משה עושה מעשה

משה שוטט ללא מטרה בשוק פיתום, העיר החדשה, בולע בעיניו את המתנהל סביבו.
נדמה היה למשה שיש במצרים רק שני מצבים קיצוניים.
מצרים של אפלולית נוטפת צינה וארס נחשים. נחשים קדושים במקדשים, ובני אדם המתנהגים כנחשים בארמונות מצרים, מדברים בלחש ומחייכים לעיתים רחוקות.
השניה היתה כאן.
לוהטת בריח זיעה ושופעת צבעים ססגוניים. אנשים פשוטים צוחקים ומקללים בקול רם. עוסקים איש איש בעיסוקיו. מי בעבודה ומי במסחר.
משה מעדיף את מצרים הזאת.
רגליו הובילו אותו למרכז ההמולה – שוק הסוחרים.
השמש הקופחת ממעל לא הפריעו לתגרנים שעמדו מחוץ לכוכים שהם כינו חנויות, מנסים לצוד קונים אוחזים בכנף בגד של עוברים ושבים, ומכריזים בקולי קולות על מרכולתם.
חנויות הממכר עמדו צפופות, הסחורה נשפכת לרשות הרבים והמראות והריחות מתערבבים ומתחרים זה בזה. גרעיני חיטה זהובים של חנות אחת, נשפכים מתוך שקים עמוסים לעבר שקי תמרים ומיני ירקות של האחרת.
חנות לממכר פסלי חימר של האלים הקדושים מפיצה ריחות קטורת לזבחים, וריח הקטורת מתחרה בריחות חנות למיני מאפה סמוכה המציפה את כל הרחוב בריחות מעוררי תיאבון.
ריח מתערב בריח, צבע בצבע ומעל הכל קולות התגרנים המנסים להאפיל אחד על קול השני.
הוא עמד בצל סככת הבד של החנות שסוכך עליו מפני השמש הקופחת ועקב בעניין אחר ההתמקחות המתוחכמת של סוחר נמוך ורחב כתפיים מול בעל החנות.
אנשים שזרמו בזרם צפוף ברווח שבין שתי שורות החנויות התרחקו ממנו נותנים לו את הכבוד היאה לאציל. אנשים רבים הספיקו אף לקוד קידה כדין לפני שפינו את הדרך.
משה שהורגל בכבוד שנותנים לו הנחותים ממנו, ומעט שיכור מבליל הקולות הצבעים והריחות שאינו מורגל בהם, לא שם לב והביט מוקסם ומרוכז במשא ומתן שהתנהל לנגד עיניו.
הסוחר צרוב השמש מדבר אכדית בניב זר, ומתורגמן מצרי מוסר את דבריו לבעל החנות. בעל החנות מנסה לשכנע את הסוחר הזר בתנועות ידיים רחבות ובפה מפיק מתיקות מהלל את סחורתו, הסוחר אדיש מפנה כתף קרה כעומד ללכת וחוזר בו כאשר הסוחר קורא לו חזרה ומוריד את המחיר.
כאשר סוף סוף נחתמה העסקה בתקיעת כף, פנה משה אל הסוחר באכדית, השפה המשותפת לכל הזרים: "השלום לך נכרי, יפה התמקחת עם המוכר".
הסוחר הביט במבט אומד על הנער האציל הגבוה בעל העיניים הנבונות. הוא ראה לפניו נער אציל שרוצה לשוחח. שיחה עם אציל מצרי יכולה ללמד אותו רבות
הוא קד קידה קלה " יתרו שמי ובן מדיין אני, אמון אני על המסחר ככל בני שבטי".
יתרו היה גבר נמוך ומוצק כבן 30, זקן שחור ומסולסל עוטר פנים כהים בעלי תוים מביעי עוז ונזם זהב גדול באפו. מנהגו שפע בעל ביטחון עצמי רב גם מול אציל מצרים, כיאות למי שהיה למנהיג השבט בזכות עצמו ולא בזכות אבות. בעודו נותן הוראות קצרות למתורגמן שהביא, לארוז את הרכישות על גב גמליו שחנו בפאתי השוק, הזמין את הנער לשבת איתו בחאן הקרוב ללגום משקה תמרים צונן ולשוחח.
מנהג היה בידו. כל שנה היה עושה את המסע הארוך למצרים בגפו, כדי להתעדכן בחידושים ולהביא סחורות שאפשר היה להשיגן רק במרכז הסחר במצרים.
משה קד חזרה "משה שמי, ומאד חשקה נפשי ללמוד את דרכיכם"
כך התחילה ידידות בין הגבר המדייני והנער הצעיר.
בשעות הבאות, משה ויתרו שוטטו רבות בבקרים בינות לדוכנים של השוק, יתרו רוכש סחורות, ומשה עוקב אחריו. מאוחר יותר יתרו היה שולח את המתורגמן לארוז את רכישותיו על הגמלים והם בורחים מחום הצהרים הלוהט, לאחד מאוהלי ההסבה, שותים ממתק תמרים, ומשוחחים.
משה יושב נינוח באוהל ההסבה, נהנה מחברתו של יתרו, הנווד החופשי שדיבורו בוטה וישיר.
כן, אם היה צריך לסכם במילה אחת מה הוא אוהב ביתרו היתה המילה 'חופש'. יתרו היה אדם חופשי מכל אדם אחר שהכיר, ומשה התחיל להעריך את חיי החופש שטעם טעמם כאן לראשונה.
מביט ברחוב ההומה הרוחץ באור השמש מוזהב, הוא נזכר באפלולית הצינה הרוחשת תככים ושקרים של הארמון, משה הבין פתאום שהוא לא רוצה לחזור לארמון בעל הזוהר הנבוב, רדוף האלים.
