השומר לך מאנשי כחש חלקלקים

נמשיתי ע"י אדם שחום ושרירי לבוש מכנס קצר וגופיה שהופיע בגדה הנגדית, ניכנס עד מותניו למדמנה וגרר אותי לגדה.

רק עכשיו הכתה בי המחשבה ש 'שרפתי' מאחורי את הגשר למקום הולדתי. התביישתי ברגש ההקלה שהציף אותי.

העזתי להתנתק!

יחד עם זאת התמלאתי בחששות.

נפרדתי בתודה ממצילי. סקרתי את בגדי המסריחים בעגמומיות מתאווה לאיזו מקלחת לשטוף את הסחי ולהחליף בגדי.

תשוש ומדוכא המשכתי בדרכי, מוחי גועש מקטעי מחשבות מבולבלות, שרירי כואבים ורוחי נכאה.

רגש ההקלה שחשתי עם ניתוקי מהעיר, עורפל עם כל צעד. חשתי יותר מתמיד את המחנק.

המשכתי בדרכי עת ארוכה חותר לכיוון מזרח מול קרני השמש העושים דרכם בקושי מבעד לערפל הכבד.

הלכתי כברת ארץ לא קטנה עד שראיתי מולי דמות אדם בוקעת מתוך הערפל. הדמות קרבה אלי ודרכינו נפגשו בהצטלבות הדרכים.

קראו לו משה חכם, ("מר חכם, משה חכם" כפי שהציג א עצמו). אדם בעל הופעה של אדם הבקי בהוויות העולם הגדול.

הוא לא היה גבה קומה, אך כל הופעתו אמרה כבוד.

למרות שהיה זה יום חם מהרגיל, הוא היה לבוש חליפה גזורה בשמרנות, עניבה תואמת מהודקת עם סיכת יהלום לחולצתו המתוחה על כרס קטנה.

סיפורי, מעותר במיטב ההשמצות הופץ כנראה מעבר לעירי. אנשים בכל אתר שמחים לשמוע ולהפיץ סיפורו של אדם מוזר וכזה הייתי ללא ספק.

מר חכם כנראה הכיר בי את המפורסם הנלעג. לא היה אדם כל כך גבוה ושפוף כמוני.

כך מתוך עניין באדם המפורסם, אם כי פרסום לא מחמיא, ומתוך הרצון שיהיה לו סיפור משלו על האדם המוזר, הוא פתח בשיחה עימי בלשונו התרבותית והמהוקצעת:

"לאן תלך איש כבד משא?" ראיתי לפני את האדם המכובד שמועיל בטובו לדבר אלי ולא עלתה בראשי המחשבה שאולי אין זה אדם הגון. אדרבא שמחתי שאדם כזה נוהג בי מנהג ידידות.

לו רק היה ברשותי כלי מדידה למידת היושר באדם שמולי, היה המחוג עובר את הקו האדום המסמן 'זהירות!! נוכל' אך כלי כזה שדוגמתו נרכש רק ע"י מעטים, במחיר של ניסיון חיים רב וכושר התבוננות. כלי כזה לא היה ברשותי. לא אז, כשהייתי עדיין צעיר וחסר ניסיון.

"אכן כבד משא אני עד מאד, אני הולך אל שער- המידע שבאופק המזרח כיוון ששם, כך נאמר לי, אקבל הוראות לדרך 'לארץ המובטחת'."

מר חכם העביר ידו על עניבתו לישרה מכל קמט מיקרוסקופי שאולי היה עליה, ניגב את פניו במטלית שכל אחד נשא עימו בגלל הערפל מחה את זיעתו, ושאל " ולמה לך ללכת לארץ המובטחת, מה שזה לא יהיה?"

"זו מטרתי בחיים. אני רוצה לחיות חיים טובים בארץ המובטחת"

"האם תרגז אם אעוץ לך עצה?"

" למה שאתרגז!? אלוהים עדי שאני זקוק לעצה טובה."

