אחסנפאתן בת פרעה לבושה במיטב המחלצות, בגד לבן מעוטר בזהב, סנדליה מקושטים באבני חן, קבלה את משה החוזר ממקדש תחות.
"השבח לאיזיס שאלי חזרת, משה בני יקירי."
משה נפל על צוארה ברגש הקלה, קוי דמותה המטושטשים של האם שעזב לפני 10 שנים שבו והתבהרו.
" ברוב עם את חזרתך ואת טקס בגרותך במלאת לך שלוש עשר מחזורים, נחגוג " הודיעה לו אחסנפאתן אימו בחגיגיות.
" לך מריח מקדש תחות העבש התנקה, מחלצות והתבסם במיטב הבשמים לבש, כי עת חג היא לנו".
משה הגיע נקי ומקורצף מאמבטיות רוויות קטורת ובשמים, לבוש בשלמה לבנה, חזהו מתנוצץ משמן המור, כולו מחמדים.
נשימתו נעתקה מהפאר של האולם אליו הוכנס. איזה ניגוד לאולמות הקודרים של מקדש תחות!
האולם הואר באור יקרות מאלפי מנורות בוערות בתערובת שמן וקטורת שהוצמדו לעמודים הגבוהים. העמודים עצמם נעטפו בבדים בצבעי הממלכה, אדום ולבן לגובה של 10 אמות לפחות.
רצפת האבן היתה מכוסה כולה במרבדים אדומים רקומים בדמויות של סיפורי אלים בצהוב קדוש.
בתוך הצבעוניות הזו פזזו שפחות עירומות, נושאות תופים ומצלתיים, לקול זימרת מקהלת גברים ותזמורת חלילים וחצוצרות.
הקהל ישב על דרגשי אבן מצופים פרוות כבשים רכות, אוכל ממיטב המאכלים שהגישו לו נערות נושאות מגשים מלאי כל טוב.
ניכר היה שהקהל הרב שבא לשמוח בשמחתו כבר חגג זה שעות.
העבד אשר על השער הכריז על בואו בקול שופר.
המנגינות דממו וכל הקהל עצר להביט במשה ההדור.
אחסנפאתן מיהרה לעברו כולה זורחת " משה בני, כמה נאה אתה "
משה נבוך כולו, עשה תנועה בידיו כאומר המשיכו במעשיכם.
הנגנים מלאו מצוותו ועד מהרה חזרה השמחה הקולנית.
אחסנפאתן הובילה את משה לירכתי האולם שם הצטופפו האורחים רמי המעלה תוך שהיא לוחשת לאוזנו " להכיר את האנשים החשובים האלו, עליך. בחכמה כלכל דבריך. "
היו שם אצילים, כהנים, ושרי צבא שבאו עם נשותיהם ובנותיהם. אנשי המעלה סקרנים היו להכיר את משה ששמעו יצא למרחוק כבן טיפוחיו המבריק של הכהן הגדול.
הבנות (ולא אחת מהנשים גם הן), ניסו להסב את תשומת ליבו של הצעיר המצודד אליהן.
היפה מכולן היתה נפרטיטי, שבחיבוק ההיכרות עימה לחשה לאזנו שיש לה מתנה אישית להראותו מאוחר יותר.
משה ניתק את מבטו מנפרטיטי שהצדיקה את שמה - 'האישה היפה הגיעה', בכח רצונו והתרכז בדברי אנשי המעלה כמצות אימו, אך התאכזב מרה לשמע דיבוריהם הריקים מתוכן. איזה הבדל בין שיחות רכילות אלו, לשיחותיו המופלאות עם אמחותפ הכהן הגדול.
משועמם, היה עונה בחלק אחד במוחו, לשאלות הרבות שהוטלו לעברו, בעוד חלק אחר שוקל במקביל את תכונותיו של כל איש מעלה שלפניו. הוא לא מצא הרבה נקודות זכות.
יוצא דופן היה חורם-חב מפקד המשמר הצעיר בנו של שר הצבא.
בחור נמוך רחב גרם בעל עור כהה האופייני לבני מצרים, שיער מקורזל. חזהו החשוף שרירי, ושמלתו הקצרה מגלה רגליים חזקות נעולות בסנדלים עם רצועות העולות במעלה שוקיו. למותניו חגר חגורת עור עבה שאליה צמוד פגיון מקושט באבני חן כיאות למעמדו, יציבותו גאה וכולו אומר סמכות.
חורם-חב הדור בסמלי מעמדו הפתיע את משה בשאלותיו הנוקבות ובמבטו העז והנבון חודר את בן שיחו.
