אין כמו שטיפה הגונה כדי לסנן זהב מהבוץ

בעבר מעולם לא עזבתי את העיר ולא הכרתי אדם שעשה זאת.

יש אמנם סיפורים על דודי שנעלם יום אחד כאשר מפלצת גררה אותו מעבר לגשר אל תוך הערפל, אך תמיד חשבתי שזו אגדה שנועדה למנוע ממני לנסות לחצות את הגשר. במחשבה שנייה אולי דודי אכן ברח, כמוני, מעבר לגשר והורי פחדו שגם אני אברח. זה מסביר את הפאניקה שלהם ששלחה את פרדי ותום בעקבותיי. הורי עדיין ראו בי את בנם הקטן ולא את הגבר (הממורמר) שגדלתי להיות.

המרחק הרב ביותר שעשיתי מימי היה עד הגשר. כמובן שלא יכולתי לראות מה מעברו השני בגלל הערפל.

עכשיו, החלטתי, הזמן לחצות את הגשר ולראות מה מעברו השני.

יותם שמן וגוץ, ואני הגבוה הולך מכופף בניסיון לא להתבלט, נראינו ביחד ככוס בירה כרסתנית עם קשית ארוכה ודקה המכופפת בחלקה העליון. חשבתי שאנו מתאימים אחד לשני בערך כמו בירה לקשית. אך עכשיו הוא ואני היינו כל עולמנו.

מסביב רק ערפל.

יותם מחפש חיזוקים פנה אלי בקול ממתיק סוד כאילו היה חברי הטוב מאז ומתמיד, " עכשיו שאנו שנינו לבד אתה יכול לספר לי יותר על הארץ המובטחת הזו."

הבטתי בו.

הנה דוגמא טובה לאנשים שטוחי מח שמהם אתה רוצה לברוח, הוא ופרדי. אותם רציתי לקחת?

הרהרתי מעט. מה אספר לו?

אין לי בטחון בקיום 'ארץ מובטחת' ובכלל בחכמה של יציאה אל הבלתי נודע. אך לא יכולתי לאכזב את יותם שכל כך חיכה לשמוע חיזוקים להחלטתו ולכן אמרתי "נמצא מקום בו הרבה יותר טוב".

עדיין תולה את עיניו הקטנות גבוה, אל פני שאל כילד: " ובכל זאת ספר לי?"

לא הייתה לי ברירה ותיארתי בצבעים ורודים את מה שרציתי למצוא. את 'הארץ המובטחת' שלי:

"ובכן זו תהייה ארץ נפלאה. השמש זורחת תמיד ואין ערפל. אתה יכול לראות בתים ושדות ירוקים לכל מלא העין." והאישון במוחי מציין כי שוב אני מצטט סיסמאות מתוך הספר.

"כולם חיים שם בשלום ובשוויון זכויות מלא. מדינת חוק. מדינת כל אזרחיה השומרת על זכויות המיעוטים, ההומואים והנשים. קץ שלטון הגבר האשכנזי הלבן. הדת הוצאה שם מחוץ לחוק והדתיים עוברים חינוך לפתיחות וסובלנות. לכולם החופש לעשות ככל הנראה להם. הרחובות מרוצפים בזהב. לא צריך לעבוד רק להתכופף לקחת זהב ככל שתרצה ולקנות בחניות היוקרה מיטב המותגים."

כנראה שיותם שמע רק את הקטע עם הזהב, עיניו נצצו בתוך השומן המבריק של פניו " זהב!", ואחרי שתיקה קצרה שאל "האם הזהב מתגולל ברחוב מה עושים כל הזמן?"

"לכל אחד יש תחביבים והנאות משלו. הסתדרות חזקה שומרת על זכויות חבריה להימנע מעבודה. החינוך חינם, והבידור ממלכתי." וכל אותה עת האישון במוחי קורא 'בולשיט! בולשיט!'

ואני עונה לו 'מותר לחלום'.

הלכנו ושוחחנו, בעוד אני מתייסר, המועקה עדיין לוחצת, הולך ראשי מורכן, כך שאילו לא קשרתי את הכובע שעל ראשי בגומייה לסנטרי, היה זה מחליק מראשי. ואילו יותם מטייל לידי מעדנות כאילו היינו בטיילת העיר, ראשו הקרח גלוי.