מר חכם השהה את תשובתו להאדיר את האפקט הדרמטי תוך שהוא היטיב את משקפי הערפל על חותמו, הרושם שהתקבל הוא שכאן ישנו אדם החושב לפני שהוא מדבר ובורר היטב את מילותיו.

" למה לך לנדוד הרחק לאיזו שהיא ארץ מובטחת שאתה אפילו לא יודע שהיא קיימת? תוכל ליהנות מחייך בכפר קטן לא רחוק מכאן." הדיבור השמנוני המליצי של מר חכם היה מדבק.

"האם החיים בכפר נעימים, השמים בהירים ללא ערפל, האם האנשים נבונים שלא כמו בעירי?"

שוב הוא העביר את ידו על העניבה המפוספסת, בארשת של יודע כל:

"ובכן איש צעיר, ערפל יש בכל מקום! אך האנשים נבונים יש בכפר מוסר"

"אולי באמת אסתפק בכך" אמרתי. אך באותה עת האישון בירכתי מוחי מחה נמרצות על כך שאני מותר על המטרה כל כך בקלות. השתקתי אותו. הרי אין הוא חכם כמו האדם המכובד שלפני.

"זו הסיבה העיקרית שיצאתי למסע זה וגם, שכפי שכבר אמרתי לך, למצוא את 'הארץ המובטחת', כי קצתי בחיים חסרי המשמעות." ובליבי אמרתי שקצתי יותר מהאנשים צרי האופקים שמסביבי.

שוב השהיה דרמטית. "עמי, מי יעץ לך לעשות את המסע חסר התכלית הזה?"

דמותו השלווה של מורי עלתה במוחי ולראשונה בשיחה זו גבר הקול הפנימי והתקומם. בקול גבוה יותר משכיוונתי התרסתי: "אדם גדול ומכובד ששמו – מורי."

מר חכם שתק לרגע מניע ראשו אנה ואנה, מצקצק בלשונו.

בשתיקה שנשתררה ניחמתי על התפרצותי.

לאחר הפסקה ארוכה נראה מר חכם שהגיע להחלטה והכריז: "אני מוחה על העצה שניתנה לך! אין דרך קשה ומסוכנת מזו שבה אותו מורי הדריך אותך. אתה עוד תוכח בכך, מעט מהסכנות כבר פגשת בדרכך, כך אני רואה לפי הסחי שדבק בבגדיך בעמק המדמנה. אך עמק המדמנה אינו אלא קצה קיצה של מנת הייסורים שעוד תפגוש בדרכך". ובטון נמוך יותר כממתיק סוד: "שמע לאדם המנוסה ממך בעולם; עוד תחווה בדרכך זו סכנות, רעב, וכאב. אני יודע זאת מתוך עדויות של אנשים רבים. למה לך לנהוג בחוסר זהירות כזה ולשמוע בקול זר?"

שתקתי מבויש מהתפרצותי על מר חכם שעכשיו הצטייר כידיד שרוצה רק את טובתי.

מר חכם המשיך בטון של רופא המנסה לאבחן מחלה: "איך צמחה המועקה הזו שלך מלכתחילה?"

"איני יודע, אך כאשר קראתי את הספר הזה שבידי, הבנתי רבות והתחלתי להרגיש ביתר שאת את המחנק שהרגשתי כל ימי בלי שידעתי לשים את אצבעי על סיבתו. מחנק שהלך והתגבר."

מר חכם מהנהן בידענות בראשו אמר בקול מהורהר "כך חשבתי; זה קורה לאנשים חלשים רבים, העוסקים בעניינים שמעבר ליכולתם. ההלם של הבלתי ידוע גדול מהחיל. הוא לא רק מבלבל דעתם, אלא גורם להם לרוץ בפזיזות להרפתקאות כדי להשיג משהו שאינו ברור להם עצמם."