מאוסים בעיניו החיים בארמון. הוא מעדיף את החיות הפורצת שלפניו, על החיים הקפואים והעבשים בארמון. חיים שגם המשתאות המפוארים, המנגנים והרקדניות שניסו לשעשע לא הצליחו להפשיר.
עכשיו הבין למה נמשך ליבו אל נפרטיטי. הנערה הצליחה להפיח טיפה של חום בצינת הארמון.
יתרו העיר אותו מהרהוריו כאשר הביע את רצונו לראות את מפעל הבניה הגדול בפאתי פתום.
כך מצאו עצמם השלושה, יתרו, משה והמתורגמן צופים בשיירות העבדים הנושאים משא לבנים כבד על גבם ונוגש נוהג בכל שיירה של עבדים.
אד עלה מהחול שהתחמם בשמש הקופחת של המדבר.
גופם של העבדים, שלובנו ניצרב בשמש המדבר לצבע כעין הנחושת נצץ מזיעה, שריריהם נצצו ממאמץ.
העבד האחרון בשיירה כרע תחת משאו, וחברו שהלך לפניו הניח את האבן הכבדה שנשא על גבו וחש לעזרת חברו, בעוד יתרת השיירה ממשיכה בדרכה ונעלמת מעבר לגבעה.
פתאום נשמעה צעקת הנוגש שחזר על עקבותיו. הצעקה לוותה בצליפת השוט החדה: "חזור לשורה! עבד נקלה". העבד מעוות את פניו וחושק את שיניו, אך ממשיך בשלו. הוא מוריד את משא האבן מגבו של חברו, כורע לידו ומשיב את נפשו במים שטפטף לגרונו.
המצליף המצרי מטורף מחימה על החוצפה של העבד העברי, שולף מאכלת משוננת מחגורתו מבקש להרוג את העבד המרוכז כולו בחברו.
עוד רגע והמאכלת תשיג את גרונו של העבד.
משה קפץ לפניו תפש את היד המחזיקה במאכלת וסובב אותה בחוזקה. המצליף נפל מחרחר, גרונו שסוע.
משה עמד נדהם אל מול גופת המצליף.
העבד קם מכריעתו ופנה למשה בדחיפות: "תודה לך אציל אדיר על שאת נפשי הצלת, אך דע לך כי גם נפשך בסכנה, אם אך ייוודע שמצליף הרגת. עלינו לקבור אותו מיד", וכאן פנה אל העבד שעדיין שכב על החול החם " קום פינחס, התנערה ועזור לי את המצרי לקבור "
שני העבדים התחילו בחפירה בור בחול התחוח שבצד הדרך בידיהם.
משה שהתעשת והבין את הסכנה, גרר את המצרי לצד הבור הרדוד שחפרו, לקח את המאכלת לחגורתו, ועזר לשני העבדים לכסות את הבור.
הבור לא כוסה כליל לפני שהשירה הבאה עם המצליף שלה נראו עולים במעלה הגבעה.
משה לקח את שוט המצליף שהיה זרוק על החול, ודחק בשני העבדים להתקדם במהירות ולהסתתר מעבר לגבעה.
שוכבים זה לצד זה ומביטים בשיירה העוברת נשמו לרווחה לראות שהמצליף של שיירת העבדים החדשה לא השגיח במה שהתחולל רגעים אחדים קודם לכן.
הם קמו והצטרפו ליתרו שעמד וצפה במתרחש.
הדם שאג בעורקיו. ונשימתו קצרה מסערת רוחות ובטנו מכווצת בהתנגשות של רגשות סותרים. 'הרגתי אדם' חשב בליבו, 'אמנם המצרי רשע ובשוגג אותו הרגתי, אך לא טוב המעשה שעשיתי'.
באופן מוזר יחד עם ההרגשה הרעה, משה הרגיש הרגשת חופש ושחרור. 'הצלתי שני אנשים ממות.'
ומיד חשב 'הצלתי עבדים והרגתי אדם חופשי', ושוב הופיעה הרגשה סותרת 'אמנם הם עבדים אך גם עבדים הם בני אדם. האין להם גוף כמונו, האין להם משפחות שהם אוהבים?'
הוא זכר שתמיד היתה לו הרגשה מעורפלת שלא טוב שעיבוד אדם לעבד, אך רק עכשיו ההרגשה הבשילה למחשבה.
יתרו פנה למשה שעמד נושם בכבדות ומבולבל: "אכן אמיץ אתה מאד, אך אומץ ליבך על תבונתך העיב. לך הסתתר מקוה אני שמעשך לא יתגלה." מביט על גבו של המתורגמן המתרחק הוסיף: "וזה הדבר הנכון שתעשה. מות יומת המתורגמן. ליבי אומר לי שאת מעשיך יספר ".
משה נרתע "לא ארצח את האיש האומלל".
"מחר לעת חיה, לארצי אני חוזר. והיה אם מסתור תרצה למצוא, אותי בארץ מדיין חפש". בזאת פנה יתרו והלך.
העבד העברי פנה אליו בקידה עמוקה: " אהרון בן עמרם שמי. נכון אמר המדייני, חייך בסכנה. אם להסתתר תרצה, בתינו הדל לרשותך".
משה הביט בעבד הנאה שהיה גבוה כמוהו וחשב שאכן עליו להירגע לפני שהוא חוזר לארמון, 'לא יזיק אם אראה איך העבדים חיים, העבד הזה, אהרון, לא נראה כלל כעבד אלא כאדם חופשי וגא'.
"אין אימת המצליפים עלי, אך אשמח את בני ביתך להכיר".
כך מצא עצמו משה בבית אהרון.