הוא מדבר בגמגום קל כמעט בלתי מורגש. מרוגש ומגלגל במוחו מה יעשה עם כל הזהב שיאסוף ממרצפות הארץ המובטחת, מחוה תנועות גדולות בידיו ועיניו החומות השקועות בכפלי השומן, מפלפלות.

לפתע, נשמע קול חריקה רמה ושנינו החלקנו בין שלבי הגשר הרקובים, הישר לתוך המדמנה.

נדמה כאילו האגם שנוצר בעיקר משפכים של העיר, שואב אותי פנימה לתוך קרביו. הכיתי בידי וברגלי בפראות כדי לעלות לנשום אויר. רגע לפני שראותי חישבו להתפוצץ הרגשתי שראשי בוקע ונשמתי מלא הראות את האוויר המסריח שריחף על אגם המדמנה. ראיתי את יותם צף מבולבל במרחק של הושטת יד. קראתי לו לעזור אך יותם נכנס להלם, מוחו משותק. למזלו גופו השמן צף כמו גושי הסחי שנמרו את המים העכורים.

לא עברו אלא רגעים מעטים ויותם התנער ומצא שהוא יכול לשחות לעבר הגדה. מאושש ורואה את ההצלה קרובה, התעודד ואת מקום ההלם תפש כעס נורא עלי.

" איפה הארץ המובטחת שכה יפה דברת עליה? אם כבר בראשית המסע אנו טובעים בביצה מסריחה מה יהיה בהמשך? למה הסתת אותי להיסחב איתך, לעזוב חיים נוחים ולהיתקל בקשיים שאי אפשר להתגבר עליהם? אני משאיר לך את החלומות על הארץ המובטחת וחוזר אל החיים הטובים והמוכרים בעיר."

בזאת הוא פנה לעבר הגדה הקרובה ונעלם בערפל חזרה לכיוון העיר.

***

קהל גדול הצטופף במסבאה. האויר היה דחוס ורווי עשן. עשן, שגם המתקן הגדול לסילוק הערפל לא הצליח לפזר.

אור קלוש נצנץ בכוסות הבירה התלויות במהופך על מדף גבוה. האור הבהיק גם על פניו המיוזעים של יותם.

לראשונה בחייו היה יותם במרכז, והוא לא היה בטוח שזה מוצא חן בעיניו.

הוא סיפר את קורותיו לקהל, שלא חסך בתגובות בוטות.

בסיפורו הוא היה הגיבור שניסה להניע את עמי לעשות את המעשה הנכון.

פרדי נחר בבוז, והזים את סיפורו.

האספסוף מסביבו הגיב ללא רחמים. התנהגות אופיינית במצב בו האלמוניות של כל אדם בקהל הגדול דוחפת אותו להתנהגות שונה וקשה ממה שהיה מרשה לעצמו לבד.

היו ששבחו את יותם בלעג, על שפקח היה כאשר עשה מעשה לעזוב את עמי המשוגע ולחזור לביתו, אך מיד הסתייגו ואמרו: " חכם, לא היה מסתכן בהרפתקה כזו."

היו כמובן המתחכמים שלעגו ליותם המסכן בגלוי על כך שהוא פחדן שנרתע למראה הקושי הראשון שפגש.

כך ישב יותם האומלל וספג בהכנעה עלבונות, עד שהשיחה הוסבה על הנושא הפיקנטי יותר – השחרת האופי של עמי המסכן. לא היה דבר דופי אחד שלא הוטח בעמי, השכנים התחרו בהשמצתו, וכך עזבו את יותם לנפשו. יותם שמח למפנה זה ואף תרם בשמחה השמצות משלו.

***

נשארתי להלחם במדמנה לבדי. בגדי והתרמיל שעל גבי ספגו מים והכפילו את משקלם. הרגשתי כאילו מפלצת מעמקים מנסה למשוך אותי למאורה שלה מתחת למים. חתרתי בכל כוחי לעלות על פני המים, לוגם מהאוויר המצחין בכל פעם שהצלחתי להוציא את ראשי מעל למים. בכוח שלא חשבתי שקיים בי חתרתי לעבר הגדה.

כוחי הלך ופחת ונראה שעוד רגע כוחי יאזל ואשקע. דחיתי רגע זה ע"י הצבת יעדים, עוד 5 חתירות. אחת, שתים, שלוש, וזהו לא יכולתי עוד...