שבוי ברושם של אדם חכם ומנוסה, ידיד שרוצה לעזור לי גמגמתי: "אני..., אני יודע מה אני רוצה. אני רוצה להסיר את המחנק הזה"

עכשיו היה קולו של מר חכם מעודד ומלא חמלה " נכון, זאת אתה יודע. המחנק כבד וחייב להיות מוסר, אך למה בחרת דווקא בדרך זו המלאה סכנות? אם תיעזר בסבלנות להקשיב לדברי ולהסכית לעצתי, אלמד אותך שיטה קלה ומהירה מאין כמוה, להסיר את המחנק." שוב שתיקה המלווה בארשת פנים מהורהרת של אדם המחפש פתרון לבעיה, ידו חוככת את לחיו החלקה וידו השנייה מונחת על כתפי במחווה של ידידות.

"כן, התרופה לבעייתך קרובה, ואם מותר לי להעיר, גם ללא סיכון כלשהו. תוכל לעשות זאת בדרך בטוחה, ידידותית ומספקת."

עכשיו הייתי כבר קצר רוח לשמוע את הפתרון המפליא " אדוני הנכבד אשמח אם תגלה לי סוד השיטה שאתה מדבר עליה."

כאן עטה מר חכם את הבעת יודע-כל שלו: "ובכן אין פשוט מכך! לא רחוק מכאן ישנו כפר בשם 'מוסר' שם גר אדם בשם 'חבקוק', אדם שקול עד מאד. שופט במקצועו, אדם בעל שם טוב וחבר אישי שלי, ששמעו נודע כבעל יכולת לעזור לאנשים להסיר מחנק כמו שלך.

אם לא תמצא את חבקוק בביתו, אתה יכול לבקש את בנו ' אָדִיב' לעזור לך." כאן הוא החליק ידו על עניבתו בארשת מהורהרת, עיניו בוהות למרחקים כך שהתקבל רושם של אדם השואב ממעמקי חוכמתו האין סופיים. לאחר שתיקה קצרה נוספת, למען הדגשת הרושם, הוסיף:

"כן, כן. לפי מיטב ידיעתי הם פעלו רבות בהתנדבות למען הצבור ועזרו לרבים שכמעט יצאו מדעתם בשל מחנק כזה שהעיק על נפשם. אליהם עליך ללכת, ובעיותיך יפתרו כהרף עין."

עכשיו פנה אלי ישירות, קולו נמוך כממתיק סוד לחבר ותיק: "שמע לי. אם לא תרצה לחזור לעירך, דבר לא רצוי שמא תחזור המועקה, תוכל להישאר בכפר מוסר שאנשיו טובים וישרים, אנשים בעלי מוסר ושומרי חוק."

היססתי. הדברים שאמר לו מר חכם נשמעו יפים וטובים, אך הייתה לי הרגשה עמומה שמשהו לא בסדר.

לו הכרתי את מר חכם הייתי נזהר יותר, כי אנשים מסוגו של מר חכם רוצים להיראות חכמים יודעי כל, הם מדברים על דברים שאינם יודעים בקול סמכותי של מומחה, ורבים מאמינים לאיש המדבר בביטחון כזה, אך אוי לאיש השומע לעצתם בלא בדיקה.

לאחר רגע של היסוסים, החלטתי לבסוף ללכת בדרך הקלה שהראה לו מר חכם . מה יש לי להפסיד? לכל היותר אחזור על עקבי.

"אם כן הראה לי את הדרך לביתו של חבקוק בכפר מוסר."

" האם רואה אתה את הגבעה ממול?"

" רואה אני."

" ובכן מעבר לגבעה תמצא את הכפר והבית הראשון שתפגוש הוא ביתו של חבקוק."

בכך מגחך לעצמו, ניפרד מעלי.

שכחתי ממטרתי חשבתי שאולי אסתפק בחיים טובים במקצת מהחיים בעירי, מי יודע אם יש בכלל מקום המתאים לתיאור שלי לארץ המובטחת.

סטיתי מהדרך והלכתי לכיוון 'מוסר'.