הוא הצטער שזמן קצר לאחר פגישתם הגיע שליח וחורם-חב חייב היה לפרוש לעיסוקיו.
עד מהרה, שבא מהדיבורים המנומסים של האצילים המלאים בעצמם.
הוא שמח כאשר אחסנפאתן אימו באה ולקחה אותו לאולם הראשי כדי שיהנה מהמאכלים ומהמנגינות.
עוד הוא יושב וטועם מעדנים שלא באו אל פיו מאז זכר את עצמו, מתבונן בלהקת אקרובטים המפליאים לקפץ, מישהו משך את ידו בהחבא.
מביט למטה אל מתחת לשלחן ראה את נפרטיטי רומזת לו לבוא עמה בחשאי.
משה קם ממקומו וצעד בכיוון אליו היא נמוגה כספינת יאור בערפלי בוקר, משאירה שובל של בושם מתוק.
הרחק מההמון הכניסה אותו נפרטיטי לקיטון קטן וסגרה את דלתו.
קולות המסיבה עומעמו לרחש גלים שקט.
נפרטיטי פנתה אליו ואמרה " עיניך עצום ואת ידך, הושט, ואראך את מתנתי."
משה לא יכול לסרב לנערה היפה בעלת קול הדבש, עצם עיניו והרגיש את שתי ידיה מרימות את ידו ושמות אותן על משהו רך. הוא פתח עיניו לראות את נפרטיטי ערומה ומחזיקה את ידו על שדיה הקטנים שאך זה צמחו.
"שדי החדשים האלו שצמחו, שלך הם, קח אותם כי אתה הראשון שבהם חזה "
ליבו של משה רגש. אמנם אמחותפ לקח אותו לכוהנות עשתורת למען ידע בשר אישה, אך כוהנות עשתורת המיומנות לא ריגשו אותו כמו הנסיכה הקטנה נפרטיטי.
מעולם לא חוה ריגוש שכזה.
לאחר שעה קלה הובילה נפרטיטי את משה חזרה לשלחן. היא בארשת פנים של ניצחון והוא פניו סמוקות.
אחסנפאתן הביטה במשה בנה בתוכחה " חי איזיס! נראה 'שתפנוט'1 את דעתך ערפלה! שנפרטיטי מיועדת לאמנחותפ הרביעי אחי הקטן, בנו של פרעה, לא ידעת?! איך שגיאה כזו כבר בתחילת דרכך, לעשות יכולת?"
משה שתק במבוכה.
" נערה טיפשה. שאין היא מיועדת לך, היטב היא יודעת, הבטח לי שעימה לא תתרועע עוד".
משה הנהן ללא קול.
אחסנפאתן קרבה פיה לאוזנו ולחשה " את הסכמתו של פרעה השגתי. מורה לאותו אמנחותפ בנו, תהיה. השפעה על מי שיכול להיות יורש העצר אם אחיו הגדול ימות, יתן לך מעשה זה. האם מסכים אתה?"
משה הסכים בהנהון קצר נוסף בראשו.
אך משה לא עמד בקסמיה של נפרטיטי, ונפרטיטי אהבה אותו אהבת נפש ממבט ראשון.
כך הם נפגשו בחשאי עד שהתגלה קלונם.
המטלה של הדרכת אמנחותפ, שנראתה תחילה כדבר שחייבים לעשות כדי להשתלב בפוליטיקת הארמון, הפכה לשמחתו של משה לתענוג שציפה לו בשקיקה.
הבן של פרעה התברר בהיפוך של הטיפוס הרשע שהיה אביו. אפילו במראהו היה שונה מאד. נער שמנמן וחולמני אך בעל מח מושחז וסקרנות רבה.
הנער שהיה אך בן 7 מחזורים, העריץ את משה המבוגר יותר.
שנתיים לימד את הנער קרוא וכתוב ואף ניסה לידע אותו ברמז על כמה מהשקרים של חרטומי מצרים, כדי לחסן אותו כך שלא יפחד מפניהם.
הם היו מתוועדים מדי יום בחדרו של משה בפאתי הארמון.
לעיתים היתה נפרטיטי מצטרפת ומאזינה ללא קול.
משה ניסה לשמור על הבטחתו והתחמק מלהפגש עימה ביחידות, למרות שראה עד כמה נפרטיטי כמהה לכך, ועד כמה היא נעצבת בראותה שמשה אינו אוהב אותה כמו שהיא אוהבת אותו.
אוהבת בכל נימי נפשה. .
