא נשמע אמרה "אחותי הצעירה".
לאחר שתיקה נוספת סיפרה את סיפור האחות שנולדה עם עיוות בפניה. עיוות בפנים לא מאפשר לעבוד במדיה. כאן חזותו של האדם חשובה. ראש העיר, למשל, נבחרה בצעירותה ל 'מלכת היופי', בבגרותה- נבחרה כאישה המושכת ביותר, וכל שנה מאז נבחרה כאישה המיטיבה להתלבש. ברור שעם כל בחירה כזו עלתה בדרגה עד שתפסה את ראשות העיר.
ראש העיר מנהלת גם את הסניף של התאגיד בעיר. התאגיד מספק לתושבים את כל השירותים ביעילות מרבית.
חשבתי שהמצב דומה למצב בשלהי האימפריה הרומית. העם קיבל לחם ושעשועים. את הזהב קיבלו השליטים. האימפריה של מוד לאחר שהתבססה הגדילה את השפעתה בכל העולם 'התרבותי'.
תהיתי "איך אתם מסכימים לשליטה טוטלית כזו על חייכם?"
"מה זה חשוב? העיקר שהמדינה מתנהלת ביעילות לטובת כל התושבים".
"האומנם? במה התושבים מרוויחים, הלו אפילו המידע מסונן."
"על מה אתה מדבר? יש לנו מקורות מידע רבים"
"מקורות שאומרים אותו דבר. שמחויבים למממנים שלהם ולא לאמת, שקיימים בשביל להגדיל את הרווחים. עיתונות שהגדרת משדר טוב היא משדר התופס את תשומת הלב, ולכן השדרים פונים אל הקיצוני, שתמיד מעניין מהמתון, אל ההחלטי (אפילו אם זה בגלל שאינו מבין את המורכבות) ולא המהסס, אל הפשוט הקליט והקליל, למרות שהחיים לא תמיד ממש פשוטים. אל הסקס, האלימות, אל העשיר המפורסם והנוצץ, ולא אל ההוגה, היוצר, החכם.
במשואה הזו שהתאגיד משלם לפרסומאי המתווך (הכולל גם את המדיה) עבור שרותיו, הצופה הוא היחידי שאינו מקבל תשלום עבור זמנו המוקדש לצפייה. שניהם המנהל והפרסומאי משתמשים בזמנו של הצופה הצרכן, ובנוסף פוגעים בו ע"י זיהום פרסומת. אם הטענה היא שבעולם הקפיטליסטי אין ארוחות חינם, אז למה לא ישלמו לצופה?
כן אן, אין מקורות מידע רבים כי התרבות השולטת על המדיה מכתיבה אחידות. אפילו בבדיקה שטחית מתברר שהמקורות, הדגשים ואפילו התזמון זהים בכל מקור אינפורמציה.
דבר הפוגע בערך החשוב לקידום ואפילו לשרידות האנושות - המגוון. אף אחד אינו יכול לקחת על עצמו להוביל את כולם בדרך אחת, שמא תהיה זו הדרך של החלילן מהמלין והאנושות תטבע בים. יותר מידי אסונות קרו כיוון שלמנהיג הייתה בלעדיות על האמת."
מצאתי שאין דבר שהייתי רוצה יותר מלהמשיך בדרכי בחברתה.
ולפני שהאישון הציני שבמוחי יגיב פלטתי "בואי נלך לארץ בה אנשים חיים באמת, ולא הולכים כמתים מהלכים, בעקבות חלילן הפרסומת."
כן. עלה בדעתי שזו 'הארץ המובטחת' בה הייתי רוצה לחיות, הארץ בה אנשים חושבים בעצמם ולא מונחים ע"י אחרים.
אן הרגישה בחוש שיש אמת בדבריו אך הייתה מבולבלת. כל חינוכה התקומם. למה עמי נגד פרסומת? למה הוא קורא לחדשות שטיפת מח? ולמה הוא כל כך לא נימוסי ומכנה אנשים בכינוי 'מתים מהלכים'? אך היה משהו בעמי שמשך אותה. והיה משהו בדבריו שהעלה את אי הנוחות שחשה כבר זמן רב. 'לעזאזל', חשבה, 'לא יזיק להתרחק מכל זה ולטייל עם הבחור המקסים הזה'
אן קמה ידה בתוך ידי, והובילה אותי לדירתה.
אלך איתך החליטה אן ושינתה את שמה כמקובל. "קרא לי חנה".
האישון במוחי התעורר 'בכל זאת עמי גם אתה פועל ע"י הרגש בלבד. אתה בקושי מכיר בחורה זו. האם אין זו השפעת שטיפות המח שאתה חשוף לה בארץ זו?'
אך ידה שנחה בתוך ידי הציפה בי סם של הנאה שהשתיק עד מהרה את האישון הרוטן.
No comments:
Post a Comment