רבות טרחו מרים ויוכבד לשוות למשה את דמות האציל המצרי שהיה לפנים.
זקנו גולח למשעי, בגדו הישן כובס, תוקן וגוהץ. מרים השיגה אפילו קורט בושם המור להשלים את דמות האציל מארמון פרעה.
צועד קוממיות הדור בלבושו, נכנס משה לארמון. הזקיפים אשר בשער שראו בו אציל, לא ניסו למנוע את כניסתו.
באחת הכתה בו הקרירות האפלה של הארמון, כל כך מנוגדת לחום הלוהט והבוהק שהורגל אליו. יער העמודים הגבוהים של אולם הכניסה, סגר עליו, מנסה לשלול ממנו את חירותו. משה הוצף בזיכרונות ילדותו האומללה.
משה התעשת, הרים ראשו בהתרסה כנגד העמודים הגבוהים מעוררי האימה. לא. הוא לא יתן לשום דבר לשלול את חירותו.
בעודו הולך בצעד מתון כדרכם של האצילים, אל חדרה של אימו, שמע משה את הדי מצעדו מעורר האימה של סתנה.
הוא לא היה צריך לראות את הדמות המאיימת כדי להכיר את מצעדו.
היה זה האדם האחרון שרצה לפגוש בשעה זו.
לרגע הציפו זיכרונותיו את דמותו של הלבלר הרשע שהפך לכהן גדול, אך מיד התאושש והסתתר מאחורי עמוד רחב.
הצעדים הלכו וקרבו, ומשה חשש שיתגלה.
פתאום הופיע מאחוריו במרוצה עבד רזה וזריז ובידו איגרת.
סתנה היה כבר במרחק של 2 עמודים ממשה כאשר עצר את הרץ בקול פקודה ודרש לראות את האיגרת.
משה לא נשאר לברר מה בכוונתו של סתנה לעשות, והלך בשקט כדי לא לעורר חשד, מתרחק מסתנה.
כל אותה עת היה נדמה לו שעוד רגע וישמע את קריאתו הזועפת של סתנה הקוראת לו לעצור.
אך נראה שסתנה שקוע היה באיגרת מכדי להבחין בו, ואולי לא?!
הוא נשם לרווחה רק לאחר שעבר בפתח חדרה של אימו.
אימו המאופקת בדרך כלל, חיבקה אותו בחום וקבלה אותו כאילו לא הפרידו שנים עשרה מחזורים של השנה מאז נפגשו לאחרונה.
"השלום לך בני האהוב?" קראה מרחיקה אותו במטחי זרוע כדי להביט בו.
"גדלת, לגבר היית!" קראה בעליצות.
" קורותיך ספר. דבר אל תחסיר" אמרה בקול עולץ תוך כדי מחיאת כפות ידה לקרוא לשפחתה.
ישוב על כסא מול אימו, בחדרה המואר במנורות שמן רבות, שהיה כל כך מנוגד לצינת האפלה של אולם העמודים, משה נרגע.
אמו, לבושה בבגדי הארגמן שכל כך אהבה, שערה קלוע בקשרים מסובכים גבוה מעל לראשה, עיניה השחורות והנבונות נוצצות בעליצות, שדלה אותו לטעום מיני תקרובת, תוך כדי שהמשיכה במטר השאלות בקושי נותנת לו זמן לענות.
משה החליט לספר לה את האמת ולבקש את עזרתה.
הוא הרים ידו להפסיק את מטר השאלות, מבקש לספר בדרכו.
אחסנפאתן אמו הקשיבה בדממה, כאשר גולל משה באיטיות ובמשפטים קצרים, את כל קורותיו מדלג רק על רעיונותיו והסיבה שהביאה אותו חזרה.
לאחר שעה ארוכה, יגע מהמאמץ הגדול של דבור עם לשונו הפגומה, סיים את סיפורו מביט באמו מצפה בדאגה לתגובתה.
אחסנפאתן, בוהה לעבר נקודה דמיונית בחלל, עיניה מצומצמות בריכוז, דברה בקול שקט ומהורהר מסכמת לעצמה נקודות חשובות.
" למלוך במקום אביו רוצה אחנאתון הקטן? כן שיערתי זאת בליבי.
משפחתך מצאת והיא מבני ישראל?
אכן שקרתי בנפשי שמתנה מעם 'אמית' אתה.
צדקו המלעיזים שבן עבדים אתה ובכחש סבבתני מרים אחותך. אם כי ..." אמרה בחיוך מריר "עלי להודות שאישה רבת תחבולות היא, שמחה הייתי לו היתה שיפחה, לעזור לידי, במקום השפחה הטיפשה שלי".
היא הרימה עיניה למשה הדואג שמולה "לא משה. אין בליבי על משפחתך שנתנה לי מתנה כה נשגבת"
מרימה את קולה במרץ מחודש שאלה את משה "למה לא הבאת את אישתך ושני נכדי למצרים? אני להכניסם לארמון כנסיכים, אמצא כבר דרך "
משה החליט להסתכן. לקח נשימה עמוקה ואמר "סכנה להם במצרים." הוא לקח נשימה ארוכה ופלט : " לשחרר את עמי מעבדות, באתי "
אחסנפאתן קפאה באימה לרגע. " למרוד בפרעה אתה רוצה?"
משה עדיין דואג לתגובתה על רצונו לשחרר את עמו אמר "לא בדיוק", ופרש את תוכניתו לפניה.
עכשיו שסיים הביט באימו תוהה האם תעזור לו או תקרא לחיילי המשמר.
אימו ישבה מהרהרת בשקט זמן מרובה ואחר אמרה נאנחת: "בודאי שאעזור לך, בני."
שעה ארוכה הם ישבו ושיפרו את התכנית בפרטים רבים, עד שהחליטה אחסנפאתן שזמן שינה הוא.
השפחה הביאה מצעים לקיטון הסתרים שם ישכון משה בימים הקרובים למען בטחונו.
No comments:
Post a Comment