לשעורים אלו הצטרף גם מפקד המשמר הצעיר חורם-חב ולמד בשקיקה, ובתמורה לימד את משה אמנות מלחמה.
ארבעת הצעירים בילו שעות רבות ביחד והיו לידידים טובים.
משה הוכשר לחיים בארמון בהדרכת אחסנפאתן אימו שדאגה להזמינו לכל המועצות בהם נועדו האצילים החשובים.
משה האזין לתככים שרקמו האצילים במסתרי הקיטון של אימו.
אצילים רבים חרדו מפרעה, הוא אמנחותפ השלישי האכזר. אך הוא היה בנו של רא, וצריך להיזהר לפגוע באל.
לבדם בקיטונה של אחסנפאתן לימדה אותו אימו לזהות את הזרמים התת-קרקעיים של שאיפות האצילים.
"שים לב למפקד המשמר הצעיר חורם-חב " אמרה אימו, " לגדולות הוא שואף. גם את הכישורים וגם את העוז להיות שר הצבא יש לו. שמוטב ידידו מאשר אויבו להיות. גילית תבונה שלידידו נעשית."
משה העלה בדמיונו את ידידו מפקד המשמר הצעיר שעשה לו שם בעוז רוחו.
עכשיו כבר גדל להיות גבר, בעל פנים מחודדות ואף מצרי ארוך. עיניו החדות יכלו לזהות נשר במעופו גבוה מכל אחד אחר שהכיר.
עיניו החודרות זיהו גם כל זיוף בהתנהגות אצילי מצרים.
חורם-חב היה בין ידידיו הקרובים בגלל אישיותו ושכלו, ולא בגלל קשרים עתידיים כמו שחשבה אימו המניפולטיבית.
שר צבא? אימו ודאי מגזימה, אך טוב שהיא מעודדת את ידידותו עם חורם-חב.
שני מחזורים שמחים וחסרי דאגה עברו על משה בארמון.
משה לא הצטיין בכישורים חברתיים. אולי היתה זאת אשמת חינוכו הקפדני במקדש תחות, או העובדה שתמיד נחשב זר יוצא דופן. אולי היה זה פשוט טבעו, טבע של מתבודד מעמיק חשוב.
עובדה היא שהבחור הנאה שכולם חיפשו את קירבתו, לא הרבה להשתתף בכנסים העליזים של מסיבות הארמון. במקרים הנדירים שהשתתף לא הרבה לדבר בחברה.
הוא פשוט לא אהב חברה, ופתח סלידה למנהגי חצר הארמון. החברויות בארמון נראו לו מלאכותיות. כולם התחנפו לגדולים מהם במעמד ובזו לאלו שמתחתם. הדעה הכללית היתה שהוא גאותן מתנשא המסתכל על כולם מלמעלה, אך הוא לא חש גאוה. להיפך הוא מצא עצמו נחות לכל הנסיכים שידעו להשתלב בחברה, שידעו להגיד את הדבר הנכון, שהיו מקובלים. בארמון היה מרגיש חנוק כדג ביבשה והיה בורח בהזדמנות הראשונה לקיטון ששימש אותו להדרכת אמנחותפ. שם היה יושב שעות, שופך ליבו על דפי פפירוס. לאחר שנרגע היה נוהג לשרוף אותם כדי שסודותיו לא התגלו לזרים. גם עכשיו ברח למקום המסתור שלו.
למרות ההדר של הארמון והכבוד שחלקו לו, משה היה בחור עצוב.
כעת יושב בבדידות חדרו, מהרהר, הגיע להכרה שאכן אימו צודקת.
הוא החליט בליבו שמעתה לא יפגע ביחסי משפחה והרי נפרטיטי בקרוב תהיה לאשת חברו. אך קשה היה למשה הצעיר להתעלם מנפרטיטי היפה.
מפעם לפעם היתה נפרטיטי מצליחה לפתות אותו, והם היו מתועדים בחשאי, עד שהתגלה קלונם.
"פרעה אבי, קורבן להורוס העלה. את נפשך מבקש. בני משה אל מחוץ לארמון בשם מעת2.ברח לך, עד שאת זעמו אשכך, "
שעה ארוכה ישב משה בחשכת חדרו חשב על חשיבות הקשרים המשפחתיים שאין חזקים מהם.
כן. עליו לצאת מהארמון עד יעבור זעם.
כך לבש משה בגדי אציל פשוט ויצא בפעם הראשונה בחייו מהארמון.
1 אלת הערפל
2 אלת הצדק
No comments:
Post a Comment