בית עמרם

יוכבד קפאה לרגע כמו פסל, ליבה הולם בחוזקה, למראה בנה אהרון והגבר הצעיר הלבוש בגדי אציל מצרי.
ברגע שאחריו היא נפלה על צואר משה הנבוך, מתיפחת בדמעות גיל וממלמלת "משה בני, בני משה ".
אהרון משך את אימו מתנצל "אציל אדיר, על אימי אל תכעס. רואה אימי בכל מצרי בעל תוים נאים, את בנה שאבד".
מרים שעמדה מהצד קראה "חי אלוהים אהרון! טחו עיניך מראות? אכן משה אחיך הוא!"
אהרון הביט בפעם הראשונה היטב בפני משה ואכן ראה את הדמיון ביניהם.
"הגד לי משה. מי אביך?"
"את אבי איני מכיר, אך בן אני לבת פרעה"
"לא, כי בן אתה לי" אמרה יוכבד.
"מרים אחותך היא שהצילה אותך ממות בידי נוגשי פרעה, הממלאים פקודת פרעה להרוג כל בן ילוד לבני ישראל".
משה פנה אל מרים.
אחותו גבוהת הקומה, מלאת חיוניות פורצת, היטיבה לתאר בתנועות ומשחק, איך הסתירו אותו בביתם שלושה חודשים, אך כאשר היה זה מסוכן מידי, הסכימה אימה לתוכניתה.
היא הכינה תיבת גומא לתינוק, הכניסה לתיבה גביע זכוכית שעינה כעין הענבר, ממיטב כלי הזכוכית שבני ישראל כה היטיבו ליצור, מנחה למי שתאמץ את התינוק.
עוד סיפרה איך השיטה אותו במי היאור קרוב למקום שבנות האצולה המצרית נהגו לרחוץ.
היא הוסיפה ותיארה איך התרגשה כאשר ראתה ממקום מחבואה, שבת המלך עצמה מצאה את התיבה ולקחה אותה אליה.
"ואז" אמרה "נחה עלי רוח אלוהי העברים. קרבתי ממחבואי והצעתי להביא אישה מינקת לתינוק".
יוכבד הוסיפה בשקט שהשתרר "אני הייתי המינקת שלך, בני"
חידת הולדתו נפתרה. משה שמח במשפחתו החדשה.
" בא ואכול מפתנו" הציע עמרם אביו.
משה הביט על הדלות מסביבו וליבו נכמר.
"לא, כי מוטב ואלך אל הארמון לראות אם נודע הדבר. אך עוד אשוב ואשב עמכם."